‏הצגת רשומות עם תוויות ברלין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ברלין. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

תרבות קולינארית במיטבה

שתי תערוכות וקורס אחד, הם מה שהופך אותי שמח יותר על התפיסה המתפתחת בארץ כי מה שאנחנו מכניסים לפינו הוא אוכל ולא רק מזון.

בקורס חדש שהתחלתי השבוע, מטעם מכון מגיד, מדבר דר' ניר אביאלי על אנתרופולוגיה של אוכל. כהנחת יסוד הציב המרצה את ההפרדה בין מזון (תזונה) ואוכל אותה מנסה להשריש בקרב ציבור החוקרים בתחומו:

תזונה – מרכיבים בסיסיים המרכיבים את גוף האדם.

אוכל – מוצרי מזון שעברו אלבורציה תרבותית. לדוגמא, הפיכתה של חיטה ללחם.

את מחקריו האנתרופולוגים עורך הדר' אביאלי בעיר הוי-אן שבויאטנם, ואת הקורס "מזון למחשבה: אנתרופולוגיה של אוכל" מעביר אחת לשבועיים בשכונת הדר יוסף. אם לשפוט על פי ההרצאה הראשונה, הקורס יהיה גדוש ומרתק. אני ממליץ בחום למי שמעוניין.

ואם כבר בתרבות עסקינן, אמליץ על שתי תערוכות העוסקות באוכל וסמליותו בפורמטים אומנותיים שונים ומגוונים.

תערוכה אחת בה הספקתי לבקר, היא "תארוחה". תערוכת צילומים שתהיה פתוחה עד 09/01/2010 בגלריה צילום בעם (רח' בית אלפא 13, תל אביב 03-6247695). מדובר בגלריה קטנה המצויה במרכזו של סטודיו ובית ספר לצילום. יש לי חיבה למקום הן משום שלמדתי שם קורס קצר בצילום פורטרטים והן משום שהמבנה והסטודיו בפרט מזכירים את מתחם האומנות המודרנית השוקק שברובע היהודי הישן בברלין (Hackesche Hofe).

התערוכה אמנם קטנה אך חלק מהצילומים בה מעניינים מאוד ומוצגים בצורה שהעין מסרבת לעזוב ולהמשיך הלאה.

מתוך הקומוניקט שהופץ לקראת הפתיחה:

"תארוחה – תערוכת צילומים קבוצתית המציגה אוכל מנקודת מבט אחרת ומזמינה את הצופה לבדוק את תחושותיו והמשמעות שהוא נותן לאוכל.

אוכל הוא לא רק משביע רעב. אוכל הוא חוויה אוניברסלית, חושנית, המחוברת לעולמנו הפיסי, הרגשי והתרבותי. הוא אמצעי פיצוי וענישה, מקור למאבקים ומהלכים פוליטיים, כלי ביטוי לרגש ובניית קשר והשתקפות של מעמד חברתי.

תארוחה היא תערוכת צילומים קבוצתית החושפת דימויים מעולם האוכל מנקודת מבטם של 14 צלמים. התערוכה מציגה תמונות של מזון בשלבים שונים של מוכנות והגשה, ממצבו כחומר גלם חי דרך עיצובו כמנה מוגשת לאכילה ועד הפיכתו לפסולת. האוכל מצולם בתוך הבית ומחוץ לו, בהקשרים שונים תוך עיסוק באסתטיקה של האוכל, בזמניותו ובמשמעויות המוענקות לו.

הצופה נחשף לחומרי הגלם, לטקסטורות ולצבעוניות של האוכל בגלגוליו השונים ומוזמן לבדוק את התחושות המתעוררות בו ואת המשמעות שהוא עצמו נותן לאוכל."


תערוכה שניה אליה טרם הספיקותי ללכת היא "אבטיחים – מוטיב האבטיח באמנות הישראלית". תערוכה זו מוצגת במוזיאון בית ראובן עד לתאריך 17/02/2010(רח' ביאליק 14 תל אביב, טלפון 03-5255961). תערוכה זו מציגה הן ציורים החל משנות ה-20 של המאה הקודמת והן צילומים משלוש העשורים האחרונים. האבטיח שנתפס אצל רובינו כמסמל את הקיץ והים מגיע בתערוכה זו כאלמנט פולקלוריסטי, פוליטי, חברתי ומיני.

מתוך אתר בית ראובן:

" האבטיח נתפס כאחד מסמליו היותר מובהקים של הקיץ המקומי, כפרי ה"כל-ישראלי" המשרה בסביבתו אוירה "עממית" ו"אותנטית". אלא שאסופת העבודות המשתתפות בתערוכת הסתיו של בית ראובן אינן משקפות אותו תת-מודע אבטיחי קולקטיבי של חופש גדול, ים ושאר תענוגות קיץ.

דימויי האבטיחים בתערוכה מזוהים ברובם לא עם פנטזיה ים-תיכונית על "המקום" אלא עם מזרח תיכון קונקרטי, עם בן המקום עצמו – עם הערבי, התימני, המזרחי, ולפעמים הם טעונים ביצריות ואפילו באלימות.

