מעדניית/מסעדת דליקטסן - חיים בסרט

דליקטסן היא מעדניה/מסעדה שנפתחה לפני מספר חודשים ברח' יהודה הלוי 79-81 בתל אביב. מדובר על עוד יצירה מבית היוצר של חברת R2M שבבעלות הזוג רותי ומתי ברודו. מאחר ואני עוקב מזה זמן ואף נהנה מהמיזמים של הזוג ברודו, דוגמאת הוטל מונטיפיורי, קופיבר, קפה 12 הבראסרי והבייקרי. מפליא אותי בכל פעם מחדש הסטנדרט הגבוה שהם מציבים מבחינת השירות והאוכל וכמה הכל נראה מאוד מדוייק ומוקפד (כל מקום בהתייחס למה שמתיימר להציע). מסיבה זו בדיוק לא יכולתי שלא להתאכזב מהקומה השניה של דליקטסן ולהחליט שלמרות הקירבה למקום עבודתי ולמרות מספר ביקורים במקום, לא חובה לחזור לשם. יצירה כן, יצירת מופת לא.

משב רוח מרענן היא המעדנייה שנפתחה במיקום שלאורך שנים רבות ספג אכזבות במיזמים שונים ומשונים. הלוק האירופאי המאפיין את המקום כבר ממבט חוץ גורם לי אושר בכל פעם שאני יורד מקו 70 בשעה 8:00 בבוקר. מבט חטוף במקום מאפשר לי רגע של התנתקות ומחשבות למקומות שמעבר לים, לפני המולת היום ההולכת ומתגבשת במשרד האפרורי. גם תוכו של המקום מקסים מן המסד ועד הטפחות יש הרגשה של עיצוב נקי ומזמין. אמנם צפוף שם בקומה הראשונה אבל אין זה מפריע לרכוש כל דבר החל מסלט, דרך גבינות ונקניקים מיוחדים וכלה במנות חמות לקחת או ספרי קולינריה מחו"ל וכוסות יין.

קומתו השנייה של המקום היא מסעדה צנועה באופן יחסי בגודלה הפרוסה על פני חצי קומה ומרפסת נעימה מאוד לישיבה. המרפסת תהיה עוד יותר נעימה לישיבה בלילות הקיץ הקרבים אלינו במהירות. תוכלו למצוא במקום תפריט בוקר, בראנץ', יין, קינוחים ותפריט צהריים שחלק מהמנות שבו משתנות ולכן מודפס בכל יום מחדש עם התאריך הרלוונטי (השקעה נחמדה).

הזכרתי מוקדם יותר כי רמת השירות הגבוהה היא אחד ממאפייני המיזמים מבית ברודו בהם ביקרתי עד היום. לצערי, בקומת המסעדה של דליקטסן נחלתי מפח נפש מרמת השירות. נכון, כולם נחמדים ואם אינני טועה מלצר אחד אף ראיתי בעבר בהוטל מונטיפיורי המהוללת, אבל מרבית המלצרים והמלצריות פשוט מתנהלים בבלאגן ורוב הזמן נתקלים אחד בשני (לפעמים גם באורחים).

בפעמים בהם ביקרתי בדליקטסן לא רק שהמלצרים לא ידעו את הרכב המנות או למשל האם המנה מבושלת או צלויה, הלחץ שניכר על פניהם מסיבה לא ברורה, אף לא אפשר להם להצביע על המנות הקיימות או החסרות באותה המשמרת. ייתכן והייתי סלחן פחות אם היה זה מקום שאין לו "זנבות" כמו אלו שהזכרתי אלא שכאן הציפייה גבוהה מאוד וכך גם האכזבה.

