תרבות קולינארית במיטבה

שתי תערוכות וקורס אחד, הם מה שהופך אותי שמח יותר על התפיסה המתפתחת בארץ כי מה שאנחנו מכניסים לפינו הוא אוכל ולא רק מזון.

בקורס חדש שהתחלתי השבוע, מטעם מכון מגיד, מדבר דר' ניר אביאלי על אנתרופולוגיה של אוכל. כהנחת יסוד הציב המרצה את ההפרדה בין מזון (תזונה) ואוכל אותה מנסה להשריש בקרב ציבור החוקרים בתחומו:

תזונה – מרכיבים בסיסיים המרכיבים את גוף האדם.

אוכל – מוצרי מזון שעברו אלבורציה תרבותית. לדוגמא, הפיכתה של חיטה ללחם.

את מחקריו האנתרופולוגים עורך הדר' אביאלי בעיר הוי-אן שבויאטנם, ואת הקורס "מזון למחשבה: אנתרופולוגיה של אוכל" מעביר אחת לשבועיים בשכונת הדר יוסף. אם לשפוט על פי ההרצאה הראשונה, הקורס יהיה גדוש ומרתק. אני ממליץ בחום למי שמעוניין.

ואם כבר בתרבות עסקינן, אמליץ על שתי תערוכות העוסקות באוכל וסמליותו בפורמטים אומנותיים שונים ומגוונים.

תערוכה אחת בה הספקתי לבקר, היא "תארוחה". תערוכת צילומים שתהיה פתוחה עד 09/01/2010 בגלריה צילום בעם (רח' בית אלפא 13, תל אביב 03-6247695). מדובר בגלריה קטנה המצויה במרכזו של סטודיו ובית ספר לצילום. יש לי חיבה למקום הן משום שלמדתי שם קורס קצר בצילום פורטרטים והן משום שהמבנה והסטודיו בפרט מזכירים את מתחם האומנות המודרנית השוקק שברובע היהודי הישן בברלין (Hackesche Hofe).

התערוכה אמנם קטנה אך חלק מהצילומים בה מעניינים מאוד ומוצגים בצורה שהעין מסרבת לעזוב ולהמשיך הלאה.

מתוך הקומוניקט שהופץ לקראת הפתיחה:

"תארוחה – תערוכת צילומים קבוצתית המציגה אוכל מנקודת מבט אחרת ומזמינה את הצופה לבדוק את תחושותיו והמשמעות שהוא נותן לאוכל.

אוכל הוא לא רק משביע רעב. אוכל הוא חוויה אוניברסלית, חושנית, המחוברת לעולמנו הפיסי, הרגשי והתרבותי. הוא אמצעי פיצוי וענישה, מקור למאבקים ומהלכים פוליטיים, כלי ביטוי לרגש ובניית קשר והשתקפות של מעמד חברתי.

תארוחה היא תערוכת צילומים קבוצתית החושפת דימויים מעולם האוכל מנקודת מבטם של 14 צלמים. התערוכה מציגה תמונות של מזון בשלבים שונים של מוכנות והגשה, ממצבו כחומר גלם חי דרך עיצובו כמנה מוגשת לאכילה ועד הפיכתו לפסולת. האוכל מצולם בתוך הבית ומחוץ לו, בהקשרים שונים תוך עיסוק באסתטיקה של האוכל, בזמניותו ובמשמעויות המוענקות לו.

הצופה נחשף לחומרי הגלם, לטקסטורות ולצבעוניות של האוכל בגלגוליו השונים ומוזמן לבדוק את התחושות המתעוררות בו ואת המשמעות שהוא עצמו נותן לאוכל."

תערוכה שניה אליה טרם הספיקותי ללכת היא "אבטיחים – מוטיב האבטיח באמנות הישראלית". תערוכה זו מוצגת במוזיאון בית ראובן עד לתאריך 17/02/2010(רח' ביאליק 14 תל אביב, טלפון 03-5255961). תערוכה זו מציגה הן ציורים החל משנות ה-20 של המאה הקודמת והן צילומים משלוש העשורים האחרונים. האבטיח שנתפס אצל רובינו כמסמל את הקיץ והים מגיע בתערוכה זו כאלמנט פולקלוריסטי, פוליטי, חברתי ומיני.