לפנינו גלריה של ייצוגים במדיות שונות שהמשותף לכולם הוא לא רק האבטיח עצמו אלא ממד ההתבוננות והבחינה העצמית הגלום בייצוגו. לכאורה מתחלקת התערוכה לשתי חטיבות: עבודות היסטוריות, ציורים של בני הדורות הראשונים אשר משנות ה-20 ואילך הציגו את האבטיח בהקשר של חגיגת המזרח ובאווירה פולקלוריסטית של תמונת הווי, ועבודות משלושת העשורים האחרונים - במיוחד בצילום - המחברות את האבטיח לגופניות ולמיניות וגם מימד פוליטי-חברתי לא נעדר מהן.

מקומו של האבטיח בעבודות המאוחרות מטעין בדיעבד גם את העבודות "ההיסטוריות", וכמעט מאלץ לקרוא אותן קריאה ביקורתית. שתי עבודות חדשות של סיגלית לנדאו זוכות לחשיפה ראשונה בתערוכה: ניצבת על אבטיח בים המלח (מזרקה, נביעה מהטבור) - פסל ברונזה קלאסי ומפתיע מבחינה זו ביחס לעבודת הוידיאו המוכרת של האמנית, ו-דמעות הבּטיח בו אבטיחים, מלח בישול וצלחות נחושת יוצרים מעין מזרקה. "


מאחל לכם הנאה צרופה ועוד הרבה מזון למחשבה,

קובי קלייטמן

יום שלישי, 1 בספטמבר 2009

ארומה אספרסו בר – כבר לא מדיפה ריח ארומאטי כבעבר

*פוסט אורח מאת אבי ויינברום
כאוהד מושבע של ארומה מעת פתיחת שלוחותיה בתל אביב, אני נוהג מזה שנים לשתות קפה ולאכול קרואסונים וסנדוויצ'ים בסניפים של אזור המרכז. הרשת הביאה ניחוח חדש של קפה לכל הארץ: סוג הקפה הוא בטעם קבוע גם אם אתה נכנס לסניפים שונים, וגם האוכל נעשה באותה דרך, מאותם מוצרים, ואף מוגש בצורה דומה. כלומר, בכל סניף אליו תיכנס תרגיש כאילו הוא הסניף אליו אתה רגיל. אולי הפנים מאחורי הדלפק שונים, אך הניחוח – כן, הניחוח גורם לך לומר home coffee home.

במשך השנים הרשת התפתחה, גם לחו"ל (ראה The Marker מהשבוע האחרון). בתקופה מסוימת דיברו רבות אודות הסניף הניו יורקי. בשנה שעברה נפתח סניף בברלין; ביקרתי גם בו. הביקור גרם לי תענוג ניכר: לא כ"כ בשל העוגות האירופאיות הכבדות, יותר בשל ריח וטעם הקפה; ואפילו הפנים מאחורי הדלפק שדיברו אלי עברית. לאחרונה צץ לו סניף של הרשת בו מגישים גם חומוס, מוצר נדיר לרשת. לדעתי, יש הגיון במכירת מוצר שהינו נדיר מחוץ לישראל, הגיון המבטא תשומת לב וניסיון לייחד את המקום מאחרים.


כלל ברזל בבלוג זה, ובודאי אצל הלקוח כבודד וכקבוצה, הוא הערכת טיב השרות: 1. טוב 2. יציב 3. משתפר 4. מתדרדר. לפי הערכות אלה יחזור הלקוח למקום - או לא. מסעדות ובתי קפה שונים שרדו את רוחות התקופה ושינויי ההרגלים בעולם בשל שתי סיבות עיקריות: איכות המוצר ויציבות השרות הטוב. כשאלו התדרדרו, סופם של הלקוחות שהצביעו ברגליהם, או יותר נכון בפיותיהם.

לאחר ההרצאה הזאת אגיע לעיקר דברי: אני מודיע בצער על תחילת התדרדרותה של רשתות ארומה ת"א וארומה ישראל. כאמור אני אוהד שלהם. ואולם, כאשר אני נפגש בשרות שמתדרדר אני מבין שזו תחילת הסוף.

והרי לכם דוגמאות. לפני כחודש נכנסתי ב-21:50 לסניף ארומה שברח' אבן גבירול פינת פנקס (בית וואלה) בת"א. מרחוק, על אחד המגשים, מונחים היו קרואסוני חמאה מגרים את הפה והבטן. הזמנתי "לקחת" שני סטים של קפה וקרואסון. אחראית המשמרת ענתה לי שאוכל לקבל רק סט אחד וקפה אחד, כי יש להם רק קרואסון אחד למכירה. שאלתי אותה מה עם אלה שנמצאים על המשטח המרוחק? אלה, אמרה, מיועדים למחר, הם יהפכו לקרואסונים עם שקדים. לא כל כך ידעתי מה לומר. מדוע אינך מציעה במקום קרואסון החמאה אחד שוקולד או שקדים, שאלתי? התשובה לא הייתה ברורה, מתחמקת. אגב, אותו הסניף, לידיעת הקוראים, פתוח 24 שעות ביממה, כאשר הוא נסגר בין 4 ל-6 בבוקר לניקיון. אז שאלתי מה קורה אם מגיע מישהו ב-1 בלילה, ורוצה כמוני קפה וקרואסון לקחת או לשבת? אז אגיד לו שאין, היא אמרה.