תפריט היין בעייתי גם הוא. היצע היין טוב באופן כללי אבל רק 3 מתוך 16 היינות המוצעים ניתנים לשתיה בכוס. בין היינות האדומים ניתן למצוא יין בשם "חרוצים 10" שהינו תוצר טרנד שהחל לשטוף מסעדות מסויימות בעיר לאחרונה ובו מוצע יין שלכאורה נוצר ע"י צוות המסעדה. ישנם יקבים בארץ המאפשרים קניית חביות זניות ושמירה לצורך בניית בלנד יין אישי. אם לומר את האמת, באופן כללי לא יין שהייתי רץ לטעום כבחירה ראשונה ולכן גם הפעם כמו במקומות אחרים, לא טעמתי. מאידך, ממהרים המלצרים להציע יין רוזה שהוא כמובן יין המתאים מאוד לעונות החמות כשמוגש קר ומלווה יפה גם מנות בשריות. חבל הוא שלצד מאמץ זה לא השכילו בעלי המקום להוריד מעט את מחיר הרוזה לכזה הנמוך מ-35 ₪ ובכך אולי אף לנסות להיות מובילי דעה בכל הקשור להעלאת קרנו של הרוזה בארץ.

האוכל. גם כאן לא מצאתי עדנה רבה לצערי. המנות אמנם מגיעות מהמעדנייה אבל אין זו סיבה לזלזל בהגשה המוקפדת כל כך שקיימת בחברותיה של דליקטסן, להיפך. בהוטל מונטיפיורי למשל מנת הסלט תפוחי אדמה, צלחת נקניקים או מנת העוף הצלוי שהזמינה חברתי א. באחד המקרים לא הייתה יוצאת את מפתן המטבח. המנות רובן ככולן, מונחות בצורה סתמית על הצלחות ועוד יותר מכך חלקן חסרות עניין או עשויות ברמה ממוצעת ומטה.

אני חייב לצטט את חברתי א. בעניין העוף – "הוא כל כך לא מעניין. העוף מזכיר לא יותר מעוף בגריל שאפשר לקנות בסופר השכונתי. אני אבקש שיארזו לי ואנסה להציל אותו בבית". פסטת חונקי כמרים בראגו הייתה יבשושית למדי וצורת הפסטה הזכירה רק מעט את חונקי הכמרים. התחשק לי באמת לחנוק מישהו באותו רגע. צלחת נקניקים עם קורנישונים למשל הייתה טעימה אבל משעממת גם בבחירת הנקניקים (אולי כדאי לתת לקהל לבחור אותם לבד מתוך רשימה. רעיון?) וגם בהגשה. מנה שראויה בהחלט לציון היא ארטישוק שנמצא עכשיו בשיאו מלווה ברוטב איולי מצוין. מאחר והתפריט באמת משתנה כל הזמן יהיה קשה להצביע על מנות שממש כדאי לזכור ולטעום. אני אומר זאת בכאב רב, לא מצאתי כאלו עד כה.

קינוחים. בגזרה זו אכלתי רק את עוגת גבינה נוסח "קופי בר". חתיכה קטנה בצורה מוגזמת לדעתי למרות מחירה הנמוך שייתכן והוא הסיבה לכך. העוגה תאמה לציפייה. כאן שחיתי במים מוכרים.

לסיכום, דליקטסן שלא כמו הסרט המפורסם אינה מעוררת השראה ועניין. קומתה הראשונה של המעדנייה בהחלט ראויה לביקור. קומתה השנייה טובה לכל היותר לצפייה בסלבריטאים שצובאים על המקום ולשתיית קפה על הבלקון המאוורר.

כולי תקווה כי המקום יועלה לדרגה המצופה ממנו בעתיד הקרוב אחרת גורלו יהא כשל המקומות שהיו באתר זה לפניו.

קובי

איל פסטיו - האיטלקיה ששבתה את ליבי

האם קרה לכם שאכלתם ונהניתם עד כדי כך שלא יכולתם להסיר את החיוך המרוח על פניכם? האם קרה לכם שאוכל קיבל פתאום משמעות עמוקה הרבה יותר מסך מוצרי גלם שנאספו לכדי מנה על הצלחת שלפניכם?

