לפני שבועיים עלינו לעיר הבירה ירושלים והתנחלנו בה למשך שלשה ימים. העלייה לרגל הייתה לכבוד פסטיבל הסרטים הבין-לאומי שהתקיים זו הפעם ה-24 בסינמטק הירושלמי המחודש. עוד בשלבי התכנון ברור היה שיש צורך למצוא פתרונות איכותיים להעברת הזמן בין הסרטים, ומה יותר טוב מגילוי טעמים מסעירים במסעדות הירושלמיות?
לשם כך ניסינו לאתר כמה מסעדות איכותיות בסיועו האדיב של האינטרנט, אבל המשימה התגלתה כמורכבת מידי עבורנו. ראשית, המסעדות הירושלמיות לא זוכות לסיקור תקשורתי לו זוכות המסעדות התל אביביות. שנית, אנחנו הגענו לבלות את החמישישישבת בעיר שבה אחוז גבוה של מסעדות סוגרות את המטבח בכניסת ערב שבת מטעמי כשרות.
בסופו של דבר, מקור ירושלמי בקיא המליץ לנו על 2 מקומות: הראשונה, מסעדת "שאנטי" הממוקמת אי שם בסמטאותיה של נחלת שבעה המסתורית. השנייה, מסעדת "רוטיסרי" הממוקמת בתוך מנזר נוטרדאם.
בתום היום הראשון והמאוד מעייף, אותו בילינו בניסוי וטעייה ברחובותיה של ירושלים, עלה בי חשש כי הירושלמי המצוי אינו מסביר פנים ולא יוצא מגדרו כדי לסייע לי למצוא את כיווני בעיר. כך היה גם כששמנו פעמינו למסעדת "שאנטי", שהכניסה אליה נחבאת בחצר פנימית, הרחק משאון הרחוב הראשי, המרוחק רק חצי דקת הליכה ממנה.
כמובטח, ל"שאנטי" אופי מיוחד ושונה מזה אליו התרגלתי במרכז הארץ. המסעדה ממוקמת בתוך מבנה אבן ישן מהמאה הקודמת, בעל קשתות ותקרות גבוהות (פנינה אדריכלית). המטבח פתוח למחצה ומשקיף על יושבי המסעדה. השולחנות עשויים עץ אשר מצידם האחד מדף ישיבה מרופד בתוך גומחת הקיר ובצדדיו הנותרים כסאות עץ פשוטים אך נוחים. את הקירות בחלקה הפנימי של המסעדה עיטרו חיקויים חובבניים לציוריו של הצייר Jack Vettriano.
האווירה במסעדה הייתה טובה והאירוח נראה מבטיח. הזמנו כפתיח לחם עשוי היטב וסלט פטריות מוקפצות ברוטב בלסמי שהיה טעים מאוד. להפתעתנו, המנות לוו במאזטים פשוטים וערבים לחך - סלט סלק, כרובית מטוגנת בזילוף טחינה וקוביות בטטה ברוטב צ'ילי. אל המנות צירפנו בירה טובורג ויין שלצערי הרב לא רשמתי את שמו כיוון שהיה פשוט מדהים ואף הצליח לסחרר אותי מעט (לא מן הנמנע שהסחרור היה תוצאה של "אויר הרים צלול...").
המנות העיקריות שהוזמנו כללו ריזוטו פירות ים ופסטה ברוטב עלום. בשלב זה סחרור היין לא הצליח להסתיר את אכזבתי מאיכות המנות, למרות הסרוויס היפה והמבטיח.
ריזוטו קשה? "אל דנטה" זה לפסטה לא לאורז!!
דמיינו לעצמכם טבח משליך גרגר אורז ע"ג חרסינת המטבח בדומה לעצות הסבתא הנוגעות לפסטה ומחליט - אוקיי! האורז "אל-דנטה" אפשר להוציא את המנה. נכון לומר כי גם ריזוטו יש לבשל לדרגת אל דנטה (על השן) אבל המרקם הסופי שונה בתכלית ממרקמה של הפסטה . על הריזוטו להיות חלק ומחובר גרגר גרגר.