ארומה אספרסו בר, שחרתה על דגלה את הריח והטעם של המוצרים הטריים, מתפעלת סניף שבמשך כ-8 שעות אינו מספק את מה שהבטיח – קרואסון טרי, הייתכן? אגב, כך למדנו שקרואסון השקדים אינו טרי מהבוקר אלא הוא בעצם ישן מאתמול, recycled. ומה נגמר עם הקרואסון השני שלי? לאחר כיפופי ידיים ואיום שאפנה למרכז רשת ארומה הסכימה אחראית המשמרת למכור לי קרואסון נוסף.

הסניף החביב עלי ביותר, כיוון שהוא קרוב למקום עבודתי, הוא סניף איכילוב בקניון ויצמן. אני מכיר את רוב העובדים והם מכירים אותי. על המוצרים המפורסמים של ארומה נמנה גם בורקס הגבינה המלוחה (קמעה). ברוב המקרים הבצק אינו שמן במיוחד והגבינה - הגם שאינה ממלאת את הכיס בנדיבות כמו שעושה, למשל, אבולעפיה - גם היא טעימה.

דווקא סניף זה אינו מגיש ללקוחותיו את הבורקס לפני השעה 10:00 ולעיתים 11:00 בבוקר. זאת לעומת סניף רמת גן–קניון איילון, סניף בית וואלה ברח' אבן גבירול או הסניף בנמל ת"א, שם הוא ממתין לנוגסיו מוקדם יותר. אני יודע שישנם עוד סניפים שמאחרים באפית הבורקסים, אך העובדה היא שלפני מספר שנים הפריט הזה היה נגיש בשעות הבוקר המוקדמות (יחסית), ועתה לא — הוא מאכזב, אם לא מרגיז.


אם בסניף ויצמן בת"א עסקינן, משהו קצת מסריח אירע שם לאורך זמן: בסניף זה תאי השירותים היו מוזנחים תקופה ארוכה (שבועות ארוכים), מתקני נייר הטואלט שבורים ולכן התגלגלו גלילי ניר טואלט על הרצפה או היו חסרים בתאים בכלל. השבוע המתקנים סוף סוף תוקנו.

לסיכום: ארומה נולדה כרשת מלהיבה, עם מוצרים טעימים ומבחר עשיר. גם השירות ברוב במקרים יעיל ודואג ללקוח. ההצלחה הזו נולדה מהאידיאולוגיה של הרשת, שניתן לסכמה במשפט "כוס קפה מושלמת מתחילה בהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר". לצערי, ההקפדה עליה מדובר במשפט הזה, הרשום על המפיות של סניף ארומה בקניון איילון, מתחילה להישחק. כאשר ניכר רפיון בשמירה על סטנדרט עבודה על פרטיו הקטנים, לא רק של הקפה, והשרות לקוי, כדאי לבעלי העניין לתת דעתם על כך. ויפה ספל קפה אחד קודם.

אבי ויינברום

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008


* והפעם, פוסט אורח של עמי.

כתייר הופתעתי לגלות כי בכל הקשור למזון מהיר, ההבדלים בין ברלין לישראל הם די גדולים. הגועל נפש של מקדונלדס לא ממש פרח בברלין כאצלנו. לעומת זאת, שם אפשר למצוא דנקן דונאטס בכל חור (או שמא זה החור שנמצא בכל דנקן דונאטס).
בדומה לישראל, בברלין ישנן שווארמיות שהובאו על ידי המהגרים התורכים (למרות שזה לא נקרא שם "שווארמה" אלא "דונאר"), אבל לישראל לעולם לא יגיעו (ובעיקר מטעמי כשרות) דוכני הנקניקיות, בהם יושבות מוכרות שכפי הנראה ברחו לפני יומיים מהקולחוז. הן מסרבות לדבר באנגלית, וכשפונים אליהן בשאלה הן פולטות משפט בגרמנית, תוך הבעת סלידה מהשפה ששמעו משפתיי התייר המפוחד.

לעומת זאת, בברלין גילינו את 'Vapiano', רשת גרמנית של מזון איטלקי מהיר. במהלך סיורינו הרגליים בעיר מצאנו 3 סניפים, הממוקמים בחוכמה במקומות תיירותיים והומי אדם. סניף אחד סמוך לשדרת אונטר דר לינדן, השני בכיכר פוטסדאם והגדול מכולם והמרשים בהם השקיף לעברנו כשחצינו את שדרת קו'דאם (או בשמה המלא: קורפורסטנדאם) לעבר מרכז הקניות C&A.

אי אפשר לפספס את הסניף הזה של 'Vapiano', הממוקם למרגלות מלון קונקורד היוקרתי. גם משום שהשלט של המסעדה עצום ודורש תשומת לב לפחות לכמה שניות בזמן שהעיניים מנסות לגמוע עוד ועוד מהנוף האורבני המרשים של ברלין. אך בעיקר משום שאנשים גודשים אותו והתנועה בדלת הכניסה לא נפסקת.

בסיבוב הראשון שלנו בשדרת קו'דאם התעלמנו באלגנטיות מהמסעדה ודבקנו במסלול שהכנו לנו לאותו היום, שכלל ביקור באָפּפֶל שטרודל של ה-'Café Kranzler' הנמצא ממש ממול ל-'Vapiano'. אולם בביקורנו השני בשדרת קו'דאם החלטתי שצריך לבדוק במה מדובר. כיתתנו רגלינו ותוך חצי דקה היינו בפנים.