כך הרגשתי בכל הפעמים בהן ישבתי במסעדת 'איל פסטיו' באבן גבירול שבתל אביב. גם עכשיו, כשאני כותב שורות אלו, אינני יכול שלא לחוש בפי את טעם המנות ולהיזכר בשירות המצוין שקיבלנו, אני וכל חברי בחמשת הפעמים בהן דרכו רגלי במסעדה זו.

עתה משקילקלתי את ההפתעה שאמורה לבוא בסוף הביקורת, אפשר להתרווח ולהתחיל לספר על מה ולמה.

זמן רב דחק בי אחד מחברי ללכת למסעדת 'איל פסטיו', בכל פעם שנפגשנו הייתה שבה ועולה השאלה: "נו, כבר הלכת ל'איל פסטיו'?" ובכל פעם נאלצתי להשיב פניו ריקם מחדש. לפני כשנה קרה הדבר והגעתי אל מה שאני יכול לכנות היום המסעדה האיטלקית המקורית ביותר שאני מכיר בתל אביב. חברי השונים שסעדו עימי מהלך הפעמים בהן ביקרתי במסעדה, גם הם הסכימו איתי. מוזר הוא שלקח לי זמן רב לכתוב על 'איל פסטיו', ייתכן שרציתי לשמור אותה לעצמי.

המסעדה, והחנות הצמודה לה, שוכנות ברחוב אבן גבירול 27 מול בית ציוני אמריקה. בקלות היה אפשר לטעות ולחשוב כי המדובר בלובי של הבניין בו המסעדה שוכנת, שכן היטמעותו של המוסד הקולינארי במבנה נראית טבעית, כאילו תוכנן כך ע"י אדריכלו המקורי של הבניין. ה"לוק" הכללי אותו שיוו למקום ויטוריה ומשה, בעלי המסעדה, הינו חסר יומרות ובעל קוים פשוטים מאוד. במסעדה שולחנות עץ עליהם מפות שאינן מכסות את כל השולחן ועציץ צנוע, כיסאות עץ ישנים, מראה גדולה מאוד על הקיר הפנימי וחלונות גדולים הצופים אל הרחוב. מיקומה של המסעדה אמנם מרכזי מאוד, אך את המולת הרחוב לא שומעים, רק רואים כאילו התבוננו ממרחק רב דרך משקפת.

למי שאינו מכיר את המסעדה, ההפתעה הראשונה תהיה וודאי המלצרים שמעלים הן את ממוצע גיל המלצרים התל אביבי והן את רמת השירות הארצית. במסעדה, שלקוחות רבים שלה קבועים וחלקם אף מפטפטים עם המלצרים בשפה האיטלקית, ההרגשה היא (גם אם כמוני, לא הייתם עדיין באיטליה) שהגעת למסעדה איטלקית אמיתית. ואכן המסעדה הקיימת משנת 1988 הוקמה ע"י מהגרים מאיטליה במטרה להביא תרבות איטלקית למדינה שהכירה עד אז "לוקשים" במקום פסטה והוראות הכנה דוגמת "בשל עד רכות ושטוף במים קרים" במקום "בשל עד לדרגת דנטה והוסף מיד לרוטב".

ההגשה הכללית במסעדה גם היא, כמו העיצוב, חסרת יומרות. סביר שבמנה שתוגש לשולחנכם העיטור היחיד יהיה צורת פרח שנחתכה מפרוסת גזר או לכל היותר אותו פרח בעיטור פיסת עגבנייה ועלה פטרוסלינון להדגשת הקונטרסט. יש משהו מאוד יפה וצנוע בקישוטים הללו שמאפשר להתרכז ולשפוט את המנה פר סה - אני מופתע בכל פעם מחדש.