מתוך אתר בית ראובן:

" האבטיח נתפס כאחד מסמליו היותר מובהקים של הקיץ המקומי, כפרי ה"כל-ישראלי" המשרה בסביבתו אוירה "עממית" ו"אותנטית". אלא שאסופת העבודות המשתתפות בתערוכת הסתיו של בית ראובן אינן משקפות אותו תת-מודע אבטיחי קולקטיבי של חופש גדול, ים ושאר תענוגות קיץ.

דימויי האבטיחים בתערוכה מזוהים ברובם לא עם פנטזיה ים-תיכונית על "המקום" אלא עם מזרח תיכון קונקרטי, עם בן המקום עצמו – עם הערבי, התימני, המזרחי, ולפעמים הם טעונים ביצריות ואפילו באלימות.

לפנינו גלריה של ייצוגים במדיות שונות שהמשותף לכולם הוא לא רק האבטיח עצמו אלא ממד ההתבוננות והבחינה העצמית הגלום בייצוגו. לכאורה מתחלקת התערוכה לשתי חטיבות: עבודות היסטוריות, ציורים של בני הדורות הראשונים אשר משנות ה-20 ואילך הציגו את האבטיח בהקשר של חגיגת המזרח ובאווירה פולקלוריסטית של תמונת הווי, ועבודות משלושת העשורים האחרונים - במיוחד בצילום - המחברות את האבטיח לגופניות ולמיניות וגם מימד פוליטי-חברתי לא נעדר מהן.

מקומו של האבטיח בעבודות המאוחרות מטעין בדיעבד גם את העבודות "ההיסטוריות", וכמעט מאלץ לקרוא אותן קריאה ביקורתית. שתי עבודות חדשות של סיגלית לנדאו זוכות לחשיפה ראשונה בתערוכה: ניצבת על אבטיח בים המלח (מזרקה, נביעה מהטבור) - פסל ברונזה קלאסי ומפתיע מבחינה זו ביחס לעבודת הוידיאו המוכרת של האמנית, ו-דמעות הבּטיח בו אבטיחים, מלח בישול וצלחות נחושת יוצרים מעין מזרקה. "

מאחל לכם הנאה צרופה ועוד הרבה מזון למחשבה,

קובי קלייטמן

מלחמות אוכל - Food Fight

אינני יודע מדוע, אך אתמול בעודי מחפש רעיונות הקשורים לאוכל (לא הייתי רעב, אל דאגה), חשבתי על נוהג אותו פגשתי רבות בקולנוע ובעיתונות. גם כשהתרחש לנגד עיני, מעולם לא ניסיתי להבין למה זה קורה.
בניגוד לשאלות פילוסופיות בהן דנים אנשי רוח ומדע שנים רבות, לתופעה אותה אתאר בהמשך יש הסברים שונים. מלחמות האוכל עיקרן באלמנט ההפתעה הנלווה אליהן. הפתעה מהתעוזה שבמעשה עצמו, מביצועו המהיר ביותר ומכך שמדובר בעירוב מוצר שמקומו הטבעי על השולחן. בביצוע מעשה זה אנו משתמשים באחד הדברים המקודשים לנו מכל ולא למטרה לשמה נברא - האוכל.

בטרם אחווה את דעתי האישית אודות התופעה, כדאי להכיר קצת את הרקע.
איפה אפשר לראות מלחמות אוכל? איפה אפשר להשתתף בכאלו? ומה מטרתן של כל אלה?

מלחמות אוכל נתפשות בעיני הציבור הרחב כמעשה ונדליסטי המתעורר באופן ספונטאני, בעיקר בין ילדים ובני נוער. התפיסה של אוכל כמצרך חיוני ואף קריטי לקיומינו היומיומי, מנוגדת לחלוטין לתפיסתו של האוכל שעל שולחננו כאמצעי לפורקן מטענים רגשיים. נכון הוא שאכילה לעיתים נובעת מדחף פסיכולוגי (במקרים רבים מתוך דחף שמקורו במצוקה, stress), אולם השלכתו של אוכל בפומבי על אדם אחר מעלה נושא שונה לדיון.
יתכן כי דווקא משום שבירת הטאבו, משקפות מלחמות האוכל פריצה אמיתית של המשתתפים אל מחוץ ללחצים בגינם החלה אותה פעולה. יתכן והפורקן המורגש במעשה אשר לרוב גורר את האמירה "לא" הוא זה הגורם לגירוי גבוה ולפעולה הלא נתפשת של השלכת אוכל על אדם אחר.

