החברים מתבקשים לחדר האוכל!

חווית חדר האוכל היכן שלא תהיה, ככל שהיא טומנת בחובה מספר גדול יותר של ישראלים, כך היא הופכת לנוראית יותר בעיני.

אני יודע שאי אפשר להוציא את הישראליות ממני בדיוק כפי שלא ניתן להוציא אותי ממנה, אבל זו פעם שנייה בשנה החולפת בה אני שוהה במלון שרובו קהל ישראלי. זו הפעם השניה שבה אינני יכול להתחמק מההרגשה שהמון סקרן וזועם, עומד בכל רגע לדרוס אותי בעודי נותר מפרפר בתוך קינוח פרווה דוחה או בתוך סלט שאת מרכיביו עדיף שלא להכיר מקרוב.

הפעם הראשונה הייתה בעת שהותי מוקדם יותר השנה במלון בים המלח. הפעם, תחושה זו חזרה וליוותה אותי בעת שהותי במלון 5 כוכבים בעיר ורנה שבבולגריה.

אני, בן זוגי ולא פחות מ-1000 ישראלים נוספים צבאו על מלון יפהפה באיזור חולות הזהב של ורנה הקרוי Melia Grand Hermitage במסגרת חופשה לזכייניה של חברה גדולה בה עובדת אימי (אף היא כזכיינית).

ארוחת הערב כפי שהתבשרנו עוד באוטובוס שהוביל אותנו משדה התעופה אל המלון, מוגשת בין השעות 18:00-21:00.

הגענו בשעה 19:00. לא זו בלבד שלא היה לנו מקום לשבת אלא שפני המלצרים האומללים שהיו אמורים לסייע לנו דמו יותר לפני דיילות לפני נחיתת חירום שעה שעמדו חסרי אונים מול המון האדם שהסתער על המקום בשעה האחרונה.

גם אל האוכל בבופה היה קשה להגיע. תורים ארוכים כנחילי נמלים. אכן, כמו הנמלים עמדו בתור וחזרו להעמיס צלחות שוב ושוב. כולם נראו אותו דבר וגרוע מכך כולם התנהגו אותו דבר. כמויות האוכל שהועמסו על גבי הצלחות פר אדם בלתי תיאמן. לו היו אוכלים כך בביתם מדי ערב כדור להורדת כולסטרול היה בבחינת בדיחה חולפת ברפואה הישראלית ומחלקות הטיפול הנמרץ היו הופכות משכן קבע לרבים מאותם אנשים.

אנשים רעבים צריכים לאכול, אינני מלין על כך. אבל למה לא לתת סיכוי דל לאנשים שטרם העלו מזון אל צלחתם?

הנמלים הישראליות בעלות העיניים הגדולות פשוט לא רוו נחת. בשלב מסוים חלפה בראשי מחשבה כי לכל בעלי העיניים הגדולות הללו מגיע פשוט להתפוצץ עד שידמו לחתיכות הירקות המוקפצים שאת רובם הותירו על הצלחת למרות שמילאו אותה על גדותיה.

התור הקצר ביותר היה לעמדה בה הוכן בשר חזיר מוקפץ. המקפיץ הבלתי מיומן שהיה כה הלום מכך שחמישה אנשים שלמים עומדים מולו וממתינים לסיום הכנת המנה, חזר בלא פחות משלוש שפות ובכללן עברית, על כך שמדובר בחזיר. לשאלתי אותו האם לדעתו לא אוכלים בישראל את הבשר הנפלא הזה כלל, ענה ברצינות גמורה שאכן כך לימדו אותו.

משהצלחנו להביא סלטים אל צלחת אחת ולנסות לתור שוב אחר מקום לשבת, גילינו תופעה חברתית נוספת. כל ישראלי שומר מקום אחד בשבילו, שני בשביל אשתו אם לצערו ביקשה להצטרף לנסיעה ובממוצע בין 4 כיסאות נוספים ל-2 שולחנות שלמים נוספים בסביבתו לפרלמנט החברים שאך זה הכיר.

חשוב מאוד שגם בחדר האוכל ידונו החלטות הרות גורל כמו למה שולה נראית כמו שהיא נראית ולמה רחמים שמוכר ביומיום פחות מיוסי נסע ויוסי המסכן נשאר לעבוד בארץ... וכך נדדנו באולם הגדול והמלא מאוזן לאוזן.

לבסוף מצאנו שולחן לשניים. שולחן נטוש. פלייסמנט אחד, 2 סכינים, מלחיה ופלפליה. ביקשתי בעדינות ממלצר נפול פנים להשלים לנו את הציוד החסר. המלצר סייע לנו ברצון. ייתכן והייתה לכך השפעתו של מבטא בריטי כבד שניסיתי לסגל לעצמי בעת פנייתי אליו.

לדעתי, גם הייתי הראשון שאמר לאותו המלצר את המילים המסובכות Please ו-Thank you באותו הערב.

האוכל איך לומר כבר לא היה הנושא המרכזי של הארוחה ולמרות זאת היו מספר הפתעות. בין הסלטים הקרים היו סלט בורגול עבה מתקתק ומשובב נפש, סלט קלמארי מבושל מצוין וסלט שהכיל פיסות דג ומולים בתוך עלי בייבי מבלי שריח הים היה בו דומיננטי ובכך נתן למרקם המרכיבים לאתגר את חלל הפה.

בעיקריות לא מצאנו נחמה גדולה, המנות היו טעימות, אך חסרות יצירתיות או המעוף המצופים ממלון חמישה כוכבים.

הקינוחים הצליחו להפתיע אותי מאוד לרעה. יפים ככל שהם היו, בכולם הורגש טעם פרווה דוחה ואבקתי. יתרה מזאת, ציפויי השוקולד דמו לשוקולד מבקבוקי 'אפיכל' הידועים לשימצה וודאי שאינם משמשים קונדיטוריות מכובדות.

רחמיי נכמרו על צוות של שלוש בנות שיכלו בקלות לנצח מרתון בזמן ובמרחק אותו צעדו ללא הרף עם שני מגשים מלאים תקרובת קינוחים חדשה ושנים ריקים החוצה, כל זאת כדי לספק את התצרוכת הישראלית.

עם ישראל רעב, תאוותן, גרגרן, קולני ונוטה להשאיר בכל מקרה חצי ממה שעיניו צדו, בצלחת. מחציתו של האוכל נותר בצלחת, לא כי חס וחלילה לא היה טעים, אלא כדי הצהרה בוטה: "אותי לא דפקו", "אני לא פראייר", לקחתי ולקחתי ולקחתי ואכלתי רק מה שהייתי צריך כדי להגיע לסף פיצוץ גרעיני.

אז לכל נוסעי בתי המלון בארץ ומחוץ לגבולותיה המשיכו לאכול הררי זבל והתפוצצו להנאתכם. אני שבעתי רק מלהסתכל עליכם מתפטמים כחזירים אותם לשמחתי לא אכלתם (ברובכם).

kubush