טעמי הרוטב ופירות הים השתלבו בסך-הכל באופן משביע רצון, אך האורז שהוא מרכיבה העיקרי של מנת הריזוטו פוספס ובגדול!
מנת הפסטה הייתה טעימה, אך לא יותר מכך.
ביום שבת, שמנו פעמינו לסינמטק, שם החלטנו לסעוד את ליבנו במסעדה המקומית "לבן". ממקורות יודעי דבר הבנתי כי מדובר במסעדה חדשה ומשופצת. הנוף לחומות ירושלים העתיקה אותו לא צריך היה לשפץ ידהים כל אדם שישב במסעדה ובכך אולי גדולתה. עיצוב המקום נקי ופשוט.
בארוחת צהריים זו הכפלנו את נפחנו וסבנו 4 אנשים אל שולחן האוכל. מלצרית מבולבלת ניגשה אלינו והגישה תפריטים. בהיותי בררן בכל הנוגע למסעדות, בחנתי את התפריט לעומקו והתרשמתי לטובה מהמוצע בו. התיאבון גבר ונערכתי לביצוע המטלה המיוחלת מכל - ההזמנה!
כעבור זמן סביר ניגש אלינו מלצר, מבולבל לא פחות מהמלצרית הראשונה (אולי הם אחים וזה גנטי...) וביקש לקחת את ההזמנה.
המנה שעליה פינטזתי בנבכי מוחי הקודח בדיוק אזלה, כמובן, והיה עלי לסגת לתוכנית ב', אל המנה ממנה נכוויתי רק שני ערבים קודם לכן - הריזוטו. ספקות גדולים קיננו בי, ויחד עם זאת גם רצון עז להשלים עם מוסד הטבחות הירושלמי. כך שבסופו של דבר, הריזוטו הוזמן. חבריי לשולחן הזמינו - פסטה עגבניות, פילה דג ומנה נוספת שלא אזכיר מפאת כבודה.
בעודנו ממתינים למנות שמנו לב למחזה מדאיג - כ-20 איש צובאים על פתח המסעדה, בעוד מארחת דקיקת גוו עומדת בפתח והודפת בחירוף נפש את הקהל הרב. מדוע המחזה מדאיג? לא משום החשש לחייה של המארחת, לא לה אני דואג. אלא למסעדה שעמדה חצי ריקה ובכל זאת נאלצו עם ישראל הרעב להמתין... מדוע? תובנה הנשגבת מבינתי...
נחזור לאוכל.
3 מנות הגיעו בזמן המתנה שהיה כמעט על גבול החוצפה, אבל המנה הרביעית - אותו פילה דג מהולל - בושש לבוא. התחלנו לאכול, שכן חלקנו חלק מהמנות וחשבנו לעצמנו כי מנת הדג וודאי תגיע לשולחן בעוד מספר רגעים קצר, אם כי בהדרגה החלה לקונן בנו תחושה שהדג כנראה נמצא כרגע בדרכו מנמל יפו או טבריה. למרות שאין זה מקובל בשולחן המזמין מספר מנות להגיש המנות בנפרד ללא הסכמת הסועדים המתין החבר הרביעי. המתין. המתין. המתין עד בוש.
הפסטה הייתה סתמית לחלוטין, והריזוטו להפתעתי הרבה שוב נעשה לדרגת "אל-דנטה" שהביאה אותי לידי הכרזת חרם על מוסד הטבחות הירושלמי. ומה עם הדג... אהה נכון, איפה הדג? ככל הנראה עדיין פולט בועות. מנפנף בסנפיריו הקטנים וחושב מחשבות יפות. כן, לדג היו עוד כ-25 דקות של חסד ומחשבות על זוגיות עתידית, כסף, דירה ועוד מחשבות רגילות אותן מעלים דגים בראשם.
הדג נאות להצטרף לשולחננו ללא כל אזהרה מוקדמת או ניסיון התנצלות ורק לאחר ששאלנו לשלומו - כעבור כ-25 דקות בעודי מתרכז ב"מה עשיתי רע שמגיע לי ריזוטו כזה" בפעם השנייה?!