בעולמנו הקטן, קיימים מספר אירועים ציבוריים, בהם מתאפשר לקהל שימוש חוקי באוכל לצרכי "לחימה". אירוע ראשון מסוגו הוא ה - "Tomatina" המתקיים בכל שנה ביום רביעי האחרון של חודש אוגוסט בעיר Buñol שבמחוז ולנסיה בספרד. האירוע מתקיים לכבוד לואיס ברטרן הקדוש ומריה הבתולה. הנוהג החל בשנת 1944 או 1945, מסיבה שעד היום אינה ברורה לחלוטין. במהלך האירוע המתקיים משך שבוע ימים משליכים עשרות אלפי המשתתפים, יותר ממאה טון מעוקב של עגבניות האחד על השני ברחובות העיר. חוסר הבהירות באשר למטרת האירוע לא מפריעה לחוגגים להנות מהפיכתם לגושי קטשופ אנושיים.

אירוע אחר מתקיים בעיר איבראה שבחבל פיימונטה שבאיטליה. שמו של הקרנבל "Storcio Carnevale di Ivrea" והוא נחוג בחודש פברואר. במהלך הקרנבל מתקיים קרב תפוזים. בקרב מחולקים כמה מאלפי תושבי המקום ל-9 קבוצות המשליכות תפוזים האחת על השנייה. התפוזים מסמלים את יצר המהפכנות. האגדה מספרת כי אחת מבנות המקום סירבה לקיים יחסי אישות עם הדוכס המקומי כפי שהיה מקובל בכל נישואין חדשים שהתרחשו במחוזו וכרתה את ראשו (במסורת המקורית נזרקו תפוחים, אך הנוהג השתנה לכדי זריקת תפוזים מסיבה שאינה ברורה - וילהלם טל היה מתאכזב עד מאוד לו היה חי היום).

עיקר המפגש שלנו עם מלחמות אוכל מלבד אלו שאנו מעוררים בעצמנו, מתרחש בעת צפייה בסרטים. אחד הסרטים המפורסמים בו מתקיימת מלחמת אוכל הוא הקומדיה "Animal House" משנת 1978. ככלל, את מלחמות האוכל ניתן למצוא בקומדיות שונות. אני חייב להודות שיש משהו מצחיק באדם מבוגר המשליך עוגת קצפת בפרצופו של מישהו שנוא (Singin' In The Rain).
סגנון הסלפסטיק מודגש בסרטים רבים או ע"י פולקע שחשב שכבר לא יוכל לעוף ובכ"ז אגב מחשבות באשר לעתידו, מוצא עצמו מתעופף לעברו השני של החדר או עוגת קצפת טובה שמוצאת עצמה מאבדת את האווריריות שלה ושל זה שחטף אותה. בסגנון זה ניתן גם למצוא החלקות למיניהן בעת הליכה ברחוב, נפילה לבור ביוב או שלולית גדולה, החלקה על קליפת בננה ועוד אלמנטים רבים בהם ניתן לצפות החל בסרטי צ'ארלי צ'אפלין וכלה באמריקן פאי הידוע לשמצה.