המסעדה, המתפרסת על שתי קומות ומעוצבת בקפידה, מתנהלת בשילוב מתוחכם בין היי-טק אופנתי לחמימות של חדר אוכל. בכניסה עומד מארח אדיב המחלק כרטיס אלקטרוני, תוך כדי בירור האם הסועד מכיר את שיטת האירוח של המסעדה. בשיטה זו הסועד ניגש עם הכרטיס לעמדות השונות במטבח הפתוח, ובהתאם לעמדה - פיצה/אנטיפסטי, פסטה וסלטים - מזמין את המנה לה השתוקק. לאחר שסיים, הסועד ניגש לעמדת המארח, מוסר את הכרטיס ומשלם בהתאם למחיר שהוטען עליו.

כל אחת מהעמדות מאוישת על ידי כמה טבחים. בעמדת הסלטים והפסטות הטבח מכין את המנה לעיני הסועד. אין כאן חידוש של ממש, אלא בעובדה שהאזור נקי ומסודר למשעי והתהליך מתנהל ביעילות ובזריזות מרשימים.

הפסטות הטריות השונות, המוכנות במקום (אגב, אפשר גם לקנות על המשקל בנקודת מכירה בחוץ), מחכות בקופסאות פלסטיק השוכבות באופן מופתי על המדפים בגב המטבח הפתוח. הטבח מקבל את ההזמנה, טוען את הכרטיס האלקטרוני וזורק את הפסטה למים. בזמן שהבצק עובר למצב צבירה אלדנטה הטבח מכין את הרוטב המבוקש על הלהבה. הטבחים גם שואלים האם להוסיף פרמזן ומגררים את הגבינה הטריה לעיני הסועד.


לעומת זאת, יצר המציצנות נשאר בלתי מסופק בעמדת הפיצה. הסועדים מזמינים את המנה המבוקשת ומקבלים ביפר. ברגע שהמנה מוכנה הביפר מודיע שהגיעה העת לאסוף את המנה ולהתחיל לטחון. ההמתנה קצת יותר ארוכה אבל משתלמת. הפיצות של 'Vapiano' גדולות, מעולות ולא עולות הרבה.

מאחר ולא היה מקום בקומה הראשונה, טיפסנו עם המנות לקומה השנייה (יש מעלית, וחבל שלא ראינו אותה קודם). במעלה גרם המדרגות הופתענו לראות חממה יפה ובה עשרות עציצים קטנים של עשבי תבלין. אני זוכר את עציצי הריחן, אם כי יכול להיות שהיו סוגים נוספים של תבלינים בחממונת הזו. עציצים אלו מעטרים את שולחנות האוכל, ואפשר לגנוב מהם קצת כדי להוסיף למנה או סתם לנשנש. בנוסף, העציצים ממוקמים בעמדת הטבחים, המשתמשים בהם כדי לעטר את המנות.

מצאנו מקום מצוין ליד החלונות הגדולים, המשקיפים לצומת ה-C&A הסואנת של שדרת קו'דאם, ונישנשנו בהנאה פסטה קרבונרה, פסטה טצ'ינו פיקנטה ופיצה קרודו. מחירי המנות נעים בין 5.50 ל-8.50 יורו. המקום גם מציע יין ואלכוהול מסוגים שונים, אולם מאחר וביקרנו במקום בשעות הצהרים לא בדקנו את ההיצע בתחום זה והסתפקנו בקוקה קולה לייט.

למרות ש-'Vapiano' בהחלט עשה עלינו רושם טוב, המארחים הגרמנים הצליחו מעט לפגום באווירה. למשל, לאחר שפניתי לטבח והסברתי
לו כי אינני מבין גרמנית הוא תרגם דבריו לאנגלית, ולאחר מכן כשרצה לשאול אותי שאלה אחרת שוב פנה אלי בגרמנית. לא הכי מקצועי אבל לא נורא.

גרוע מכך היה כשהגענו למארחת כדי לשלם. ביקשנו מהבחורה לקחת איתנו את אחד מהכרטיסים האלקטרוניים. משום מה הם ממש מכריחים כל אורח במסעדה לקבל כרטיס כזה, גם אם מסבירים להם שיעשה שימוש רק בכרטיס אחד. בתגובה נתקלנו בעוינות מביכה, כאילו דרשנו כרגע הסבר לקושיה איך אבותיה אפשרו בכלל להיטלר לעלות לשלטון.

כשניסינו להסביר שאנו רוצים להראות לחברינו בארץ את הכרטיס כדי להמליץ על המקום פרצופה עטה הבעה חמוצה של "מה הקשר בכלל". מיותר לציין שלא יכולנו לצאת בלי למסור את כל הכרטיסים. אגב, לא הזכרתי את הצעקות הלא-נעימות-בעליל שקמו כשחברתנו לימור צילמה לתומה את המקום, אבל נראה לי שאגף התלונות מיצה את עצמו.

טוב. אז אחרי שגיליתי כי הברלינאי הממוצע לא חזק בלבביות הגעתי למסקנה אחת פשוטה: למי בכלל אכפת, כבר ניסיתם את הפאסט-פוד שלהם? טעים!
* תודה ענקית ללימור בנדל, שסיכנה את חייה כדי לצלם את המסעדה ובאדיבותה הרבה הן מפורסמות כאן.

