ושתי - פמיניזם קולינארי

מקומות רבים בהם נהוג מטבח פתוח, נוטים לשכוח זאת מעת לעת ולרגעים בהם משתלט על הטבחים אגו טריפ, שאינו מחזה נדיר בתחום הגסטרונומי, נחמצים פניהם של הסועדים והעניין בארוחה חולף. למרות זאת, ב"ושתי" מתגלה סינרגיה מכבדת ומכובדת בין עובדי המטבח ובראשם מירב דוידזון הצעירה.

הודות למבנה המאורך, עיצוב הבר והפרשי התאורה, מראה המטבח הפתוח משתלב בצורה מושלמת עם שאר חלל המסעדה עד שלעיתים נדמה כי המטבח הוא סרט המוקרן ברקע ולא מי שטורח על המנה הבאה שכבר עוד מעט תעשה את דרכה לשולחן. מאידך אולי זו הנוכחות הנשית המאסיבית במטבחה של ושתי שהופך את המטבח לשונה ממטבחים אחרים בברנז'ת המסעדות הישראלית.

דבר אחד שמאוד בולט בושתי הוא אוירה ממגנטת. בין אם ישבתי בפנים או בחוץ תמיד עוברי אורח מצאו את דרכם למסעדה, גם אם צעדו פנימה בצעדים מהססים, פניהם בתוך מספר דקות הפכו מחויכים לא פחות משלי. האוכלוסייה הצובאת על המקום מגוונת וניכר שכולם נהנים.

מבחינת האוכל, מצד אחד אין משהו חדשני או פורץ דרך ב"ושתי", מצד שני האוכל מאוד מוקפד ומוגש בצורות מעניינות ויצירתיות. כך למשל אופן ההגשה של טרטר דג בקריצה למעמקי הים. טרטר הדג המוגש בלווי קרם אבוקדו ושעועית נשפך באלגנטיות מתוך דף אורז המעוצב כקונכייה העומדת על הצלחת כשפסי יוגורט שנראים כמו גלי הים נמשכים ממנה הלאה אל גבולות הצלחת. מנה טעימה מאוד ויפה מאוד.

דוגמא נוספת ליצירתיות היא באחת המנות העיקריות שטעמתי אצל ושתי. בתפריט רשום "חריימה בורי חריף בדיוק במידה" אני חייב להודות שהמנה הזו הפתיעה אותי מאוד בכמה אופנים. ראשית, המנה מוגשת  בתוך סיר כסוף קטן ויפה כשלצידה פרוסה יפה של חלה. שנית, ברוב מנות החריימה שטעמתי בחיי הביטוי העוצמתי ביותר במנה אינו הדג אלא החריפות הנוקשה. במקרה זה, הבורי הוא המלך. למה הכוונה? באופן מפתיע אתה מוצא את עצמך לועס את הדג הטעים ורק לאחר כמה שניות בודדות מגיחה החריפות ו"בדיוק במידה". החריפות אינה שורפת את קרביך אלא מלווה את המנה בכל כך הרבה חן שהציפייה למכה החריפה הופכת לציפייה נעימה ולא ציפייה מתוך חשש לעתיד לבוא.

מן המנות הראשונות ראוי לציין את מרק השעועית השחורה מלווה בשמנת חמוצה וירקות שורש, זהו מרק עשיר מאוד ובהחלט מתאים לחורף, רק כדאי לזכור להגישו חם הרבה יותר למאותגרי מזג האוויר הקר שהחליטו לשבת בחוץ. מנה נוספת היא מנת שקדי עגל המלוות בבייקון וסלרי. זו מנת עילית לכל דבר בעיקר בשל שילוב הטעמים וההכנה המוקפדת. עם שקדי עגל קל לפספס בעיקר בגלל שרמת עשייה לא נכונה עלולה להפכם ראויים להחלפת צמיגי רכב תקורים. כאן העשייה הייתה מצוינת והשילוב הכולל מוצלח מאוד.

במנות העיקריות  פירות הים מנוצלים לכדי ביצועים משובחים. כך במנת המולים בערק המוגשים בקערה מעל פרוסת חלה עבה שסופגת את טעמי הרוטב הנפלא וכך במנת הסרטנים על אף שהיא מצריכה עבודה רבה בפיצוח ולא תמיד מתחשק להשקיע. מנת הפפרדלה לעומת זאת, טובה אבל החמאה הלימונית לא באה לידי ביטוי מספק.

בגזרת הקינוחים טעמתי שניים, מוס שוקולד שעל אף הבנאליות של המנה הצליחה לשכנע אותי שיש לה מקום של כבוד בפנתיאון הקינוחים. מוס השוקולד לווה בארומות וויסקי וקינמון. שילוב הקינמון והשוקולד שמגיע במקור ממקסיקו אמנם לא גרם לי להזות שאני שוכב פרקדן על חופה של קנקון אבל אדי הוויסקי בהחלט קירבו אותי לכך. קינוח שני מומלץ הוא עוגת סולת עם קצפת, הל, קינמון ובסיס רוטב פיסטוק.  קינוח עשיר שמשאיר טעם של עוד.

צ'כוב כתב "אדם שלא שותה הוא לא אדם שלם בעיני". ב"ושתי" זו כמעט מנטרה. המגוון הגדול ביותר הוא במשקאות החריפים שהבר מספק ולמרות ששתיתי יינות טובים במקום מן הראוי להרחיב את ההיצע. בפרס, ארצה של ושתי, היו משתאות לרוב, חבל שלא לנצל את השם עד תומו.

כיף גדול הוא לראות מקומות חדשים שמצליחים לעבור אבולוציה מהירה בזמן כל כך קצר. לראיה התאמה של התפריט לעונות המשתנות ולמצרכים העונתיים ואפילו התאמת רמת השירות. לא תקבלו שירות מהודק של מסעדת עילית וטוב שכך, שכן ברור ש"ושתי" אינה מכוונת למקומות אלו. השירות אדיב, חייכני ולפעמים אפילו תיאטרלי (אם פלורנס באזור). בכל מקרה נראה שכיף למלצרים לתת שירות כמו שכיף היה לי לקבל אותו בתור לקוח.

שני ביקורים במסעדת ושתי שבכיכר השעון ביפו בהפרש של חודשיים וחצי הצליחו להרשים אותי ובעיקר לגרום לי לרצות לשוב גם בעתיד.

 קובי קלייטמן

פורטר אנד סאנס - בירות לכל דורש

כמה סוגי בירות אתם באמת מכירים? עד כמה רחב ספקטרום הצבעים של בירה? האם באמת ניתן לשתות 6 סוגי בירות בערב אחד? ואיזה אוכל יכול ללוות בירות מבלי להפוך לנטל? על כל השאלות האלו ועוד בביקורת שלפניכם.

פורטר אנד סאנס או בעברית פורטר ובניו מוגדרת על גבי השלט המתנוסס מעל המקום השוכן ברחוב הארבעה בתל אביב, כבית מסחר לבירה. אני הייתי מגדיר את המקום יותר כגימיק מצוין שהלוואי וייהפך לעובדה מוגמרת ולא עוד עניין חולף כמו רוב הרעיונות או המסעדות בישראל.