את מסעדת רוטיסרי לא הספקנו לבקר - אולי בפעם הבאה, לאחר שארגע מחוויותי הקולינריות הנוכחיות. אבל יש לי כמה מסקנות:
מסקנה מספר 1: ריזוטו, לא אוכלים בירושלים
מסקנה מספר 2: דגים, לא אוכלים בירושלים
מסקנה מספר 3: במסעדות, לא אוכלים בירושלים (לפחות לא באלו שביקרנו)
מסקנה מספר 4: לירושלמים יש עוד המון מה ללמוד על רמת שירות ואיכות האוכל מהטבחים התל-אביבים.
מסקנה מספר 5: ורק ירושלים 02
"לבן" כבר לא היה בעיניים ובטח שלא שאנטי - אלא שחור בעיניים וחור מיותר בכיס המכנסיים.
עד לפעם הבאה,
קובי (ותודה לעמי על העריכה והחברה)
לשם כך ניסינו לאתר כמה מסעדות איכותיות בסיועו האדיב של האינטרנט, אבל המשימה התגלתה כמורכבת מידי עבורנו. ראשית, המסעדות הירושלמיות לא זוכות לסיקור תקשורתי לו זוכות המסעדות התל אביביות. שנית, אנחנו הגענו לבלות את החמישישישבת בעיר שבה אחוז גבוה של מסעדות סוגרות את המטבח בכניסת ערב שבת מטעמי כשרות.
בסופו של דבר, מקור ירושלמי בקיא המליץ לנו על 2 מקומות: הראשונה, מסעדת "שאנטי" הממוקמת אי שם בסמטאותיה של נחלת שבעה המסתורית. השנייה, מסעדת "רוטיסרי" הממוקמת בתוך מנזר נוטרדאם.
בתום היום הראשון והמאוד מעייף, אותו בילינו בניסוי וטעייה ברחובותיה של ירושלים, עלה בי חשש כי הירושלמי המצוי אינו מסביר פנים ולא יוצא מגדרו כדי לסייע לי למצוא את כיווני בעיר. כך היה גם כששמנו פעמינו למסעדת "שאנטי", שהכניסה אליה נחבאת בחצר פנימית, הרחק משאון הרחוב הראשי, המרוחק רק חצי דקת הליכה ממנה.
כמובטח, ל"שאנטי" אופי מיוחד ושונה מזה אליו התרגלתי במרכז הארץ. המסעדה ממוקמת בתוך מבנה אבן ישן מהמאה הקודמת, בעל קשתות ותקרות גבוהות (פנינה אדריכלית). המטבח פתוח למחצה ומשקיף על יושבי המסעדה. השולחנות עשויים עץ אשר מצידם האחד מדף ישיבה מרופד בתוך גומחת הקיר ובצדדיו הנותרים כסאות עץ פשוטים אך נוחים. את הקירות בחלקה הפנימי של המסעדה עיטרו חיקויים חובבניים לציוריו של הצייר Jack Vettriano.
האווירה במסעדה הייתה טובה והאירוח נראה מבטיח. הזמנו כפתיח לחם עשוי היטב וסלט פטריות מוקפצות ברוטב בלסמי שהיה טעים מאוד. להפתעתנו, המנות לוו במאזטים פשוטים וערבים לחך - סלט סלק, כרובית מטוגנת בזילוף טחינה וקוביות בטטה ברוטב צ'ילי. אל המנות צירפנו בירה טובורג ויין שלצערי הרב לא רשמתי את שמו כיוון שהיה פשוט מדהים ואף הצליח לסחרר אותי מעט (לא מן הנמנע שהסחרור היה תוצאה של "אויר הרים צלול...").
המנות העיקריות שהוזמנו כללו ריזוטו פירות ים ופסטה ברוטב עלום. בשלב זה סחרור היין לא הצליח להסתיר את אכזבתי מאיכות המנות, למרות הסרוויס היפה והמבטיח.
ריזוטו קשה? "אל דנטה" זה לפסטה לא לאורז!!
דמיינו לעצמכם טבח משליך גרגר אורז ע"ג חרסינת המטבח בדומה לעצות הסבתא הנוגעות לפסטה ומחליט - אוקיי! האורז "אל-דנטה" אפשר להוציא את המנה. נכון לומר כי גם ריזוטו יש לבשל לדרגת אל דנטה (על השן) אבל המרקם הסופי שונה בתכלית ממרקמה של הפסטה . על הריזוטו להיות חלק ומחובר גרגר גרגר.