יום רביעי, 12 בנובמבר 2008


באחד מרחובותיה היוקרתיים ביותר של ברלין כיום, הלוא הוא הפרידריך שטראסה המפורסם בחנויות המותגים שבו, שוכנת מסעדת 'Grill Royal' היוקרתית. המקום, הנחשב בעל שם בברלין, הומלץ לנו מבעוד מועד בשיחה שקיימתי עם תושבת ברלין ששהתה בביקור בישראל וכמוני גם היא אוהבת להתנסות בלבירינט הקולינארי. ה-'Grill Royal', היא המתיקה באוזני, מהמסעדות הפופולאריות בברלין ופוקדים אותו השמנה וסלתה של העיר, מאנשי רוח ועד פוליטיקאים.

לצערו של כיסי המיותם, פיתחתי לאחרונה תיאבון למסעדות יקרות מאלו בהן סעדתי עד כה. למרות זעקות השבר מכיוון חשבון הבנק, לא נותרה בידי הברירה אלא להזמין מקומות במסעדה בטרם הגיענו לעיר ולצפות לטוב ביותר שיכולה מסעדה ברלינאית להציג.

המסעדה ממוקמת על גדות נהר השפרה וצופה אל עבר אורותיהם של בניינים עתיקים המשתקפים במימי הנהר וספינות התיירים השטות במעלה ובמורד הנהר באורות מנצנצים. חווית המסעדה הוסיפה עוד נדבך לביקורנו בעיר. בערב שקדם למסעדה חוויתי התעלות בקונצרט שנערך באולם הפילהרמונית המרהיב שליד הפוטסדאם פלאץ. ערב קודם לכן פגשתי אנשים מרתקים בפסטיבל סרטים שהתקיים בקצה השני של העיר, במזרח שכונת קרויצברג, הידועה בסתירות התרבויות המרתקות שבה, החל מפעילות אנרכיסטית בועטת ועד לדונארים התורכיים הטעימים.

אל מצבור החוויות בעיר מרתקת זו נוסף ביקורי המאלף ב-'Grill Royal', ביום שישי בשעה 19:00. הרכבות של ברלין, התחתית והרכבת (U ו-S בהתאמה), הנגישות והנוחות כל כך, הביאונו היישר אל פינת הרחוב בו שוכנת המסעדה. להפתעתנו גילינו כי במסעדה עצומת המימדים ישב זוג סועדים בודד. מחשבות פסימיות חלפו בראשי, שכן לא רציתי שנהיה אנו הזוג השני ואולי האחרון שיפקוד את המסעדה באותו הערב. בראשי אף חלפה מחשבה שלא להתייצב ולסור למקום אחר. אך לבסוף החלטנו שהמלצה היא המלצה ועלינו לבדוק את המקום כראוי. מן ההגינות לציין כי רוחות הערב הקרות של אוקטובר בברלין יכולות בהחלט לזרז החלטות על כניסה למקום חמים ומוגן.


בכניסה פגשו אותנו שתי נשים חיכניות, האחת מארחת שבדקה את שמנו במחשב ההזמנות והשנייה ביקשה לקחת את מקטורנינו. שאלתי בחוסר נימוס משווע ומודאג האם הגענו מוקדם מדי והאם עתידה המסעדה להתמלא. נעניתי בחיוב בנושא תפוסת המסעדה ואכן התברר כי ברבע שעה הראשונה בה ישבנו במסעדה חציה הראשון כבר התמלא וסועדיה המשיכו לזרום מבעד לדלתות הזכוכית הגדולות המשקיפות אל הנהר רחב הידיים החוצה את העיר.

המארחת ליוותה אותנו אל שולחן האוכל שם המתין לנו שולחן ערוך במפה צחורה כשלג עליה מונחים סכו"ם, צלחות וכוסות. בדרכנו אל השולחן חלפנו על פני מקרר בשר גדול הפתוח אל יושבי המסעדה ומציג את מיטב נתחי הבשר התלויים לעיני כל, וכמובן מקרר יינות בגודל ארון בגדים ממוצע. השולחן שלנו הוצב בסמוך לדגם עתיק של סירת מרוץ שפשוט נח לו במסעדה (אולי למקרה שנרצה לברוח מבלי לשלם).

מיד עם הסיבונו לשולחן ניגש אלינו מלצר מחויך שכמובן הציג עצמו בגרמנית עד שהבהרתי שאנגלית היא השפה המועדפת (המלצר היה אדיב ואף התנצל). המלצר השאיר אחריו תפריטי המסעדה ותפריט יינות עשיר מאוד (בבחינת מבחר היינות ומחירם המשתנה בין אלו שאפשר לשלם עליהם לבין אלה שצריך ספונסר כדי לשלם עליהם).

במהלך שבוע שהייתנו בעיר חלפנו על פני מסעדות רבות בהן שמתי לב כי נוהג הוא שמלצר יהא לבוש בצורה אלגנטית. לא פעם צפיתי במלצרים שלבושם מלווה בווסט ולעיתים אף בעניבה תואמת ומקטורן. אין ספק שלבוש עודף מקשה על חיי המלצר, אך מציג מצג מכובד עבור הסועד.

חששותינו באשר לריק המסעדה התפוגגו סופית ברבע השעה הבאה בה התמלא המקום לחלוטין והצבע חזר לעור פנינו. בחנו את תפריט היינות העשיר שעיקר תכולתו יינות גרמנים וצרפתים במחירים הנעים בין 4 יורו לכוס ועד אלפי יורו לבקבוק. בחרנו בהמלצת המלצר לפתוח ב-2 כוסות יין ריזלינג גרמניים פירותיים מאוד ומעט תוססים מבציר 2007. היינות ערבו לפינו וגולגלו בהנאה על הלשון. את היינות ליווה לחם מחיטה מלאה משובץ באגוזי מלך שהוגש לשולחן ושתי מנות ראשונות שהזמנו - מנת פילה מיניון ומנת אויסטרים.