רחוב הארבעה, המשופע באופן יחסי במספר מקומות מאתגרים, מעניינים ובעלי אורך חיי מדף ארוך יחסית, זכה במקום עמוס לקוחות המציע לראשונה תפריט בירות מהמגוונים שניתן למצוא במחוזותינו אם לא המגוון ביותר.

לא, אנחנו עדיין לא בלגיה ולא ניתן למצוא כאן מעל לאלף סוגי בירה אבל בפורטר אנד סאנס עושים לה כבוד אמיתי. במסעדה כ-40 סוגי בירות מחבית ומספר עוד יותר גדול של בירות בבקבוק. בירות כמו chimay כבר אינן מרשימות במיוחד כפי שהיו לפני כ-3 שנים כשהחלה הפצתן בשוק הישראלי באופן מאסיבי. ההיצע גדול דיו בשביל למצוא בירות מעניינות יותר בהתאמה אישית ולנסות על קצה האצבע את מה שהעולם יודע להציע כבר שנים רבות ורק בשנים האחרונות התפתח לתרבות צריכה איכותית שהולכת בצעדים הססניים אחרי תעשיית היין הנמצאת בתנופה.

תפריט הבירות מחולק לקטגוריות - לאגר כהה, לאגר בהיר, בירות פירות וסיידר, חיטה, בירות בוטיק ישראליות, אייל בלגי ועוד. ליד כל בירה מצוין מוצאה ואחוז האלכוהול שבה. מאחר וההיצע גדול ייתכן ובהחלט תממשו את הפוטנציאל הטמון בהזמנת בירה שלא לטעמכם. ולכן למי שטרם ביסס טעם קבוע בבירה, ניתן בהחלט להיעזר במלצרים המצויים לפרטי פרטים בטעמים השונים ואף לבקש לטעום. לחילופין למי שלו זו הפעם הראשונה במקום בהחלט מומלץ לעשות כפי שאני עשיתי ולהזמין סט טעימות של 6 כוסות בירה בטעמים שונים מהקטגוריות השונות. תמצאו שלפחות את אחת מהבירות תרצו להזמין בפעם הבאה שתגיעו למקום ואם לא, אז מי מבני משפחתה. רעיון מגניב ובהחלט משתלם.

תפריט האוכל מתאים מאוד לליווי בירות ומכיל מנות בשריות רבות לצד מספר מנות צמחוניות. מאוד אהבתי את פלטת הנקניקים והקורנישונים, פלטת בשרים מגוונת ועשירת טעמים. גם צלחת האנטיפסטי וסלט ירקות חתוך גס היו נהדרים. אם נחה דעתכם על פירות ים, מנת הקלמארי המטוגנים בהחלט הוכיחה את עצמה יותר מפעם אחת כמנה טובה מאוד, למרות שאני לא בטוח שטריותה הייתה עוברת את הטברנות היווניות של סנטוריני (יוון), אבל כאן זה בהחלט מספק.

אם תחפצו במנות כבדות יותר אוכל להמליץ בפה מלא וכך גם קיבתי המאושרת, על מנת נקניקיות הבית המכילה שלוש נקניקיות צלויות מבשרים שונים ומוגשות על שעועית לבנה ברוטב עגבניות. מנה טובה עוד יותר, שייתכן ותצריך הזמנתה של ניידת טיפול נמרץ, היא המבורגר עם גבינת סנט מור מוגש על שפצלה (בצקניות פופולאריות במטבח הגרמני וההונגרי) מטוגנים בחמאה ופונדו גבינות. מנה זו יכולה להבטיח פינוי שולחנות מהיר לממתינים בתור הארוך בליווי סירנות צורמניות. למרות הסיכון שבמנה היא טעימה להפליא.

מתוך מגוון מנות נוספות שאכלתי הייתי ממליץ להימנע ממנת א-לה רומנה. זוהי מנת "ניוקי" סולת וגבינת פרמז'ן עם מרווה, עגבניות שרי ואגוזי מלך. הסולת מגיעה בריבועים ובטעם לוואי פלסטיקי מעט שלא מצא חן בעיני. לצערי הרב גם אגוזי המלך לא היו טריים במיוחד ולמי שמכיר את הנושא לאגוזי מלך ישנים יש נטייה לפתח טעם של עור מעובד.

מאחר ואחרי 2 כוסות בירה (1/2 ליטר כ"א) אני נוטה לסלחנות, החלטתי בסיכום להתעלם מהנפילה של הניוקי. פורטר אנד סאנס באמת מתקשים לפספס במנות. עובדה היא שבכל ביקורינו היה פיספוס אחד. אמנם אין במקום אווירה של פאב לונדוני למרות פינת העישון בחוץ, אבל אם אתם בחברה הנכונה תיהנו מאוד מהמקום, מהשירות האדיב והקשוב, מהאוכל הטעים ומההזדמנות לטעום בירות שכנראה לא תיקנו כך סתם הביתה. פאן אמיתי!

פועה

פועה השוכנת ברחוב צדדי ביפו העתיקה בואכה שוק הפשפשים (רח' רבי יוחנן 8), מגלמת בתוכה את המהפכה השקטה המתחוללת ביפו בשנים האחרונות, המושכת ישראלים כמו גם תיירים לחזור לאזור מתפתח זה.

הכניסה לפועה משולה לכניסה לחנות רהיטים בשוק הפשפשים בשינוי קטן, באף חנות רהיטים אליה נכנסתי לא הוצע לי תפריט מלא, מקסימום עץ מלא. המקום מחולק לחלל חיצוני וחלל פנימי, שניהם מעוטרים בשטיחים ישנים, ריהוט שעל רובו ככולו מצויות תוויות מחיר למקרה ומי מהסועדים ירצה לקחת את שולחן הסעודה עמו הביתה. רעיון חביב שמשרה בהחלט אוירה שונה ומכניס מעט מן השוק הסמוך לתוך האווירה הכללית.

התפריט של המסעדה הולם את הבורז'ואה שכבש את יפו בסערה בעשור האחרון במקביל לתהליך הג'נדריפיקציה שעובר על האזור. ואכן בין יושבי המסעדה ניתן למצוא אמנים מקומיים שהעתיקו את מושבם ומקום עבודתם לאזור, תושבי הבניינים החדשים, תיירים וישראלים חוץ יפואים כמוני.

הסלטים מושקעים מאוד, מנות הבשר חלקן בעלות אופי בייתי מאוד וחלקן מנסות להיות מתוחכמות יותר. כאן המקום לציין את סלט החיטה (42 ₪) שמורכב מסלרי, תפוחי עץ ירוקים, ריחן, אגוזים, חסה וחיטה כמובן כל אלו ועוד טובלים ברוטב סילאן, שמן זית ולימון. סלט נפלא. סלט נהדר נוסף הוא סלט ירוק עם גרעינים קלויים של דלעת וחמנייה ברוטב ויניגרט והדרים.

בין המנות העיקריות יש לציין מנה טובה של קבב על ירקות שורש אפויים, אורז וטחינה ירוקה. מנה גדולה וטעימה. לעומתה, מנת כופתאות דלעת בקארי חביבה ותו לא. המנה המלווה בקוקוס, כשלצד מתקתקות הקוקוס, פיקנטיות הקארי. הדבר היחיד שמאכזב במנה הוא דווקא מילוי הדלעת. דלעת אינה רכיב בעל טעם או ארומה דומיננטיים ולכן טעמיהם של הקוקוס ועוד יותר מכך הקארי מחרבים כל סיכוי נואש שתנסה הדלעת לבצע על מנת שתורגש. זוהי מנת בצק בקוקוס וקארי.