טעמי הרוטב ופירות הים השתלבו בסך-הכל באופן משביע רצון, אך האורז שהוא מרכיבה העיקרי של מנת הריזוטו פוספס ובגדול!
מנת הפסטה הייתה טעימה, אך לא יותר מכך.
ביום שבת, שמנו פעמינו לסינמטק, שם החלטנו לסעוד את ליבנו במסעדה המקומית "לבן". ממקורות יודעי דבר הבנתי כי מדובר במסעדה חדשה ומשופצת. הנוף לחומות ירושלים העתיקה אותו לא צריך היה לשפץ ידהים כל אדם שישב במסעדה ובכך אולי גדולתה. עיצוב המקום נקי ופשוט.
בארוחת צהריים זו הכפלנו את נפחנו וסבנו 4 אנשים אל שולחן האוכל. מלצרית מבולבלת ניגשה אלינו והגישה תפריטים. בהיותי בררן בכל הנוגע למסעדות, בחנתי את התפריט לעומקו והתרשמתי לטובה מהמוצע בו. התיאבון גבר ונערכתי לביצוע המטלה המיוחלת מכל - ההזמנה!
כעבור זמן סביר ניגש אלינו מלצר, מבולבל לא פחות מהמלצרית הראשונה (אולי הם אחים וזה גנטי...) וביקש לקחת את ההזמנה.
המנה שעליה פינטזתי בנבכי מוחי הקודח בדיוק אזלה, כמובן, והיה עלי לסגת לתוכנית ב', אל המנה ממנה נכוויתי רק שני ערבים קודם לכן - הריזוטו. ספקות גדולים קיננו בי, ויחד עם זאת גם רצון עז להשלים עם מוסד הטבחות הירושלמי. כך שבסופו של דבר, הריזוטו הוזמן. חבריי לשולחן הזמינו - פסטה עגבניות, פילה דג ומנה נוספת שלא אזכיר מפאת כבודה.
בעודנו ממתינים למנות שמנו לב למחזה מדאיג - כ-20 איש צובאים על פתח המסעדה, בעוד מארחת דקיקת גוו עומדת בפתח והודפת בחירוף נפש את הקהל הרב. מדוע המחזה מדאיג? לא משום החשש לחייה של המארחת, לא לה אני דואג. אלא למסעדה שעמדה חצי ריקה ובכל זאת נאלצו עם ישראל הרעב להמתין... מדוע? תובנה הנשגבת מבינתי...
נחזור לאוכל.
3 מנות הגיעו בזמן המתנה שהיה כמעט על גבול החוצפה, אבל המנה הרביעית - אותו פילה דג מהולל - בושש לבוא. התחלנו לאכול, שכן חלקנו חלק מהמנות וחשבנו לעצמנו כי מנת הדג וודאי תגיע לשולחן בעוד מספר רגעים קצר, אם כי בהדרגה החלה לקונן בנו תחושה שהדג כנראה נמצא כרגע בדרכו מנמל יפו או טבריה. למרות שאין זה מקובל בשולחן המזמין מספר מנות להגיש המנות בנפרד ללא הסכמת הסועדים המתין החבר הרביעי. המתין. המתין. המתין עד בוש.
הפסטה הייתה סתמית לחלוטין, והריזוטו להפתעתי הרבה שוב נעשה לדרגת "אל-דנטה" שהביאה אותי לידי הכרזת חרם על מוסד הטבחות הירושלמי. ומה עם הדג... אהה נכון, איפה הדג? ככל הנראה עדיין פולט בועות. מנפנף בסנפיריו הקטנים וחושב מחשבות יפות. כן, לדג היו עוד כ-25 דקות של חסד ומחשבות על זוגיות עתידית, כסף, דירה ועוד מחשבות רגילות אותן מעלים דגים בראשם.
