‏הצגת רשומות עם תוויות רעב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רעב. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

החברים מתבקשים לחדר האוכל!

חווית חדר האוכל היכן שלא תהיה, ככל שהיא טומנת בחובה מספר גדול יותר של ישראלים, כך היא הופכת לנוראית יותר בעיני.



אני יודע שאי אפשר להוציא את הישראליות ממני בדיוק כפי שלא ניתן להוציא אותי ממנה, אבל זו פעם שנייה בשנה החולפת בה אני שוהה במלון שרובו קהל ישראלי. זו הפעם השניה שבה אינני יכול להתחמק מההרגשה שהמון סקרן וזועם, עומד בכל רגע לדרוס אותי בעודי נותר מפרפר בתוך קינוח פרווה דוחה או בתוך סלט שאת מרכיביו עדיף שלא להכיר מקרוב.



הפעם הראשונה הייתה בעת שהותי מוקדם יותר השנה במלון בים המלח. הפעם, תחושה זו חזרה וליוותה אותי בעת שהותי במלון 5 כוכבים בעיר ורנה שבבולגריה.



אני, בן זוגי ולא פחות מ-1000 ישראלים נוספים צבאו על מלון יפהפה באיזור חולות הזהב של ורנה הקרוי Melia Grand Hermitage במסגרת חופשה לזכייניה של חברה גדולה בה עובדת אימי (אף היא כזכיינית).



ארוחת הערב כפי שהתבשרנו עוד באוטובוס שהוביל אותנו משדה התעופה אל המלון, מוגשת בין השעות 18:00-21:00.



הגענו בשעה 19:00. לא זו בלבד שלא היה לנו מקום לשבת אלא שפני המלצרים האומללים שהיו אמורים לסייע לנו דמו יותר לפני דיילות לפני נחיתת חירום שעה שעמדו חסרי אונים מול המון האדם שהסתער על המקום בשעה האחרונה.



גם אל האוכל בבופה היה קשה להגיע. תורים ארוכים כנחילי נמלים. אכן, כמו הנמלים עמדו בתור וחזרו להעמיס צלחות שוב ושוב. כולם נראו אותו דבר וגרוע מכך כולם התנהגו אותו דבר. כמויות האוכל שהועמסו על גבי הצלחות פר אדם בלתי תיאמן. לו היו אוכלים כך בביתם מדי ערב כדור להורדת כולסטרול היה בבחינת בדיחה חולפת ברפואה הישראלית ומחלקות הטיפול הנמרץ היו הופכות משכן קבע לרבים מאותם אנשים.



אנשים רעבים צריכים לאכול, אינני מלין על כך. אבל למה לא לתת סיכוי דל לאנשים שטרם העלו מזון אל צלחתם?



הנמלים הישראליות בעלות העיניים הגדולות פשוט לא רוו נחת. בשלב מסוים חלפה בראשי מחשבה כי לכל בעלי העיניים הגדולות הללו מגיע פשוט להתפוצץ עד שידמו לחתיכות הירקות המוקפצים שאת רובם הותירו על הצלחת למרות שמילאו אותה על גדותיה.



התור הקצר ביותר היה לעמדה בה הוכן בשר חזיר מוקפץ. המקפיץ הבלתי מיומן שהיה כה הלום מכך שחמישה אנשים שלמים עומדים מולו וממתינים לסיום הכנת המנה, חזר בלא פחות משלוש שפות ובכללן עברית, על כך שמדובר בחזיר. לשאלתי אותו האם לדעתו לא אוכלים בישראל את הבשר הנפלא הזה כלל, ענה ברצינות גמורה שאכן כך לימדו אותו.



משהצלחנו להביא סלטים אל צלחת אחת ולנסות לתור שוב אחר מקום לשבת, גילינו תופעה חברתית נוספת. כל ישראלי שומר מקום אחד בשבילו, שני בשביל אשתו אם לצערו ביקשה להצטרף לנסיעה ובממוצע בין 4 כיסאות נוספים ל-2 שולחנות שלמים נוספים בסביבתו לפרלמנט החברים שאך זה הכיר.



חשוב מאוד שגם בחדר האוכל ידונו החלטות הרות גורל כמו למה שולה נראית כמו שהיא נראית ולמה רחמים שמוכר ביומיום פחות מיוסי נסע ויוסי המסכן נשאר לעבוד בארץ... וכך נדדנו באולם הגדול והמלא מאוזן לאוזן.