תפריט היינות מכובד גם הוא ומכיל בעיקר יינות בוטיק ישראלים אם כי במחירים לא פרופורציונאליים לרמתה של המסעדה. למרות זאת באחד מביקורי במקום שתיתי יין שרדונה נהדר וקליל של יקב פלטר. כוס זו חשפה אותי ליקב שטרם טעמתי בעבר וליין חביב (32 ₪).

מאחר והאווירה היא הקובעת, המלצריות נראות מקומיות כמו הקהל, אם כי דווקא הן אחד מעקבי אכילס של המקום. בעוד השירות חייכני ואדיב הוא אינו מקצועי ואינו זריז דיו. בביקורי האחרון סעדתי בחברת שני חברי א. ו-נ. ארוחה גדולה באופן יחסי. גילינו שחלק מהמנות הראשונות שהזמנו ליוו מאוחר יותר כתוספת את אחת מהמנות העיקריות. כך יצא שמבלי ששמנו לב, שילמנו למשל עבור מנת טחינה ירוקה באותו הגודל כמנה ראשונה ואח"כ כמלווה למנה עיקרית. הייתי מצפה מהמלצרית לציין בפנינו את העובדה הזו למרות שניתן לטפול את האשמה בנו על כך שלא קראנו את התפריט ברחל בתך הקטנה.

עקב אכילס נוסף הוא המחירים. "בורז'ואה" ו"ג'נדריפיקציה" אמנם נשמעות כמו מילים מפוצצות שטומנות בחובן גם ממון רב, אבל למרות שהאוכל ברובו טעים, רמת האוכל אינה תואמת את המחירים המופרזים, דבר שאינו מונע מסועדים לחזור לפועה שוב ושוב.

לסיכום, התפריט של פועה מגלם בתוכו פוטנציאל שאינו ממומש וחבל. כשההשקעה באווירה הופכת מאלמנט מלווה לאלמנט מוביל, כל שנותר הוא להסתפק בכוס תה ולשקוע בשיחה עם חבריכם. אם באתם לבד, שתו את כוס התה בבית.

kubush

דדה - גיאורגית אמיתית

זה זמן רב מדי שאני מחפש מסעדה המגישה אוכל גיאורגי ראוי בישראל. אכזבות העבר אף גרמו לי לזנוח את האובססיה לזמן מה עד שחברה סיפרה לי על "דדה" השוכנת בגבול רמת גן-גבעתיים. יום חופש מהעבודה אפשר לי לדגום יחד עם זוגי את המסעדה בשעות הצהריים. צריך להזמין מקום? לא צריך? קולה הביישני של מי שהייתה מעברו השני של הטלפון הכריז שכל מה שצריך הוא לבוא.

הגענו למסעדה קטנטונת בעלת חלל חיצוני פתוח לרחוב וחלל פנימי עטור מזכרות מגאורגיה (יצירות מיוטה, אפודת רועים), דלת וחלונות עטויי וילון כבד, שולחנות עץ, בר קטנטן עם בקבוקי יין גיאורגים רבים ומלצרית אחת שכל תנועותיה דמו לתנועות ריקוד משל הייתה בלרינה.

קיבלנו תפריט שהיה כתוב באותיות עבריות, אך אלמלא הכרתי חלק משמות המאכלים היינו מוצאים עצמינו עומדים בפני שוקת שבורה ושיניים שבורות מניסיון לקרוא את המילים המסובכות ולהבין מה משמעותן. המלצרית נחלצה לעזרתנו.

החלטנו לטעום כמה שיותר מנות:

למנות ראשונות הזמנו לבש (לחם גרוזיני) שהיה אוורירי ומצוין, חצ'פורי אג'רולי שהוא סירת בצק (דומה לבצק הלחם) עמוסה גבינה לבנה מותכת וגמישה וביצת עין המעטרת את היצירה מלמעלה. הופתענו מגודלה של מנת החצ'אפורי אך מראה השמש השוכבת על ענני גבינה היה משכר לא פחות מהארומה שנידפה ממנה. מנה שהזמנו בחשש רב היות ושנינו לא מאוהבי החצילים והסלק הפכה למנה עליה עוד המשכנו לדבר רבות אחרי צאתנו מהמסעדה. מדובר על סלט המוגש בצלחת מאורכת שבמרכזה ממוקמות גלילות חצילים מטוגנות ממולאות תערובת אגוזים לחה, מתקתקה עם סיומת פיקנטית המשתלבת באופן מושלם עם ארומות החציל ומשני צידי החצילים תערובת כרוב וסלק מבושלים ומתובלים. זהו סלט פחאליאלי, מנה מצוינת ומפתיעה.

עוד לא הספקנו לסיים את הראשונות וכבר המנות העיקריות צצו על שולחננו. אני מודה שאנחנו מעט אשמים היות והזמנו כמות אוכל גדולה, מאידך היות ומדובר על מסעדה פשוטה ייתכן והיינו צריכים לבקש מהמלצרית שהות בין המנות. או שהייתה מסכימה לכך או שהטבח היה יוצא ושובר לי בקבוק חבנצ'קרה מיושן 6 שנים על הראש.

המנות העיקריות הגיעו בקערות חומות כפריות. צ'נאחי - קדירת עגל עם תפוחי אדמה וחצילים, מנה ריחנית מאוד מלווה בכוסברה ובשר נימוך. שמחתי למצוא במנה עלי גפן כ"עשב" תיבול, דבר שהוסיף מעט חמיצות ורעננות למנה הכבדה. מנה טעימה מאוד.

המנה השנייה שטעמנו הייתה חשלמה שהיא מנת בשר בקר מלווה ב-11 סוגים של עשבי תיבול ומיץ רימונים. ירק תיבול דומיננטי מאוד במנה היה טרגון, אותו ליוו גם כוסברה, רוזמרין ועוד. מצאתי שהתגעגעתי לטעמו של הטרגון שמניסיוני במסעדות ישראל אינו פופולארי במיוחד וודאי שלא בצורה דומיננטית כל כך. לצערי המנה הכילה רק שני חתיכות פילה בקר ואת יתרת הקערית מילאה מרינדה עתירת ירק. בשר הבקר היה פחות נעים לחיכי מבשר העגל ולמרות זאת בשומת המנה שבתה את ליבי.

הדולמה שהיו המנה השלישית הם עלי גפן ממולאים. בכל מסעדה ביתית או בעלת אופי עדתי בה אני מוצא בתפריט עלי גפן אינני יכול להתאפק מלהזמינם לשהות עימי. אני מאוהב בעלי גפן ממולאים. קיבלנו עלי גפן גדולים מגולגלים עם בשר עגל טחון. המנה הייתה פחות טובה ממנות עלי גפן אחרות שאני מכיר בעיקר כי הטעמים הזכירו יותר מדי מרק עוף ועלי הגפן והמילוי בלטו פחות מדי.