הדג נאות להצטרף לשולחננו ללא כל אזהרה מוקדמת או ניסיון התנצלות ורק לאחר ששאלנו לשלומו - כעבור כ-25 דקות בעודי מתרכז ב"מה עשיתי רע שמגיע לי ריזוטו כזה" בפעם השנייה?!
את מסעדת רוטיסרי לא הספקנו לבקר - אולי בפעם הבאה, לאחר שארגע מחוויותי הקולינריות הנוכחיות. אבל יש לי כמה מסקנות:
מסקנה מספר 1: ריזוטו, לא אוכלים בירושלים
מסקנה מספר 2: דגים, לא אוכלים בירושלים
מסקנה מספר 3: במסעדות, לא אוכלים בירושלים (לפחות לא באלו שביקרנו)
מסקנה מספר 4: לירושלמים יש עוד המון מה ללמוד על רמת שירות ואיכות האוכל מהטבחים התל-אביבים.
מסקנה מספר 5: ורק ירושלים 02
"לבן" כבר לא היה בעיניים ובטח שלא שאנטי - אלא שחור בעיניים וחור מיותר בכיס המכנסיים.
עד לפעם הבאה,
קובי (ותודה לעמי על העריכה והחברה)
רשומות
6 comments:
קובי קובי,
חבל היה לי לקרא על הפדיכות הקולינריות בירושלים. זה ממש לא קל להיות פיין שמעקער.
רק לפני כמה חודשים שודרה תוכנית שלמה כאן (ארה"ב) על מסעדות ירושלמיות:
http://www.imdb.com/title/tt1048155/
זאת היתה בעצם שרשרת של פירסומות למסעדות – אין סוף של מחמאות. לא זוכר עם הזכירו את השתיים המאכזבות.
אפרסם מתכון אחרי שאתרגם אותו.
בן
יופי שהצטרפת לקהילת בלוגרי האוכל ובהצלחה
:-)
קובי שלום,
נחמד לקרא את טורך על החוויה שהייתה לכם בירושלים בעודי יושבת בבירת האמפריה (שנופלת).
סגנונך האישי קולח, מלא תאורים צבעוניים הטבולים בחוש הומור עד שניתן ממש לדמיין את המצב והאוכל עליו אתה מדבר.
המשך כך ונשמח גם לקבל כל מיני רעיונות מקוריים למתכונים מעניינים מדי פעם.
כל הכבוד
גילה
חברים יקרים,
תודה רבה על עצם קריאת הבלוג וההערות הנלוות. מקווה שתהנו גם מההמשך.
מבטיח לפרסם כ-2 בכל שבוע.
בן, נכנסתי ללינק אך לצערי אין שם יותר מדי מידע באשר לתוכן התוכנית.
מצפה בכיליון עיניים למתכון :-)
חנית,
נכנסתי לבלוג שלך שופע הצילומים - יפים מאוד. אתעמק בו יותר בסופ"ש עם כוס לימונענע קרה :-)
גילה,
תודה רבה על המחמאות, אפשר גם לבוא ולאכול את המתכונים המוכנים לא רק לקבל רשימות :-)
להשתמע בבלוג הבא ואל תשכחו להצביע בסקר
הי קובי,
איציק ואנוכי נקרענו מצחוק! בשנה הבאה נעשה מחקר מעמיק בנושא המסעדות לפני שניסע לפסטיבל.
אפשר להתנחם שמרבים הסרטים היו טובים ושהעוגיות היו טעימות.
נפגש בימים הקרובים,
יאיר
קובוש קובוש....
אילו השמצות....מה יהיה?!
מאחר ולא טרחת להמשיך ולנסות להשיג אותי באותה חופשה מהוללת, נאלצת ללכת למקומות שאינם נחשבים לשיא תפארתה של עיר הקודש. אבל זה לא משנה, אתם, התל אביבים....(כינוי המרמז על כלל אנשי המרכז כמובן) לעולם לא תוכלו להבין כי אין זה משנה מה תאכלו, בירושלים זה תמיד יותר טוב!
אבל מילא, הכי טוב לאכול בבית וזהו...
ולא, לא נעלבתי כלל שאתה לא מזכיר אותי בכלל...:( (יכולת למצוא דרך לא? :) )
המשך ככה
רון
הוסף רשומת תגובה