לבסוף מצאנו שולחן לשניים. שולחן נטוש. פלייסמנט אחד, 2 סכינים, מלחיה ופלפליה. ביקשתי בעדינות ממלצר נפול פנים להשלים לנו את הציוד החסר. המלצר סייע לנו ברצון. ייתכן והייתה לכך השפעתו של מבטא בריטי כבד שניסיתי לסגל לעצמי בעת פנייתי אליו.


לדעתי, גם הייתי הראשון שאמר לאותו המלצר את המילים המסובכות Please ו-Thank you באותו הערב.


האוכל איך לומר כבר לא היה הנושא המרכזי של הארוחה ולמרות זאת היו מספר הפתעות. בין הסלטים הקרים היו סלט בורגול עבה מתקתק ומשובב נפש, סלט קלמארי מבושל מצוין וסלט שהכיל פיסות דג ומולים בתוך עלי בייבי מבלי שריח הים היה בו דומיננטי ובכך נתן למרקם המרכיבים לאתגר את חלל הפה.



בעיקריות לא מצאנו נחמה גדולה, המנות היו טעימות, אך חסרות יצירתיות או המעוף המצופים ממלון חמישה כוכבים.



הקינוחים הצליחו להפתיע אותי מאוד לרעה. יפים ככל שהם היו, בכולם הורגש טעם פרווה דוחה ואבקתי. יתרה מזאת, ציפויי השוקולד דמו לשוקולד מבקבוקי 'אפיכל' הידועים לשימצה וודאי שאינם משמשים קונדיטוריות מכובדות.



רחמיי נכמרו על צוות של שלוש בנות שיכלו בקלות לנצח מרתון בזמן ובמרחק אותו צעדו ללא הרף עם שני מגשים מלאים תקרובת קינוחים חדשה ושנים ריקים החוצה, כל זאת כדי לספק את התצרוכת הישראלית.



עם ישראל רעב, תאוותן, גרגרן, קולני ונוטה להשאיר בכל מקרה חצי ממה שעיניו צדו, בצלחת. מחציתו של האוכל נותר בצלחת, לא כי חס וחלילה לא היה טעים, אלא כדי הצהרה בוטה: "אותי לא דפקו", "אני לא פראייר", לקחתי ולקחתי ולקחתי ואכלתי רק מה שהייתי צריך כדי להגיע לסף פיצוץ גרעיני.



אז לכל נוסעי בתי המלון בארץ ומחוץ לגבולותיה המשיכו לאכול הררי זבל והתפוצצו להנאתכם. אני שבעתי רק מלהסתכל עליכם מתפטמים כחזירים אותם לשמחתי לא אכלתם (ברובכם).



kubush

יום שני, 19 במאי 2008

מלחמות אוכל - Food Fight

אינני יודע מדוע, אך אתמול בעודי מחפש רעיונות הקשורים לאוכל (לא הייתי רעב, אל דאגה), חשבתי על נוהג אותו פגשתי רבות בקולנוע ובעיתונות. גם כשהתרחש לנגד עיני, מעולם לא ניסיתי להבין למה זה קורה.
בניגוד לשאלות פילוסופיות בהן דנים אנשי רוח ומדע שנים רבות, לתופעה אותה אתאר בהמשך יש הסברים שונים. מלחמות האוכל עיקרן באלמנט ההפתעה הנלווה אליהן. הפתעה מהתעוזה שבמעשה עצמו, מביצועו המהיר ביותר ומכך שמדובר בעירוב מוצר שמקומו הטבעי על השולחן. בביצוע מעשה זה אנו משתמשים באחד הדברים המקודשים לנו מכל ולא למטרה לשמה נברא - האוכל.

בטרם אחווה את דעתי האישית אודות התופעה, כדאי להכיר קצת את הרקע.
איפה אפשר לראות מלחמות אוכל? איפה אפשר להשתתף בכאלו? ומה מטרתן של כל אלה?

מלחמות אוכל נתפשות בעיני הציבור הרחב כמעשה ונדליסטי המתעורר באופן ספונטאני, בעיקר בין ילדים ובני נוער. התפיסה של אוכל כמצרך חיוני ואף קריטי לקיומינו היומיומי, מנוגדת לחלוטין לתפיסתו של האוכל שעל שולחננו כאמצעי לפורקן מטענים רגשיים. נכון הוא שאכילה לעיתים נובעת מדחף פסיכולוגי (במקרים רבים מתוך דחף שמקורו במצוקה, stress), אולם השלכתו של אוכל בפומבי על אדם אחר מעלה נושא שונה לדיון.
יתכן כי דווקא משום שבירת הטאבו, משקפות מלחמות האוכל פריצה אמיתית של המשתתפים אל מחוץ ללחצים בגינם החלה אותה פעולה. יתכן והפורקן המורגש במעשה אשר לרוב גורר את האמירה "לא" הוא זה הגורם לגירוי גבוה ולפעולה הלא נתפשת של השלכת אוכל על אדם אחר.