את יין החבצ'קרה אותו הזכרתי קודם שתינו אם כי לא אהבנו במיוחד. המלצרית מזגה יין מלוא הכוס. מדובר ביין בוסרי, יין שמזכיר במרומז בלבד את ה-vino de casa  האיטלקי בתכונותיו אבל ברמה פחותה לעין ערוך. היין לא הצליח לשכנע אותנו לא בטעמו, לא בריחו והוא גם לא סייע בתיבול המנות שאכלנו. אגב, בתפריט כתוב דמי חליצה ליינות שלא מהמסעדה 40 ₪ ובאישור מראש של המלצר. איום או המלצה?

לא יכולנו שלא לטעום גם קינוח. הזמנו עוגת בצק עם קרם וניל אגוזים. מדובר בעוגה עגולה, גודלה כשל צלחת ממוצעת שנחתכה לארבע פרוסות ביניהן פוזרו פירורי אגוזים. הבצק היה חמים אך יבש וגרם לתחושת מחנק בגרון ואילו הקרם לא היה ונילי וגרגירי הסוכר היו מורגשים מאוד בתוכו. סוכר ממוסס חלקית יכול להיות חלק חשוב מפילוסופיה של מנה, כמו למשל בשוקולד של מודיקה, אך במקרה זה נראה כי מישהו עשה חצי עבודה. אך לבד מהקינוח, האוכל קלע בול למטרה.

דדה היא אכן מסעדה גיאורגית אוטנטית ולא יומרנית כאחרות המגדירות עצמן גיאורגיות, אך מרוב מאמץ להתאים עצמן לקהל המבקרים שוכחות את בסיס המטבח הגיאורגי וחוטאות למטרה. אשמח לשוב פעם נוספת לדדה וליהנות מהגיאורגיות המתפרצת.

kubsuh

פורנו במטבח של גיא

בכל פעם שגיא נוסע לחו"ל הוא חוזר עם מאכל חדש שהוא חייב לשחזר ולנסות בכוחות עצמו. כך היה כשחזר מארה"ב עם חשק אדיר למרק צ'אודר וכך היה כשחזר מגרמניה עם חשק אדיר ל –Schweinshaxe.

פורנוגראפית ככל שהמילה Schweinshaxeתצטלצל באוזנינו, הרי שבסך הכול מדובר במאכל גרמני מסורתי ממחוז בוואריה שכל תכולתו הוא ירכי חזיר מבושלות בציר ואפויות בתנור כך שעורן יהיה פריך.

בסך הכול? אם הסעודה שחווינו לפני מספר שבתות אינה פורנוגרפיה בבימויו של הבמאי המהולל גיא, אתם יכולים להחזיר את תוכנית התרבות "תותי פרוטי" אל המסך הקטן ולשלוח אותי לקורס רענון.

מאחר ובגרמניה החזירים כנראה מעט גדולים ממה שהרבנות מתירה לגדל בארץ הקודש, תוכלו למצוא בתפריטי מסעדות את השם – Halbehaxe שמשמעו מחצית ירך. בארץ לא תוכלו למצוא ככל הנראה את המנה הזו כלל. בעצם, מדובר על החלק שבין הקרסול והברך, חלק עסיסי מאוד שצלייתו מלווה בהרטבה קבועה של הבשר באמצעות הציר כך שהמאכל מצריך עבודה רבה בטרם יוגש לשולחן.



הרטבה מתמדת בתנור



להפתעתי גיליתי אתר מדרג את טיב מנת ה- Schweinshaxeבמסעדות שונות בגרמניה. כאשר ניתנת נקודה אחת המשמעות היא שעדיף להזמין כריך גבינה ואילו חמש נקודות משמען שיא קולינארי. http://haxentest.de/

בכל מקרה עיניכם הרואות שאת ה- Schweinshaxe של גיא לא אחליף בשום Schweinshaxe אחר, אצלי הוא קיבל 5 נקודות למרות שלא הצליח להפוך את העור לפריך.



ירך חזיר



kubush

Joya not so Joyfull

ג'ויה היא רשת מסעדות פופולארית השייכת לרשת ארקפה. סניף רמת החיל מהווה נסיון לא רע ליצור אוירה כמו-איטלקית אבל גנכשל במקומות החשובים באמת.

אני אוהב מסעדות איטלקיות, זה ניכר בבלוג ובכרס שלי. לכן ביקור במסעדה המתעתדת להיכלל בקטגוריה של מסעדה איטלקית כג'ויה שברח' הברזל 4 ברמת החיל הינו בגדר חובה גסטרונומית לעצמי ולאומה כולה.

לרוב מסעדות ברמת החיל ממקומות בחללים תעשייתיים, ענקי ממדים ומנוכרים. ביקור במסעדת ג'ויה גילה כי מעצביה הצליחו ליצור, דווקא בחלל כה גדול, אוירה אינטימית ומזמינה המפעילה את החושים מבלי להתאמץ. מוזיקה איטלקית מתנגנת ברקע, סרט ניאו-ריאליזם איטלקי מרצד מעל הבר, כשלתפאורה המחושבת הותאמה תאורה רכה ומחמיאה.

בין חלקיה השונים של המסעדה חוצצים מדפי עץ גדולים עליהם מונחים אחר כבוד מוצרים איטלקיים כלימונצ'לו, יינות אדומים, שימורים, ארגזי ירקות (בשביל האווירה הכפרית), רטבי פסטות ומקררים המכילים קופסאות פסטה ממותגות של "ג'ויה", מוכנות לבישול ביתי.

בקצה החדר ממוקם בר גדול ובצידו תנור לבנים ואורו הזהוב תורם עוד לרכות המקום. מעל הבר עומדים כחיילים במסדר צנצנות ירקות מוחמצים יפהפיות.

למרות שהרגשתי כאילו הגעתי ליריד מכירות מוצרי איטליה, שכן גם התפריט היה מעוטר בפרסומות למכוניות פיאט, מים מתוצרת סן פלגרינו וחברת התעופה האיטלקית, לא התפתיתי לרכוש ממוצרי המקום. מהר מאוד הבנתי שאת מה שאני רואה במקררים בעצם מחממים ומגישים לי בצלחת.

מלצרית ופרח אדום בראשה הגיעה אל שולחננו באווירה נינוחה מדי, משל היינו חבריה שבאו לאכול בביתה. לא אהבתי את הגישה. גם את שאלתה מאוחר יותר לא אהבתי. למרות שמדובר בסלנג מקובל, השאלה "הכל בסדר עם המנות שלכם?" העלתה בי תמיהה האם המנות אכן תוכלנה להשיב? למה לא לשאול אותנו אם אנחנו נהנים מהמנות. המנות כבר ז"ל, שלומן לא ממש חשוב לאף אחד.

למנה ראשונה הזמנו קרפצ'יו. כמו בכל המסעדות הגיעה צלחת לבנה גדולה עליה פרוסות קרפצ'יו כשבמרכזה עלי אורוגולה, תלתלי פרמזן, טפטופי שמן, מלח גס ולחם קלוי בצד. המנה הייתה מאכזבת מאוד. מלח גס שפוזר בגסות, טעמו של השמן שנבחר ללוות את המנה היה חיוור ואילו פרוסות הבשר - אם כבר בחרה המלצרית להאנישן - נעכרו מצער על שעוללו להן עד כדי כך שתש כוחן מלהציג טעם משלהן.