כמו תמיד, גם הפוליטיקה טומנת ידו של המחוקק בצלחת וגם היא לא נעדרת מלחמות אוכל. עיקר מלחמות האוכל בפוליטיקה באות לידי ביטוי באמצעים שונים ומגוונים. חבל שתקריות אלו לא הכניסו מעט טעם טוב גם לעשייה הפוליטית עצמה. הנה מספר דוגמאות מהארץ ומחו"ל:
1. בשנת 1981 הותקף נשיאנו שמעון פרס (יו"ר מפלגת העבודה דאז) במטר של עגבניות בעת ביקור בעיר בית שמש.
2. בשנת 2001 - רובי ריבלין בעודו מכהן כשר התקשורת חטף עוגת קצפת בפניו בעודו יוצא מדיון בועדת הכלכלה של הכנסת. על האירוע לקחו אחריות "המיליציה הישראלית של בריגאדת זורקי העוגות בשיתוף עם המרכז לתקשורת עצמאית אינדימדיה". בקומוניקט שחולק נכתב: "עוגה זו מושלכת בפניו של שר התקשורת מאחר ולא הוזמנו למסיבת הכבלים הפרטית שלו. אנו מגישי העוגה, מבקשים להעיר את השר מאטימותו ולהזכיר לו כי הוא ממונה על אינטרסים ציבוריים ולא על אינטרסים של בעל הון".
3. בשנת 2003 - נתן שרנסקי (שר ללא תיק בזמנו), חטף עוגה בפרצופו מידיו של פעיל שמאל יהודי (חבר בקבוצת "יהודים נגד כיבוש") בעת הרצאה באוניברסיטת ניו ג'רסי בארה"ב. שרנסקי דווקא הגיב בסיפוק על האירוע כיוון שעד לאותו הרגע דיווחיו מהביקור לא עניינו איש. "ההרצאה נדחתה לכמה דקות, עד ששטפתי את הפנים והחלפתי את הז'אקט. כשחזרתי לאולם אמרתי להם שאני רק מקווה שהעוגה הייתה כשרה. 600 האנשים שהיו שם היו כל-כך נלהבים, שהייתי יכול באותו רגע לגייס אותם לכבוש את שכם או ג'נין."
4. חברת האופוזיציה הטיאיווני Chu Fong-chi צולמה באוקטובר 2004 רגע אחד צועקת על חברי מפלגת השלטון ורגע אחד אחר כך מנסה להתחמק ממשהו שהושלך לעברה. חברת האופוזיציה שלא נשארה חייבת החזירה מנה אחת אפיים ומשם הדרך לחדשות ה- BBC הייתה קצרהמאוד.
5. באוגוסט 2000 - צלחת קצפת התעופפה לכיוונו של ראש ממשלת קנדה דאז ג'ון קרטיין כמחאה נגד הממשל. (בקנדה מתברר שהלכת עוגות לעבר פוליטיקאים הפכה ל"תחביב")
6. השלכה מלכותית - בשנת 2001 השליך נער בן 16 עוגת תות שדה עם קצפת (השקיע הבחור) בפרצופו של מלך שבדיה - קארל ה-16. הנסיבות לא היו ברורות.

האזכור האחרון שעלה על דעתי בנושא זה הוא הצבא, מנהג ה"זובור" המחפיר. מהסיפורים אותם ניתן לקרוא בעיתונות בכל פעם שזובור פורץ בטעות לאוויר העולם (בד"כ כי תוצאותיו היו רעות מן הצפוי), ניתן להבין בבירור שהמנהג מערב מנות מזון כאלו ואחרות. מיני המזון המצפים את עוגת היער השחור שפעם דמתה לחייל במדים, נעים מביצים טריות, דרך ירקות וכלה במשקאות תוססים. חגיגה של טעמים והכל במחיר חייל אחד.

בעולם שיציבותו מצויה בספק גדול בכל רגע נתון, בו עלות המזון הבסיסית נוסקת לגבהים חדשים מדי יום. עולם בו אנשים רעבים למצרכים בסיסיים כחיטה, אורז, מים, חלב. מוצאים אנחנו, יושבי כדור הארץ מקום להשתמש במוצרי מזון לשם שעשוע, פורקן או מיצוי נוהג עתיק.

תפיסת מלחמות האוכל בעיני הציבור נעה בין משעשע ועד משפיל - תלוי באיזה צד של המתרס אותו ציבור נמצא - התוקף או המותקף. יחד עם זאת, ככל שדעתי תישמע סטיגמטית - יש באמת ילדים ומבוגרים מורעבים (ולא רק באפריקה) שישמחו מאוד אם אותם מאה טונות מעוקבים של עגבניות או עוגות הקצפת "יתבזבזו" בצורה הגיונית יותר וימצאו דרכם אל פיהם.

בתקופה האחרונה אנו עדים לעליות חדות מאוד במחירי המזון בישראל ובעולם כולו. מדובר במצרכי מזון בסיסיים שלחלקינו נראים כמובנים מאליו. לא כן הדבר עבור אותם אנשים רעבים ברחבי הגלובוס.

אינני קורא להפסקה מוחלטת של הנאות חיינו לטובת אותם אלו שלא שפר עליהם מזלם, שהרי לעולם יהיו בעולם עניים ועשירים, רעבים ושבעים. אבל יש מקום לשיקול דעת אמיתי ומחשבה תחילה במקרים אותם תיארתי בפוסט שקראתם זה עתה אגב ביס נוסף מהעוגה שלפניכם.

קובי (kubush)