בעולמנו הקטן, קיימים מספר אירועים ציבוריים, בהם מתאפשר לקהל שימוש חוקי באוכל לצרכי "לחימה". אירוע ראשון מסוגו הוא ה - "Tomatina" המתקיים בכל שנה ביום רביעי האחרון של חודש אוגוסט בעיר
Buñol שבמחוז ולנסיה בספרד. האירוע מתקיים לכבוד לואיס ברטרן הקדוש ומריה הבתולה. הנוהג החל בשנת 1944 או 1945, מסיבה שעד היום אינה ברורה לחלוטין. במהלך האירוע המתקיים משך שבוע ימים משליכים עשרות אלפי המשתתפים, יותר ממאה טון מעוקב של עגבניות האחד על השני ברחובות העיר. חוסר הבהירות באשר למטרת האירוע לא מפריעה לחוגגים להנות מהפיכתם לגושי קטשופ אנושיים.

אירוע אחר מתקיים בעיר איבראה שבחבל פיימונטה שבאיטליה. שמו של הקרנבל "Storcio Carnevale di Ivrea" והוא נחוג בחודש פברואר. במהלך הקרנבל מתקיים קרב תפוזים. בקרב מחולקים כמה מאלפי תושבי המקום ל-9 קבוצות המשליכות תפוזים האחת על השנייה. התפוזים מסמלים את יצר המהפכנות. האגדה מספרת כי אחת מבנות המקום סירבה לקיים יחסי אישות עם הדוכס המקומי כפי שהיה מקובל בכל נישואין חדשים שהתרחשו במחוזו וכרתה את ראשו (במסורת המקורית נזרקו תפוחים, אך הנוהג השתנה לכדי זריקת תפוזים מסיבה שאינה ברורה - וילהלם טל היה מתאכזב עד מאוד לו היה חי היום).

עיקר המפגש שלנו עם מלחמות אוכל מלבד אלו שאנו מעוררים בעצמנו, מתרחש בעת צפייה בסרטים. אחד הסרטים המפורסמים בו מתקיימת מלחמת אוכל הוא הקומדיה "Animal House" משנת 1978. ככלל, את מלחמות האוכל ניתן למצוא בקומדיות שונות. אני חייב להודות שיש משהו מצחיק באדם מבוגר המשליך עוגת קצפת בפרצופו של מישהו שנוא (Singin' In The Rain).
סגנון הסלפסטיק מודגש בסרטים רבים או ע"י פולקע שחשב שכבר לא יוכל לעוף ובכ"ז אגב מחשבות באשר לעתידו, מוצא עצמו מתעופף לעברו השני של החדר או עוגת קצפת טובה שמוצאת עצמה מאבדת את האווריריות שלה ושל זה שחטף אותה. בסגנון זה ניתן גם למצוא החלקות למיניהן בעת הליכה ברחוב, נפילה לבור ביוב או שלולית גדולה, החלקה על קליפת בננה ועוד אלמנטים רבים בהם ניתן לצפות החל בסרטי צ'ארלי צ'אפלין וכלה באמריקן פאי הידוע לשמצה.