בעודנו מנגבים את ידינו מהשמן שעטף בצורה מוגזמת את הלחם הקלוי שהוגש לנו, הגיעו אל שולחננו מנת פפרדלה דניה ופיצה מעוטרת בארטישוק (קרצ'ופי) ופרושוטו.

בצק הפיצה היה פריך ודק, אך לא שביר. נהניתי מהבצק כפי שלא אוכל להעיד על שאר חלקי הפיצה. הקרצ'ופי, שהגיע מתוך צנצנות המוכרות לי מהסופר השכונתי, נבצע לחתיכות גדולות אשר פוזרו באופן לא אחיד,  מה שיצר עומס משקל בלתי נסבל על הפיצה הדקה. עקב כך ניסיון לאכול פיצה עם הקרצ'ופי התגלה כבלתי אפשרי, כיוון שהרמת משולש העיפה את התוספת אל הצלחת. גם הסכין, אותה סכין שהושארה על השולחן כשהמלצרית פינתה את צלחת הקרפ'ציו, לא התאימה לחיתוך הפיצה ולכן לא יכלה להיות לי לעזר. רוטב העגבניות היה טעים ואילו את הפרושוטו חיפשתי, אך ללא הועיל. הוא ככל הנראה הלך לבדוק מה שלומו מבלי שוב.

הפפרדלה הייתה דקה מדי ורכה מדי. קשה היה לקרוא לה פפרדלה. דווקא הרוטב היה מוצלח באופן יחסי וחתיכות השום שהיו מורגשות בו באופן בולט מצאו אצלנו פינה חמה בלב. נתנו למנה הכוללת ציון נמוך בעיקר בשל הפסטה שלא הצליחה לעמוד בסטנדרטים סבירים. אם פפרדלה זו הייתה מגיעה לפסטיבל הפפרדלה שבעיר Gemmano באיטליה, היא הייתה מנודה מכל עיר או פסטיבל אפשריים.

את הארוחה סיימנו בקפוצ'ינו קטן מבית "ארקפה" שהיה דווקא טוב מאוד.

לסיכום, ג'ויה היא מקום שבו מחממים ומגישים. לדעתי לא אחטא לאמת אם אומר שהמנות הנמכרות בקופסאות מתוך המקררים המעטרים את חלל המסעדה הן גם המנות שמחוממות במטבח ומוגשות אחר כבוד לשולחנות הסועדים במחירים שאינם מצדיקים את התוצאה.

אבל גם לחמם ולהגיש צריך לדעת. פסטה אינה משהו שצריך לזרוק למים רותחים לבשל עד רכות ולשטוף במים קרים, כפי שרות סירקיס לימדה אותנו בשנות ה-80. בפסטה גלומה מסורת ואמנות, שכן היא מעשה ידי אדם שיש לכבד ולהכין בצורה נאותה. אינני יודע מה השכלתם של הטבחים במסעדה, אבל אם הם רוצים להתקדם בתחום הקולינארי לא הייתי ממליץ לרשום את ג'ויה כמסעדה איטלקית שבה עבדו בקורות החיים.

kubush

החברים מתבקשים לחדר האוכל!

חווית חדר האוכל היכן שלא תהיה, ככל שהיא טומנת בחובה מספר גדול יותר של ישראלים, כך היא הופכת לנוראית יותר בעיני.

אני יודע שאי אפשר להוציא את הישראליות ממני בדיוק כפי שלא ניתן להוציא אותי ממנה, אבל זו פעם שנייה בשנה החולפת בה אני שוהה במלון שרובו קהל ישראלי. זו הפעם השניה שבה אינני יכול להתחמק מההרגשה שהמון סקרן וזועם, עומד בכל רגע לדרוס אותי בעודי נותר מפרפר בתוך קינוח פרווה דוחה או בתוך סלט שאת מרכיביו עדיף שלא להכיר מקרוב.

הפעם הראשונה הייתה בעת שהותי מוקדם יותר השנה במלון בים המלח. הפעם, תחושה זו חזרה וליוותה אותי בעת שהותי במלון 5 כוכבים בעיר ורנה שבבולגריה.

אני, בן זוגי ולא פחות מ-1000 ישראלים נוספים צבאו על מלון יפהפה באיזור חולות הזהב של ורנה הקרוי Melia Grand Hermitage במסגרת חופשה לזכייניה של חברה גדולה בה עובדת אימי (אף היא כזכיינית).

ארוחת הערב כפי שהתבשרנו עוד באוטובוס שהוביל אותנו משדה התעופה אל המלון, מוגשת בין השעות 18:00-21:00.

הגענו בשעה 19:00. לא זו בלבד שלא היה לנו מקום לשבת אלא שפני המלצרים האומללים שהיו אמורים לסייע לנו דמו יותר לפני דיילות לפני נחיתת חירום שעה שעמדו חסרי אונים מול המון האדם שהסתער על המקום בשעה האחרונה.

גם אל האוכל בבופה היה קשה להגיע. תורים ארוכים כנחילי נמלים. אכן, כמו הנמלים עמדו בתור וחזרו להעמיס צלחות שוב ושוב. כולם נראו אותו דבר וגרוע מכך כולם התנהגו אותו דבר. כמויות האוכל שהועמסו על גבי הצלחות פר אדם בלתי תיאמן. לו היו אוכלים כך בביתם מדי ערב כדור להורדת כולסטרול היה בבחינת בדיחה חולפת ברפואה הישראלית ומחלקות הטיפול הנמרץ היו הופכות משכן קבע לרבים מאותם אנשים.

אנשים רעבים צריכים לאכול, אינני מלין על כך. אבל למה לא לתת סיכוי דל לאנשים שטרם העלו מזון אל צלחתם?

הנמלים הישראליות בעלות העיניים הגדולות פשוט לא רוו נחת. בשלב מסוים חלפה בראשי מחשבה כי לכל בעלי העיניים הגדולות הללו מגיע פשוט להתפוצץ עד שידמו לחתיכות הירקות המוקפצים שאת רובם הותירו על הצלחת למרות שמילאו אותה על גדותיה.

התור הקצר ביותר היה לעמדה בה הוכן בשר חזיר מוקפץ. המקפיץ הבלתי מיומן שהיה כה הלום מכך שחמישה אנשים שלמים עומדים מולו וממתינים לסיום הכנת המנה, חזר בלא פחות משלוש שפות ובכללן עברית, על כך שמדובר בחזיר. לשאלתי אותו האם לדעתו לא אוכלים בישראל את הבשר הנפלא הזה כלל, ענה ברצינות גמורה שאכן כך לימדו אותו.

משהצלחנו להביא סלטים אל צלחת אחת ולנסות לתור שוב אחר מקום לשבת, גילינו תופעה חברתית נוספת. כל ישראלי שומר מקום אחד בשבילו, שני בשביל אשתו אם לצערו ביקשה להצטרף לנסיעה ובממוצע בין 4 כיסאות נוספים ל-2 שולחנות שלמים נוספים בסביבתו לפרלמנט החברים שאך זה הכיר.

חשוב מאוד שגם בחדר האוכל ידונו החלטות הרות גורל כמו למה שולה נראית כמו שהיא נראית ולמה רחמים שמוכר ביומיום פחות מיוסי נסע ויוסי המסכן נשאר לעבוד בארץ... וכך נדדנו באולם הגדול והמלא מאוזן לאוזן.