מנת האויסטרים הוגשה בצלחת רחבה ועמוקה שמולאה בפתיתי קרח. על הקרח הונחו אחר כבוד שישה אויסטרים טריים (רמת הנוזלים בתוך האויסטר היא אחת האינדיקציות לטריות) בחצי סהר. במרכז הצלחת צלוחית רוטב חמצמץ ובצד מחצית לימון עטופה בבד צהוב סגור בסרט ירוק למען חלילה לא יפלו החרצנים אל המנה בשעת סחיטת הפרי. יחד עם המנה הגיעה צלוחית קטנה ועליה שישה מגדלי שכבות לחם שחור דחוס ובינות שכבות חמאה.
הייתה לי זו הפעם הראשונה לטעום אויסטרים. אמנם, המנה הייתה מיוחדת מאוד ולא שגרתית מבחינתי, האויסטרים היו במרקם חלקלק כפי שדמיינתי לעצמי. יחד עם זאת טעם האויסטר לא ערב לחיכי כפי שציפיתי מסיפורי הנפלאות ששמעתי עד כה. עדיף היה להשאיר האויסטרים לשולחנות הרועשים יותר שהתענגו עליהם שוב ושוב ושוב במהלך שהייתנו במסעדה. אגב על כל "שוב" כזה משלמים בין 12 ל-20 יורו, בהתאם לסוג האויסטר.

מנת הפילה מיניון הוגשה על סלט עלים, ביניהם בלטה נוכחותם של עלי סלק יפים שברור כי נבחרו בקפידה. המנה לוותה ברוטב שמן זית וחומץ הדרים. הבשר שנצרב למידה יפה מאוד ושיווה לעצמו צבע ואופי מפתים. המנה הייתה איכותית וטעימה מאוד.

בעודנו מתרפקים על זיכרונות הימים האחרונים בברלין, ניגש אלינו המלצר בשאלה האם המלצת היין שלו צלחה והאם המנות תאמו את ציפיותינו. שאלות ששמחתי מאוד להשיב עליהן, ובעקבותיהן לא איחרה לבוא המחשבה כי ככל הנראה לעולם לא אשאל בארץ במהלך סעודה במסעדה שאלות כגון אלה. מחשבה מאכזבת בהתייחס לחוויית השירות שניתן לקבל במסעדות ישראל. ניכר כי המלצרים במסעדת 'Grill Royal' לוקחים את עבודתם ברצינות מלאה וברצון להשלים את המשימה בכבוד. מלצרות אינה רק מפלט לסטודנטים רעבים, אלא מקצוע שנלמד בקפידה.

המנות העיקריות לא אחרו להגיע אל שולחננו. מנת צלעות טלה ומנת ביף סטרוגונוף.

על צלחת צלעות הטלה הונחו תפוחי אדמה קטנים אפויים בליווי רוטב ברביקיו חריף ורוטב מפתיע של יוגורט סמיך עם תחושה לימונית שהזכירה לואיזה או למון גראס עדין. צלעות הטלה שהצטיינו ברכותן היו בעלות וורדרדות מפתה בתוכן וצריבה נאה מבחוץ. ההגשה הייתה מזמינה ובסך הכול מנה מאוד טעימה למרות רוטב הברביקיו, מפניו הוזהרנו תוך שהמלצר מוזג מים מינרלים לכוסותינו כדי להקדים תרופה למכה. והוא צדק, טעימה קטנה מהרוטב ומיד עלו מחשבות על קפיצת ראש לנהר הסמוך.

מנת ביף סטרוגונוף היא מנה שמקורה במשפחה מכובדת מהמאה ה-19 ברוסיה. לא ידוע רבות על המשפחה אך יש הגורסים כי הם מהמעורבים ביישובה של סיביר. המנה הוגשה בצלחת עמוקה, במרכזה גבעת שמנת סמיכה מאוד שהונחה על מעט פירה וסביב רוטב עשיר בפטריות, פטרוזיליה, בצל ונתחי הבשר כמובן. סיביר או לא סיביר - הרוסים ידעו מה הם עושים. גם במנה זו הבשר היה וורדרד בצידו הפנימי וטעים להפליא. צלחת פירה נימוך שהוגשה בצד המנה הייתה עשויה לעילא וחוסלה לפני שהספקנו להכיר. הרוטב היה שמימי והשמנת הסמיכה הייתה הטעימה שטעמתי מעודי.

כשסיימנו את המנות העיקריות, כל שנותרו הם זיכרונות טובים, צלעות טלה חפות מבשר וצלחות שלא היה צורך לשטוף.

לצערי הרב, ומאחר ואינני מצוי ברזי החברה הברלינאית הגבוהה, לא אוכל לספק פיסות רכילות באשר לאורחים עימם חלקנו את המסעדה באותו הערב. יחד עם זאת, בינות המנות ריכלנו שותפי לארוחה ואני אודות סגנון אופנת העילית שפרץ מכל כיוון וכמות בקבוקי השמפניה שלא הפסיקו לזרום ממרתף היינות ללא הרף כאילו היו בקבוקי מים ביום שרבי במיוחד. כנראה שגוצ'י, ארמני וחבריהם הולכים מצוין עם בקבוק שמפניה קרה.