כמו תמיד, גם הפוליטיקה טומנת ידו של המחוקק בצלחת וגם היא לא נעדרת מלחמות אוכל. עיקר מלחמות האוכל בפוליטיקה באות לידי ביטוי באמצעים שונים ומגוונים. חבל שתקריות אלו לא הכניסו מעט טעם טוב גם לעשייה הפוליטית עצמה. הנה מספר דוגמאות מהארץ ומחו"ל:
1. בשנת 1981 הותקף נשיאנו שמעון פרס (יו"ר מפלגת העבודה דאז) במטר של עגבניות בעת ביקור בעיר בית
שמש.
2. בשנת 2001 - רובי ריבלין בעודו מכהן כשר התקשורת חטף עוגת קצפת בפניו בעודו יוצא מדיון בועדת הכלכלה של
הכנסת. על האירוע לקחו אחריות "המיליציה הישראלית של בריגאדת זורקי העוגות בשיתוף עם המרכז לתקשורת עצמאית אינדימדיה". בקומוניקט שחולק נכתב: "עוגה זו מושלכת בפניו של שר התקשורת מאחר ולא הוזמנו למסיבת הכבלים הפרטית שלו. אנו מגישי העוגה, מבקשים להעיר את השר מאטימותו ולהזכיר לו כי הוא ממונה על אינטרסים ציבוריים ולא על אינטרסים של בעל הון".
3. בשנת 2003 - נתן שרנסקי (שר ללא תיק בזמנו), חטף עוגה בפרצופו מידיו של פעיל שמאל יהודי (חבר בקבוצת
"יהודים נגד כיבוש") בעת הרצאה באוניברסיטת ניו ג'רסי בארה"ב. שרנסקי דווקא הגיב בסיפוק על האירוע כיוון שעד לאותו הרגע דיווחיו מהביקור לא עניינו איש. "ההרצאה נדחתה לכמה דקות, עד ששטפתי את הפנים והחלפתי את הז'אקט. כשחזרתי לאולם אמרתי להם שאני רק מקווה שהעוגה הייתה כשרה. 600 האנשים שהיו שם היו כל-כך נלהבים, שהייתי יכול באותו רגע לגייס אותם לכבוש את שכם או ג'נין."
4. חברת האופוזיציה הטיאיווני Chu Fong-chi צולמה באוקטובר 2004 רגע אחד צועקת על חברי מפלגת השלטון
ורגע אחד אחר כך מנסה להתחמק ממשהו שהושלך לעברה. חברת האופוזיציה שלא נשארה חייבת החזירה מנה אחת אפיים ומשם הדרך לחדשות ה- BBC הייתה קצרהמאוד.
5. באוגוסט 2000 - צלחת קצפת התעופפה לכיוונו של ראש ממשלת קנדה דאז ג'ון קרטיין כמחאה נגד הממשל.
(בקנדה מתברר שהלכת עוגות לעבר פוליטיקאים הפכה ל"תחביב")
6. השלכה מלכותית - בשנת 2001 השליך נער בן 16 עוגת תות שדה עם קצפת (השקיע הבחור) בפרצופו של מלך
שבדיה - קארל ה-16. הנסיבות לא היו ברורות.

האזכור האחרון שעלה על דעתי בנושא זה הוא הצבא, מנהג ה"זובור" המחפיר. מהסיפורים אותם ניתן לקרוא בעיתונות בכל פעם שזובור פורץ בטעות לאוויר העולם (בד"כ כי תוצאותיו היו רעות מן הצפוי), ניתן להבין בבירור שהמנהג מערב מנות מזון כאלו ואחרות. מיני המזון המצפים את עוגת היער השחור שפעם דמתה לחייל במדים, נעים מביצים טריות, דרך ירקות וכלה במשקאות תוססים. חגיגה של טעמים והכל במחיר חייל אחד.

בעולם שיציבותו מצויה בספק גדול בכל רגע נתון, בו עלות המזון הבסיסית נוסקת לגבהים חדשים מדי יום. עולם בו אנשים רעבים למצרכים בסיסיים כחיטה, אורז, מים, חלב. מוצאים אנחנו, יושבי כדור הארץ מקום להשתמש במוצרי מזון לשם שעשוע, פורקן או מיצוי נוהג עתיק.

תפיסת מלחמות האוכל בעיני הציבור נעה בין משעשע ועד משפיל - תלוי באיזה צד של המתרס אותו ציבור נמצא - התוקף או המותקף. יחד עם זאת, ככל שדעתי תישמע סטיגמטית - יש באמת ילדים ומבוגרים מורעבים (ולא רק באפריקה) שישמחו מאוד אם אותם מאה טונות מעוקבים של עגבניות או עוגות הקצפת "יתבזבזו" בצורה הגיונית יותר וימצאו דרכם אל פיהם.

בתקופה האחרונה אנו עדים לעליות חדות מאוד במחירי המזון בישראל ובעולם כולו. מדובר במצרכי מזון בסיסיים שלחלקינו נראים כמובנים מאליו. לא כן הדבר עבור אותם אנשים רעבים ברחבי הגלובוס.

אינני קורא להפסקה מוחלטת של הנאות חיינו לטובת אותם אלו שלא שפר עליהם מזלם, שהרי לעולם יהיו בעולם עניים ועשירים, רעבים ושבעים. אבל יש מקום לשיקול דעת אמיתי ומחשבה תחילה במקרים אותם תיארתי בפוסט שקראתם זה עתה אגב ביס נוסף מהעוגה שלפניכם.
קובי (kubush)