לבסוף מצאנו שולחן לשניים. שולחן נטוש. פלייסמנט אחד, 2 סכינים, מלחיה ופלפליה. ביקשתי בעדינות ממלצר נפול פנים להשלים לנו את הציוד החסר. המלצר סייע לנו ברצון. ייתכן והייתה לכך השפעתו של מבטא בריטי כבד שניסיתי לסגל לעצמי בעת פנייתי אליו.

לדעתי, גם הייתי הראשון שאמר לאותו המלצר את המילים המסובכות Please ו-Thank you באותו הערב.

האוכל איך לומר כבר לא היה הנושא המרכזי של הארוחה ולמרות זאת היו מספר הפתעות. בין הסלטים הקרים היו סלט בורגול עבה מתקתק ומשובב נפש, סלט קלמארי מבושל מצוין וסלט שהכיל פיסות דג ומולים בתוך עלי בייבי מבלי שריח הים היה בו דומיננטי ובכך נתן למרקם המרכיבים לאתגר את חלל הפה.

בעיקריות לא מצאנו נחמה גדולה, המנות היו טעימות, אך חסרות יצירתיות או המעוף המצופים ממלון חמישה כוכבים.

הקינוחים הצליחו להפתיע אותי מאוד לרעה. יפים ככל שהם היו, בכולם הורגש טעם פרווה דוחה ואבקתי. יתרה מזאת, ציפויי השוקולד דמו לשוקולד מבקבוקי 'אפיכל' הידועים לשימצה וודאי שאינם משמשים קונדיטוריות מכובדות.

רחמיי נכמרו על צוות של שלוש בנות שיכלו בקלות לנצח מרתון בזמן ובמרחק אותו צעדו ללא הרף עם שני מגשים מלאים תקרובת קינוחים חדשה ושנים ריקים החוצה, כל זאת כדי לספק את התצרוכת הישראלית.

עם ישראל רעב, תאוותן, גרגרן, קולני ונוטה להשאיר בכל מקרה חצי ממה שעיניו צדו, בצלחת. מחציתו של האוכל נותר בצלחת, לא כי חס וחלילה לא היה טעים, אלא כדי הצהרה בוטה: "אותי לא דפקו", "אני לא פראייר", לקחתי ולקחתי ולקחתי ואכלתי רק מה שהייתי צריך כדי להגיע לסף פיצוץ גרעיני.

אז לכל נוסעי בתי המלון בארץ ומחוץ לגבולותיה המשיכו לאכול הררי זבל והתפוצצו להנאתכם. אני שבעתי רק מלהסתכל עליכם מתפטמים כחזירים אותם לשמחתי לא אכלתם (ברובכם).

kubush

דניאל רוגוב - מורי ורבי

אני מרגיש זו הפעם השנייה השנה, חור עצום שנפער בליבי. חלל, ואקום שלא ניתן למלא עוד. הפעם הראשונה הייתה כשאבי הלך לעולמו לפני 9 חודשים, הפעם השנייה הייתה היום כששמעתי על כך שדניאל רוגוב הצטרף אליו ביום שלישי האחרון.

דניאל רוגוב אותו אזכור עד יומי האחרון, הוא הגורו שלי.

לפני 4 שנים, לראשונה בחיי, רוגוב אפשר לי הצצה לעולמו של מבקר יין ואוכל. כשבן זוגי הציע לי לכתוב על מה שאני כל כך אוהב, שלחתי מייל תמים אל דניאל רוגוב עם מספר שאלות תמימות. נעניתי במייל אותו שמרתי מאז:

"Kobi, Hi...

I've just re-read through your questions. Good questions all but each would take at least a small book to answer. May I thus suggest that email may not be the right format and that if you like we could meet for a long coffee and discussion on these issues. Best phone for me is ....

Best for me will be during the week between 18-22 May.

Best
Rogov"

ההצעה הייתה בבחינת הפתעה גמורה. אל פגישתנו הגעתי רועד, שמח, מפוחד וצמא לכל מילה שאוכל לשמוע מאחד מהגדולים בתחום. הפגישה הותירה בי רושם כה עז עד כי אני נושא עימי מאז את הזיכרון כאחד מהטובים בחיי.

פגשתי באדם מלא ידע, סיפורים מרתקים וניסיון חיים מדהים ועם זאת צנוע וסקרן לעוד ועוד. פגישתנו ארכה שעה וחצי. שעה וחצי שבהן לימד אותי פרק שלא יכולתי לייחל לטוב ממנו בכל הקשור לעולם הביקורת והכתיבה.

מאז נפגשנו בעוד מספר הזדמנויות כשבאחת מהן נפגשנו לגמרי במקרה כמבקרים במסעדה שגרמה לרוגוב ולי את אותה תחושת הקבס ואותו אף הגדילו לעשות והעליבו (לא כמבקר אלא כסועד מן המניין). בהזדמנות אחרת פגשתי בו בכנס בינ"ל לאנתרופולוגיה של אוכל שנערך באונ' בן גוריון לפני כשנה. אז, שוב שמעתי את הידע וההומור שכל כך אפיינו כל הרצאה או שיחה שהשתתף בה.

חבל שביישנותי מנעה ממני להעמיק את הקשר עם רוגוב. אבל, בכל ביקורת שאני מוציא תחת ידי, אני חושב עליו. הוא שלימד אותי שלכל מסעדה צריך לתת הזדמנות יותר מפעם אחת ("..because every restaurant is entitled to have a bad night" ואני מודה לו על כך, הוא לימד אותי שצריך להכיר את מרכיבי המנות ואופן הכנתן כדי שלא יעבדו עלי, הוא לימד אותי שלכל מקום צריך להגיע עם הציפייה הנכונה אחרת לעולם אתאכזב ובעיקר דניאל רוגוב לימד אותי שתמיד צריך פנקס קטן ועט כשהולכים לאכול.

אז לזכרך מר רוגוב היקר, תמיד אשא עימי פנקס ועט בתיקי ואותך בליבי.

מתגעגע,
קובי קלייטמן

דיינר 95 - גם אם היה הדיינר האחרון עלי אדמות...

מה יותר מרגיז מההרגשה שסידרו אותך? לישראלים כמונו זו וודאי ההרגשה הנוראית ביותר שיכולה להיות. אנחנו, שבכל מצב בטוחים שסידרו, מסדרים או יסדרו אותנו, נוטים לקחת מקרים כאלו בצורה קשה מאוד. וזה מה שקרה הפעם.

לפני מספר ימים קבענו עם זוג חברים להיפגש בתל אביב במקום חדש שנקרא דיינר 95. על אף שהוא שוכן ברחוב חשמונאים בו אני פוסע לא מעט, מודה ומתוודה שלא קראתי דבר וחצי דבר אודות המקום וגם לא הכרתי את השם קודם לשיחה עם ט. חברתי.

דיינר היא המצאה אמריקאית. מדובר במזללה/מזנון דרכים שרוב המזון בו מוגש על גבי דלפקים ארוכים. לא מדובר באוכל מובחר אבל מזין וטעים. בארה"ב דיינר הוא מקום שמאוד גאה בתוצרתו בין אם אלו המבורגרים או קפה ומאפה.