המלצר שבינתיים הספיק שוב להתעניין בשלומנו ולהפגין בורות בעובדה שתל אביב הינה בירת ישראל (טוב, מאחר וגם עבור רבים מתושבי המדינה תל אביב אכן מצטיירת ככזו, תיקנו אותו ומחלנו על הבורות), דווקא הפגין ידע רב בדז'סטיף שביקשתי להזמין וביקש את רשותי להמליץ דווקא על משהו אחר ש"אתה חייב לטעום". עניתי בחיוב להמלצתו. אני לא מחפש צרות...

אל שולחננו הגיעה כוס יין ריזלינג גרמני (מה יותר גרמני מיין ריזלינג) Schlossbrut Riesling Auslese 2007. היין הזכיר לי בארומטיות שלו ובטעמו דווקא יין ישראלי של יקבי רמת הגולן - ירדן סמיון אציל 2003 שטעמתי כשבועיים לפני נסיעתי ממש במקרה. אמנם מדובר על זנים שונים, אך לעיתים השוואה בין שני מוצרים מתרחשת דווקא כשמוחנו מחליט להעלות תמונת או ארומת זיכרון קרובים לזה שאנו אוחזים בידינו כעת.

עמי, שותפי לארוחה, לעומתי הזמין כוס קפוצ'ינו גרמני שבאופן מובהק דמתה לקפוצ'ינו ישראלי מכל בציר שהוא.

ספינות התיירים שחלפו כל עת הארוחה בנהר הסמוך, דאגו להפוך את האווירה העשירה גם לרומנטית ולהאיר את המסעדה בכל פעם בצבעי ירוק ואדום שבקעו מהן.

את הארוחה קינחנו בשתי מנות - האחת קרם ברולה והשניה Schokoladen Variation (וריאצית שוקולד). קרם ברולה המצוין הוגש בצלחת שהפתיעה את שנינו בקוטרה הגדול כשבמרכזה ננעץ פרח סגלגל דמוי סחלב אקזוטי - דקורציה עדינה ושילוב מקסים בין צבעי הצהוב-קרמל של קרם הברולה לסגלגלות של הפרח.

וריאציית השוקולד התגלתה כמנה המונחת על צלחת מלבנית ארוכה עליה הוצבו כחיילים ישרים ארבעה סוגי קינוח שוקולד שונים. צעדו בסך ריבוע עוגת שוקולד עליו פוזרה אבקת סוכר שהיה פשוט ונימוך, לידו על צלוחית הונח מיקפא שוקולד מצוין ברמת קקאו גבוהה מאוד עם שבבי שוקולד מרומזים שחיספסו מעט את המרקם החלקלק של המנה והפכו אותה למעניינת מאוד. המנה השלישית שצעדה על הצלחת הייתה עוגת שוקולד דחוסה ומרירה (בזכות אחוזי הקקאו הגבוהים) שכמעט וגרמה לי להזמין אחת נוספת במיוחד. המנה הרביעית שגרמה לי לתחושת עילוי הונחה בכוס זכוכית שהכילה תותים מעוכים במרקם חלק כשמעליהם צף מוס שוקולד חלב. מי שמעז לחשוב ששילוב של תותים ושוקולד פסול מסיבה חולנית כלשהי, יכול מבחינתי לטבוע בכפית מים (קללה מהשפה הפולנית).

הקינוחים ריגשו אותנו מאוד והיוו סיומת ראויה לארוחה שאכלנו.

בלטה במסעדה אווירה מכובדת מאוד אם כי לא יומרנית או סנובית מדי וזאת למרות המראה האריסטוקרטי שפרץ מכל עבר. אם אתם בברלין לטיול רומנטי (בלי ילדים כמובן), אל תפספסו.
למי שמחפש חוויה גסטרונומית חיובית בברלין, אני ממליץ בחום על מסעדת Grill Royal.

To whom seeking a special gastronomical experience in Berlin, I highly recommend 'Grill Royal' Restaurant.

קובי קלייטמן
kubush

יום שישי, 31 באוקטובר 2008

גורמה בשחקים

מבחיל, מגעיל, דוחה, מבאיש, מחליא, מלאכותי... תארים אלו ועוד ריחפו בעננות נמוכה וטורדנית במיוחד מעל ראשי, בעודי מביט במונח לפני ומנסה להגיע לידי החלטה מושכלת, בשאלה הרת גורל. השאלה היא האם מי שרוצה להיקרא בבוא היום מבקר מסעדות מקצועי ומכובד יכול להרשות לעצמו להיראות בשלבי הקריירה המוקדמים שלו אוכל מן הסעודה שזה עתה הונחה לפני בידי דייל כעוס או לאו?!

לפני שבוע וחצי בעוד חול המועד סוכות בשיאו, טסתי לבירת גרמניה הלא היא ברלין. עליתי יחד עם זוגי לטיסה בחברת תעופה גרמנית שהייתה לי זו הפעם הראשונה לטוס בה. התלוותה אלינו חברתנו לימור, אך לצערנו לא זכינו לטוס באותה הטיסה מפאת מועדי הזמנה שונים עוד בארץ.