בביקורי במקום טעמתי מנות רבות מהתפריט המגוון. בין המנות הראשונות טעמתי עלי תרד בלוויית פרמזן שפריכותם הנפלאה נשמרה בבישול. פרמיג'אנה מחצילים שהוא שילוב של פרוסות חציל, רוטב עגבניות, מוצרלה ופרמזן. פרחי קישואים ממולאים מטוגנים אותם אני מוכן לשבת ולנשנש עוד ועוד עד שאתמלא (לא הייתה פעם במסעדה שלא הזמנתי את המנה). אנטיפסטי ארטישוק (קרצ'ופי אלה ג'ודיאה), שאינו מנת חלקי בימים כתיקונם, נטעם גם הוא וזכה לחיסול ממוקד כאילו היווה איום בטחוני.

ביקורי האחרון במקום התפרש על פני ארבע וחצי שעות מענגות בחברת מי שחרש את איטליה מעקב המגף ועד צפונה ומכונה ע"י המלצרים במקום "איל דוקטורה" או "איל פרופסורה". במהלך ביקור זה לגמנו בקבוק יין אדום יבש מסוג Villa Antinori Toscana 2004 שהיה קל וליווה את הארוחה באופן נעים, אך לא מלהיב או בעל נוכחות שהותירה רושם רב. בקבוק היין לא הפריע לנו לנסות בסוף הארוחה את הגראפה והלימונצ'לו שהוצעו לנו כפי שמוצעים תמיד לאורחי המסעדה.

מנות הפסטה באיטליה נהוגות כמנות ביניים בניגוד לאבולוציה שעברו בארץ לכדי מנות עיקריות, אם כי ניתן גם להזמינן כמנות עיקריות למי שלא חפץ במנות בשר או דגים. הפסטות, המיוצרות במקום ונמכרות גם בחנות, ניחנות בטעם ומרקם מוקפדים שלא מעדו ולו פעם אחת מאז היכרותי את המקום. בין המנות המומלצות אוכל לספר על לזניה בנוסח בולונזי שבלעיסתה נדמה כאילו גן העדן קרוב מתמיד, רביולי עם ריקוטה ופרמזן שיקרבו אתכם כברת דרך נוספת אל עבר גן העדן ומנה שאינה פסטה אלא ריזוטו עם אספרגוס שעל מנת להכינו צריך יד אמן אמיתית, אותה גיליתי באיל פסטיו.

באחת הארוחות שלי במסעדה שמעתי את אחד המלצרים, שהתברר מאוחר יותר כבעל המקום, אומר לסועדת "אביא לך פרמזן אבל אל תזמיני יותר את המנה הזו כאן". התגובה באה להזהיר סועדת שהזמינה מנת פירות ים וביקשה לפזר עליה פרמזן. לא מדובר בעודף חשיבות עצמית של בעל המסעדה אלא כבוד לאוכל המוגש, תרבות שחברת השפע המערבית שוכחת לא אחת לכבד. אוכל איטלקי אינו אוכל לשם הזנת הקיבה ותו לא, זהו מזון לנשמה ומי שפוגע ב-Santa pasta פוגע ביוצרה.

המנות העיקריות שמציעה המסעדה נעות בין דגים לסוגי בשר שונים. אוכל להמליץ בחום על מנות הסקלופינה עגל ברוטב לימון ועל מנת סקלופינה עם גבינה, ארטישוק ופרושוטו שיעשו עבורכם אם תבקשו יפה מספיק. הבשר דק, רך ומענג וכך גם הרטבים המלווים אותו.

בין הקינוחים ניתן למצוא קינוחים קלאסיים, גם הם ללא יומרה. טירימיסו, פנה קוטה, סמיפרדו וקרם ברולה הם המרכיבים את תפריט הקינוחים. אל הטירימיסו והפנקוטה אותם אכלתי בביקורי במקום אני חש ערגה כל אימת שאני נזכר בהם. בתום זלילת הקינוחים תקבלו (בחינם) כוס יין קינוח טיפוסי לאיזור טוסקנה, מתוק ובעל אחוזי אלכוהול גבוהים (כינויו vino santo) וקנטוצ'יני (עוגיות שקדים) אותן טובלים כנהוג ביין המשובח.