בדיינר 95 החליטו להמציא את המילון מחדש כדי להוכיח ששמה הנרדף של המילה דיינר בעברית הוא מיזבלה ולא מיזללה. טעות של אות שבקלות בלתי נסבלת הפכה חלל שיכול היה לשרת בית קפה טוב לביב שופכין של מי שעומד ויודע לעשות הכל עם אוכל חוץ מלבשל, לטגן, לאפות, לתבל...שכחתי איזשהו פועל? הרגשתי כמי שסעד במקום בו בדרך כלל החתולים מבקרים ולא הסועדים. כן, הרגשתי כאילו אני מנסה לאכול אוכל יד שנייה.

התפריט היצירתי משהו מחולק למספר אלמנטים – "סטארט-אפ" הכולל מנות כמו הום פרייז שאינה מצליחה ולו להתקרב ברמיזה אל ההום פרייז של מסעדות כמו דיקסי. "פיצ'טה" האמורה להוות קריצה אל השפעות איטלקיות. מספר ימים אחרי ועדיין קופצת לי העין. "פריטטה" מלווה בשמות של שחקני פעולה הוליוודים מן העבר כמו סטאלונה וצ'אק נוריס – אמנם מהות המנות חביתתית אבל שימוש ציני בשתי ביצים אומללות קטנטנות בלבד עורר בי מחשבות על הצטרפות לאנונימוס. "שקשוקה" מלוות בשמותיהן של סדרות טלוויזיה אמריקאיות כמו ריימונד, ודקסטר. "פיצות פרזידנט" – נחשו על שם מי. סלטי ירקות על שם מכוניות אמריקאיות שאכן עשו לי חשק לנסוע משם ולגמור כמו תלמה ולואיז (הי! גם זה אמריקאי). ועוד.

הדובדבן שבקצפת הוא המנות העיקריות. אין לי מושג למה או איך זה קרה, אבל הזמנו לשולחננו סטייק סינטה וסטייק אנטריקוט, שניהם במידת עשייה מדיום.

איש המטבח התבלבל ושכח שמדיום זו או מידת עשייה לבשר או לכל היותר מידת חולצה שלא עולה עלי. יצירתיותו של ה"גריל מן" הייתה מופלאה עד כדי כך שקיבלנו סוליות במידה מדיום. איפה עוד תוכלו למצוא כושר המצאה שכזה? העניקו לו מיד תוכנית בישול בטלוויזיה או שאני מנסה לחתוך את הסטייק.

חשבתי לחסוך מכם את נושא השירות אבל אם בכל זאת הגענו עד כאן - שתי מלצריות מסכנות פלוס מלצר אחד אומלל. כולם נראו בוגרי שמינית לכל היותר, כתבו את הזמנות הסועדים על גבי תחתיות נייד המכסות את מגשיהם (דיינר או סטקייה? בכל מקרה, לא הראשון ולא השני, שמות ראויים למקום).

משום מה הזירה התמלאה עד לכדי 50% תפוסה, כמות שהמלצרים לא הצליחו להתמודד עימה ואף הודו על כך בפנינו. אורחים קרואים שרצו להיכנס לחלל המסעדה נענו בשלילה גם כשמחציתה הייתה ריקה משום ש"השולחנות כבר מוזמנים". אלו נאלצו לאכול מחוץ למסעדה בחום המהביל בעוד המקומות המוזמנים נותרו ריקים.

אני מצטער על המילים הקשות ומצטער על הרגע שבו דרכה רגלי ב"דיינר". למזלי כי רב חברתם של האנשים במחיצתם הייתי פיצתה על ההומור הרע של בעלי המקום.

שלכם,

kubush

אוכל בפסטיבל אנימיקס

בשבוע הבא ייפתח פסטיבל אנימיקס בסינמטק תל אביב. יהיה זה הפסטיבל ה-11 לאנימציה קומיקס וקריקטורה.
לשמחתי ולהפתעתי תוקרן במסגרת הפסטיבל תוכנית אנימציה בשם 'בתיאבון ילדים'. זוהי רצועת סרטי אנימציה העוסקים בעיקר בסרטים משעשעים בנושא אכילה וזלילה כפי שהגדירו אותם בתוכניית הפסטיבל.

בין הסרטים שפורסם כי יוקרנו:
הבנדוד של דונאלד (דיסני 1939), מלחמת אוכל, הסיפור של סמואל המשופם (מבוסס על יצירתה של ביאטריס פטר הבריטית אותה הקדישה לחתולה השמן סמי) ועוד סירטונים קצרים אחרים.

יכולות ההאנשה בסרטי אנימציה משוללי גבולות וככאלה הופכים את ההצצה אל עבר האוכל שלנו לבלתי צפוי. מישהו מכם חשב פעם על ברווז צלוי בעודו צופה בדונאלד דאק? מישהו מכם חשב לצוד דובים בעודו צופו בסרט על פו הדב שאך זה יצא אל המסך הגדול? וודאי שלא. כאן בדיוק נמצאת אותה נחת רוח שבהסתכלות האחרת על היצורים שגורמים לנו לחיוכים כה רבים, מבוגרים וילדים כאחד.

מבחינתי כל רצועת סרטים מהסוג הזה מבורכת ובטוחני כי ניתן למקם רצועה כזו בכל פסטיבל. כן ירבו! צפיה מנה!
אתר הפסטיבל:
http://www.animixfest.co.il/

שלכם,
קובי

בני בני ילד רע

הכול החל בסיבוב תמים עם אימי בעיר הולדתי פתח תקווה, כשהבחנתי מבעד לאחד מחלונות הראווה של חנויות בגדים ברחוב איכילוב ביפה, יפה העיראקית שלא ראיתי שנים, יפה עוזרת הגננת מגן טרום חובה ברחוב נורדאו.

הגן של הלנה ושרה כבר אינו עומד על תילו. הווילה בעלת גג הרעפים האדום, ארגז החול הגדול והנדנדות הצבעוניות, פינו מקומם לפני מספר שנים לבניין מגורים רב-קומות.

בגן הלנה ושרה הכרתי את יפה ואת בני. יפה הייתה עוזרת גננת נאמנה לה נדרתי נדר שלא הצלחתי לממשו עד ליום זה, ובני היה סטודנט למקצועות הטרום חובה כמוני.

כשהגעתי לגן הילדים, כמי שגודל בסביבה פולנית, לא ידעתי כמעט את השפה העברית ומכאן צמחה אגדה אורבאנית על פיה הבטחתי ליפה את עסקת חייה – אלמד אותה פולנית תמורת לימודיה אותי את השפה העברית. בני לעומת זאת, כנראה נדר נדר סודי מאוד עליו לא ידעתי, לשמור על האוכל שלי.

חלפו הימים ולמדתי עברית, אבל יפה דוברת העיראקית והעברית, נותרה אילמת בשפה הפולנית.

מגן הילדים הנפלא של הלנה ושרה יש לי עוד זיכרון שמלווה אותי עד היום, ובעיקר בכל פעם שאני רואה אשכול ענבים עסיסי.

אם תפגשו מוכר בשוק פתח תקווה העונה לשם בני דעו לכם שכל מצבור הענבים שהוא מחזיק שייך לי בבלעדיות. וכל זאת למה?

בשעות הארוחה בגן הילדים ישבתי אני, ילד פולני רזה, סתור שיער ונטול פרוטקשן, ולידי ישב בני, שאינו שייך לעדה הפולנית, שהיה ילד מגודל ומשום כך גם רעב יותר.