את המטוס הייתי מתאר כלא יותר מרפסודה עם כנפיים מודבקות בדבק שלוש שניות ואת הדייל והדיילת שליוו את הטיסה כלא יותר מבעלי אקצנט גרמני חריף ונכונות נמוכה לשיתוף פעולה באנגלית. האוכל? גורמה שחקים במיטבו.

במהלך הטיסה עלה בדעתי שחוה"מ סוכות הוא זמן פופולרי לטיסות שמטרתן גורמה. בפוסט הקודם שלי סיפרתי על אולימפיאדת IKA בגרמניה אליה יצאו שלוש משלחות ישראליות ועוד מספר מועמדים עצמאיים לנסות את מזלם בהתמודדות על מדליות הזהב (על תוצאות האולימפיאדה וראיון עם אחד המשתתפים אספר בכתבה נפרדת). מבקרי מסעדות מהעיתונים השונים יצאו גם הם לסיורים קולינריים ביעדים שונים בחו"ל. השאלות שהטרידו אותי, עד שהטרידה אותי המנה עצמה היא האם אנשים אלו אכן מבלים חלק מזמן הטיסה במלחמה אל מול סכו"ם פלסטיק גמיש כגומי ומגשיות מחוממות? (זאת בהנחה שמכובדים אלו אינם טסים במחלקות ראשונות של חברות תעופה גדולות). האם בניגוד מוחלט לרעיון הקודם, מעבר דיילי החן בין שורות המטוס עם עגלות ריחניות הוא הסימן לאותן פרסונות לשלוף את סל הפיקניק הקטן שהרכיבו להם לדרך ולהניחו אל שולחן הסעודה המשוכלל שבכיסא לפניהם? מעניין...

ובכן, ארוחת הבוקר או הלילה המאוחרת הוגשה לנו בשעה 04:30 לפנות בוקר. השעה הייתה בדיוק הזמן בו סיימתי לנשנש את שערותיה של מתמתחת גרמניה אולימפית שישבה במושב לפני. יש בידי חשד סביר שכיסוי עיניים מקטיפה שחורה, הטיית המושב עד לזנב המטוס והתמתחות מעל לכיסא בכל רבע שעה, הם הם הגורמים לכך שאדם יוכל להרגיש כאילו שילם לפחות על כרטיס במחלקת תיירים ובמקום רב להתרווח בו. מאחר וברפסודה שלנו היו שתי מחלקות בלבד - זו שיושבים בה לאכול וזו שיושבים בה לעכל, כל שנותרו למתמתחת האולימפית שלי הם חלומות ולי טעם של Head and Shoulders בפה. נסו ותיהנו.

לתדהמתי את עטיפת הפלסטיק של המנה השמימית עיטרה מדבקת "כשר". בשלב זה ניסיתי את מזלי בניחושים בעניין הכבדה על המטוס והטענת מנות חדשות בנמלי היעד במקום נמלי הבית. אם למישהו יש תשובה לתהייה זו אשמח אם יחלוק עם הקוראים את המידע.

השאלה המרכזית היא מדוע חברה גרמנית שנוסעיה מעורבים מעמיסה למטוסיה הנוחתים בישראל מנות כשרות אם לא התבקשה לספק מנה כזו על ידי נוסע זה או אחר? את עניין הכשרות עזבתי ופתחתי את העטיפה מתוך יצר סקרנות אובדני.

תחת עטיפת הפלסטיק גיליתי מגשית פצפונת עליה הונחו לחמניה, מעדן יופלה וקופסא אטומה ומחוממת שהכילה מוצקים שונים ודוחים. (את התיאור המלא קיבלתם כבר בפתח הכתבה). את הלחמניה אכלתי כאשר בכל ביס דמיינתי אותה כמעדן גורמה אחר (רק כדי שיהיה מעניין). מילוי לא הייתי צריך שהרי הבלונדינית שמקדימה הרגע התמתחה פעם נוספת לכיווני. זכיתי במילוי וקינוח קשקשים - מישהו אמר מפעל הפיס?!. על המוצקים שחוממו ריחמתי ועטפתי חזרה כאילו שהו בסרקופג שהתגלה זה עתה על ידי ארכיאולוג שהצטער על הגילוי.

בתום חלוקת המנות עוברים הדיילים עם עגלת משקאות חמים וקרים. טוב, צריך לשטוף את הפראמין עם שתייה. בשלב זה ולאחר שיושבי המטוס שמעודם לא ראו גורמה שחקים מהו לא אטעה אם אדווח שלא היה נוסע או נוסעת שלא ביקשו לשטוף את הזוועה עם כוס משקה קר או חם העיקר שטיפה.

שמחתי כשנאספה המגשית משולחני הקט ועוד יותר שמחתי כשנחתנו בנמל היעד ברלין. בנחיתה גילינו שלימור אשר התרוממה לאוויר חצי שעה אחרינו הגיע חצי שעה לפנינו. ייתכן והתארכות הטיסה שלנו נבעה מהרצון לספק את כל אלו שמיהרו לשירותים מיד לאחר המנות ועמדו בשני תורים שהשתרכו לאורך המעבר היחיד שבמטוס.

אם יש מסקנה אחת באמצעותה אוכל להעשיר אתכם קוראיי היא - קחו כריך בתיק היד, זה לא מצפצף, עובר ללא בעיה במשקף ומונע דלקות מעיים עתידיות.

טיסה נעימה,
קובי קלייטמן kubush