אפשר כמובן גם להוסיף לאלכוהול לימונצ'לו וכמה "שוטים" של גראפה טובה - למצב רוח זה ודאי לא יזיק ואת החיוך שכבר נסוך על פניכם מפאת הארוחה המשובחת הגראפה תשמר לזמן ארוך יותר.

לפעמים כשאני סועד במסעדה אני חש פיצול אישיות מסוים. אישיות אחת מקווה להיות במטבח, ללמוד את כל סודות השף העמל על המנות המצוינות שמונחות לפני, או במקרה הגרוע לתקן את העוול שנגרם מהמנה הגרועה ולהציל את שאר הסועדים במסעדה מכיב הקיבה שעומד לתקוף אותם. האישיות השנייה חשה בצורך להישאר סועד, אורח המסעדה ותו לא.

באיל פסטיו לעולם ארצה להיות הסועד, במטבח שלהם נידונתי לכישלון, את האהבה בה מבשלים במטבח זה איש לא יוכל לחקות!

קובי קלייטמן
kubush

* והפעם, פוסט אורח של עמי.

כתייר הופתעתי לגלות כי בכל הקשור למזון מהיר, ההבדלים בין ברלין לישראל הם די גדולים. הגועל נפש של מקדונלדס לא ממש פרח בברלין כאצלנו. לעומת זאת, שם אפשר למצוא דנקן דונאטס בכל חור (או שמא זה החור שנמצא בכל דנקן דונאטס).

בדומה לישראל, בברלין ישנן שווארמיות שהובאו על ידי המהגרים התורכים (למרות שזה לא נקרא שם "שווארמה" אלא "דונאר"), אבל לישראל לעולם לא יגיעו (ובעיקר מטעמי כשרות) דוכני הנקניקיות, בהם יושבות מוכרות שכפי הנראה ברחו לפני יומיים מהקולחוז. הן מסרבות לדבר באנגלית, וכשפונים אליהן בשאלה הן פולטות משפט בגרמנית, תוך הבעת סלידה מהשפה ששמעו משפתיי התייר המפוחד.

לעומת זאת, בברלין גילינו את 'Vapiano', רשת גרמנית של מזון איטלקי מהיר. במהלך סיורינו הרגליים בעיר מצאנו 3 סניפים, הממוקמים בחוכמה במקומות תיירותיים והומי אדם. סניף אחד סמוך לשדרת אונטר דר לינדן, השני בכיכר פוטסדאם והגדול מכולם והמרשים בהם השקיף לעברנו כשחצינו את שדרת קו'דאם (או בשמה המלא: קורפורסטנדאם) לעבר מרכז הקניות C&A.

אי אפשר לפספס את הסניף הזה של 'Vapiano', הממוקם למרגלות מלון קונקורד היוקרתי. גם משום שהשלט של המסעדה עצום ודורש תשומת לב לפחות לכמה שניות בזמן שהעיניים מנסות לגמוע עוד ועוד מהנוף האורבני המרשים של ברלין. אך בעיקר משום שאנשים גודשים אותו והתנועה בדלת הכניסה לא נפסקת.

בסיבוב הראשון שלנו בשדרת קו'דאם התעלמנו באלגנטיות מהמסעדה ודבקנו במסלול שהכנו לנו לאותו היום, שכלל ביקור באָפּפֶל שטרודל של ה-'Café Kranzler' הנמצא ממש ממול ל-'Vapiano'. אולם בביקורנו השני בשדרת קו'דאם החלטתי שצריך לבדוק במה מדובר. כיתתנו רגלינו ותוך חצי דקה היינו בפנים.