בימי הקיץ היו מלוות אותי סבתי ואימי לגן כשבאמתחתי שקית ענבים ירוקים מנותקים מזמורותיהם. מלאכה לא קלה שניכר כי הושקע בה זמן לא מועט, כל זאת כדי שאוכל לקנח את ארוחת העשר בפרי מתנובת הארץ.

מאוד אהבתי ענבים, וגם בני אהב מאוד ענבים. את הענבים שלי הוא אהב. דווקא את אלו שהוכנו עבורי באהבה רבה. בני כך התברר העדיף שלא לאכול את "פרי העשר" שלו, שוודאי הצריך מאמץ אכילה רב יותר, אלא טעם עד כלות מ"פרי העשר" שלי.

כך קרה שעד שיפה יקירתי שתחיה לא העירה לנשים שבחיי (אימי וסבתי) כי אינני זוכה לאכול את הקינוח המיוחל, לא ידעתי מהו טעמם של הענבים הירוקים העסיסיים.

מאז חלפו להם 30 שנים ובני גדל להיות בעל דוכן בשוק פתח תקווה. וודאי מרוויח יותר ממני ואוכל יותר ענבים ממני. ועדיין, בכל פעם שאני עובר לידו, אני לא מעז להזכיר לו את החוב המוסרי שלו כלפי. בעיקר כי היום הוא מגודל עוד יותר ונראה רעב עוד יותר.

אולי אם אפגוש את יפה שוב, ביום מן הימים, אבקש ממנה להסתובב עימי בשוק ולנסות לגבות את חובי בעודי מסתתר מאחוריה. אישה מבוגרת ממני ב-30 שנים ונמוכה ממני בכ-15 ס"מ. ואולי סתם אמשיך לעבור מפעם לפעם ברחובות העיר שהשתנתה לה כל כך עם השנים, מחפש את יפה כדי לומר שלום ואת בני כדי לראות כיצד הוא מפלח אבטיח.

שלכם,

kubush

מה עשיתי אצל בוב ריקרד בלונדון?

הלוואי ובכל יום הייתי יכול למצוא את עצמי יושב וכותב על עוד מסעדה בלונדון. למרבה הצער, ביקורי האחרון באנגליה היה קצר עד כדי דגימת מסעדה איכותית אמיתית אחת.

בשכונת סוהו הצבעונית והגאה של לונדון מתרכזות לא מעט מסעדות. אחת מהן היא Bob Bob Richard השוכנת ב – 1 upper St. James st. . מכל המסעדות בהן יכולתי לבחור, למה בחרתי דווקא בזו?

ובכן נסיעתי הראשונה וודאי שלא האחרונה ללונדון, הייתה יחד עם אימי למטרות משפחתיות. היות וכך חיפשתי מסעדה שקשה יהיה שלא למצוא בה משהו לנפש פחות הרפתקנית משלי. כך מצאתי מסעדה שתפריטה מבוסס על אוכל בריטי לצד רוסי ותפריט קינוחים מאתגר.

צביון המסעדה מהכניסה אליה, דרך השירות וכלה בעיצוב, זועקים יוקרה. כך תמצאו כי בתפריט המילה Luxury אינה מדירה את רגליה בשום שלב, השירות אירופאי, העיצוב קיטשי באופן מטריד המלצרים לבושים מקטורנים ורודים והמלצריות מקטורנים כחולים, האוכל מוקפד מאוד וגולת הכותרת מבחינתי היא כפתור המוצמד לצידו של כל שולחן והמוקדש להזמנת שמפניה בלבד.

כמה שמחתי לשמוע שלמלצרית שלנו יש מבטא שקיויתי שיהיה פולני או רוסי, למרבה הצער היה זה דבר היחיד שאיכזב אותי בכל הביקור . אמנם התכוננתי מראש לתרגם בע"פ את תפריט המסעדה לאימי שאינה דוברת אנגלית, אלא שגיליתי במהרה שזו אינה משימה פשוטה כפי שחשבתי וקיוויתי שהמלצרית תוכל להיות לי לעזר.

לאחר לבטים עמוקים, למנות ראשונות החלטנו להזמין טרטר עגל מעוטר בביצת שלו בשבילי ומנת הרינג בכבישה ביתית ועם סלט סלק קלאסי לאימי. רציתי לטעום את הז'וברובקה תוצרת בית של בוב אבל היא אזלה. התנחמתי ביין סוביניון בלאן ניו-זילנדי מצויין – Tinpot Hut, Marlborough, New Zealand 2010.

על אף הפרסום הרע שקיבלו מנות הטרטר באנגליה בעקבות הפרות שהשתגעו להן לפני מספר שנים, הייתה זו אחת ממנות הטרטר הטעימות שאכלתי ולמען גילוי נאות, הפעם הראשונה שטעמתי ביצת שלו. המנה שנארזה בצורה אובאלית על גבי הצלחת נראתה אלגנטית מאוד כשלוותה בביצת שלו קטנה, לבנה מנוקדת.
מנת ההרינג הייתה כמצופה ולא יותר מכך.

מנות הקוויאר שטעמנו היו וודאי נהדרות אם היה לנו הכסף להזמינן. אולי יבוא יום ועוד אטעם את טעמן הענוג של ביצי בלוגה המפורסמות כל כך.

למנות עיקריות בחרנו, צ'יקן קייב בשבילי ובשר לחי חזיר עם פירה לאימי. המנות הגיעו כעבור זמן רב לשולחן (מאוחר יותר למדתי שהשירות בכל המסעדות בהן ביקרתי באנגליה היה איטי להחריד, אך מבלי כל תלונות של הסועדים. ככל הנראה כך מקובל). טעמן של המנות הצדיקה כל דקה לה המתנו. בשר לחי החזיר שאימי אכלה היה רך והרוטב שליווה את המנה עסיסי ומתובל היטב. מנת צ'יקן קייב שלי גם אם נדושה מעט, זרחה בתוך מחבת הכסף שבה הונחה כשהובאה לשולחני וטעמה היה מצוין. בשר העוף היה עסיסי והציפוי פריך ומנחם.

מנת הקינוח הייתה גולת הכותרת מבחינת תפיסת האסתטיקה של המקום. לשולחננו הגיעה ברוב טקס והדר צלחת שעל גביה מונחים 4 פירות פטל עם עיטור עלי זהב בשורה כחיילים במסדר ולידם כדור מוזהב עגול ומדויק. המלצר ענוד כפפת כותנה צחורה אחז בידו כלי כסף שהכיל רוטב שוקולד חם מאוד.

הרוטב שהחל לזלוג אט אט על כדור השוקולד המוזהב, המס את כיפתו וחשף את תוכנו. בתוך כדור השוקולד נח מוס שוקולד אוורירי וטעים יחד עם חתיכות ג'לי תפוז ופסיפלורה קטנות בתוכו. הטעם גן עדן, השילוב שבין חמיצות קלה ומתיקות היה סיום נהדר לארוחה נהדרת.

אני חייב להודות בשלב זה שאינני יודע אם אחזור שוב למסעדה הזו בביקור הבא בלונדון, לא מפאת אכזבה, נהפוך הוא, אלא מהסיבה שיש עוד כל כך הרבה מה לטעום בלונדון. היא מחכה לי שאשוב.

שלכם,

Kubush