חוצפה ישראלית בשבת בבוקר

הבוקר, יום שבת התעוררנו מוקדם מהרגיל (6:30). בהתחשב בחוויות השבוע האחרון טוב היה לו היינו מחליטים להישאר מתחת לפוך החם ולעשות את עצמינו ישנים, ממש כמו כשהיינו ילדים. במקום הרעיון המפתה, נזרק לאוויר רעיון אחר, לקום ולנסוע לנמל תל אביב מתוך מחשבה שאולי השוק המקורה יהיה פתוח ואפשר יהיה לפתוח את הבוקר עם כוס אספרסו טובה וישיבה מול נוף לים משל הייתה זו פתיחתו של טיולינו באיטליה אשתקד.

7:30 וכבר היינו בחנייה שליד רידינג. מתבוננים על הגשר העולה מעל נהר הירקון האימתני, חושבים האם לצאת מהמכונית או לא. גשם זלעפות הותיר אותנו כ-10 דקות במכונית אבל מראה הרצים ורוכבי האופניים שלא חששו להירטב, הוציא גם אותנו עם מטריה קטנה אל הגשם שהלך ונחלש.

בשוק המקורה החלו הכנות ליום עסקים, דוכנים החלו להיפתח וערימות קרואסונים החלו להיערם על מגשי קומות. מחזה נפלא אלא שהשוק היה סגור עד לשעה 8:40. החלטנו לשתות קפה בסניף ארומה שהיה להפתעתנו פתוח לרווחה, מכיל לא מעט אנשים בתוכו בשעה זו של בוקר.

הזמנו קפה ארומה וקוראסון שוקולד. אם לומר את האמת אני מצטער על כך. מנת סוכר גבוהה, גבוהה מדי לשעה כל כך מוקדמת של בוקר. אבל עוד יותר אני מצטער על החוצפה הישראלית שגיליתי במלוא תפארתה. גם אם יראה שאני מנפח מעבר לכל פרופורציה את מה שראיתי, הרי שזהו רק סממן אחד למה שאני רואה בכל יום. מדובר בסיפור אמיתי לחלוטין.

למעט שולחן אחד, כל השולחנות סביבנו היו מלאים אנשים אוחזים כוסות קרטון ואריזות נייר לכריכים שנועדו לטייק-אווי. כידוע, קיים הבדל בעלות המנות והשתיה בארומה בין מקרה בו בחר אדם לשבת בתוך מתחם בית הקפה או לקחת עימו את שהזמין. מדובר על הבדלים שבין 1-3 ₪ פר מנה.

העניין הזה הכעיס אותי מאוד. לא כי אני טרחתי לשלם מחיר מלא, עבור ישיבה במקום ולכן הרגשתי "פראייר". ממש לא! כעסתי כי אותם אנשים נשאלו בקופה (בדיוק כמוני) במהלך ההזמנה האם ישבו במקום או שמא ייקחו עימם את ההזמנה. כולם ענו כי ייקחו עימם את ההזמנה ולכן נעטפה בנייר וכוסות קרטון. התשובה ניתנה במרמה ובמכוון וזאת על מנת לחסוך מספר שקלים מתוך צרות אופקים וקמצנות גרידא.

לא, לא ישבו סביבי סטודנטים, פליטי המחאה החברתית של הקיץ האחרון, גם לא ישבו סביבי אנשים בני 85 שכספי הפנסיה אינם מספיקים להם לקניית תרופות. האנשים שישבו סביבי היו נשים וגברים בגילאי 50-60, כולם מטופחים, מאובזרים בתכשיטים נוצצים משל יצאו לערב באופרה, לבושים לפי צו האופנה וצבועי שיער לפי המודה האחרונה.

אותם אנשים ישבו הרבה מעבר לזמן שאנחנו ישבנו הבוקר בארומה, לכלכו את השולחנות, פוררו את הכריכים שנחו על שקיות נייר במקום צלחות לכל עבר, ובעיקר הוסיפו עוד טינופת לפרופיל "הישראלי שלעולם לא יצא פראייר".

אין זה משנה כמה הרשת משלמת לעובדיה, זה לא העניין. לא יכולתי שלא להרגיש, כיצד בהינף יד אותם אנשים גורמים לניצול של העובדים שכעת צריכים גם לנקות אחריהם ולסדר את מקום מושבם לאחר לכתם מהמקום וזאת מבלי לשלם עבור השירות הזה.

ואם כבר פערי מעמדות, הדיסוננס המשמעותי ביותר נגלה כ-10 דקות לאחר שהתחלנו לשתות. לסניף נכנסה אישה כבת 70, כפופה, עם הליכון, לבושה במיטב אופנת הטרנינג המוכתם יד שניה, ניגשה לקופה, שילמה מכספה והזמינה כוס תה עם עוגיה. הייתה זו כוס תה אמיתית, מזכוכית עם עוגייה שהוגשה לה על גבי צלחת ולא שקית נייר. את המגש הביאה אל אותה אישה, אחת מעובדות המקום משום שלא יכלה לשאתו בעצמה לשולחן הקטן בו ישבה, ממש משמאלנו. אותה אישה נראתה בעיני באותו הרגע בו התיישבה כרוזנת אצילה בעוד אותם מפוררי קרואסונים נראו כפושטי יד מסכנים.

kubush