המסעדה, המתפרסת על שתי קומות ומעוצבת בקפידה, מתנהלת בשילוב מתוחכם בין היי-טק אופנתי לחמימות של חדר אוכל. בכניסה עומד מארח אדיב המחלק כרטיס אלקטרוני, תוך כדי בירור האם הסועד מכיר את שיטת האירוח של המסעדה. בשיטה זו הסועד ניגש עם הכרטיס לעמדות השונות במטבח הפתוח, ובהתאם לעמדה - פיצה/אנטיפסטי, פסטה וסלטים - מזמין את המנה לה השתוקק. לאחר שסיים, הסועד ניגש לעמדת המארח, מוסר את הכרטיס ומשלם בהתאם למחיר שהוטען עליו.

כל אחת מהעמדות מאוישת על ידי כמה טבחים. בעמדת הסלטים והפסטות הטבח מכין את המנה לעיני הסועד. אין כאן חידוש של ממש, אלא בעובדה שהאזור נקי ומסודר למשעי והתהליך מתנהל ביעילות ובזריזות מרשימים.

הפסטות הטריות השונות, המוכנות במקום (אגב, אפשר גם לקנות על המשקל בנקודת מכירה בחוץ), מחכות בקופסאות פלסטיק השוכבות באופן מופתי על המדפים בגב המטבח הפתוח. הטבח מקבל את ההזמנה, טוען את הכרטיס האלקטרוני וזורק את הפסטה למים. בזמן שהבצק עובר למצב צבירה אלדנטה הטבח מכין את הרוטב המבוקש על הלהבה. הטבחים גם שואלים האם להוסיף פרמזן ומגררים את הגבינה הטריה לעיני הסועד.


לעומת זאת, יצר המציצנות נשאר בלתי מסופק בעמדת הפיצה. הסועדים מזמינים את המנה המבוקשת ומקבלים ביפר. ברגע שהמנה מוכנה הביפר מודיע שהגיעה העת לאסוף את המנה ולהתחיל לטחון. ההמתנה קצת יותר ארוכה אבל משתלמת. הפיצות של 'Vapiano' גדולות, מעולות ולא עולות הרבה.

מאחר ולא היה מקום בקומה הראשונה, טיפסנו עם המנות לקומה השנייה (יש מעלית, וחבל שלא ראינו אותה קודם). במעלה גרם המדרגות הופתענו לראות חממה יפה ובה עשרות עציצים קטנים של עשבי תבלין. אני זוכר את עציצי הריחן, אם כי יכול להיות שהיו סוגים נוספים של תבלינים בחממונת הזו. עציצים אלו מעטרים את שולחנות האוכל, ואפשר לגנוב מהם קצת כדי להוסיף למנה או סתם לנשנש. בנוסף, העציצים ממוקמים בעמדת הטבחים, המשתמשים בהם כדי לעטר את המנות.

מצאנו מקום מצוין ליד החלונות הגדולים, המשקיפים לצומת ה-C&A הסואנת של שדרת קו'דאם, ונישנשנו בהנאה פסטה קרבונרה, פסטה טצ'ינו פיקנטה ופיצה קרודו. מחירי המנות נעים בין 5.50 ל-8.50 יורו. המקום גם מציע יין ואלכוהול מסוגים שונים, אולם מאחר וביקרנו במקום בשעות הצהרים לא בדקנו את ההיצע בתחום זה והסתפקנו בקוקה קולה לייט.

למרות ש-'Vapiano' בהחלט עשה עלינו רושם טוב, המארחים הגרמנים הצליחו מעט לפגום באווירה. למשל, לאחר שפניתי לטבח והסברתי לו כי אינני מבין גרמנית הוא תרגם דבריו לאנגלית, ולאחר מכן כשרצה לשאול אותי שאלה אחרת שוב פנה אלי בגרמנית. לא הכי מקצועי אבל לא נורא.

גרוע מכך היה כשהגענו למארחת כדי לשלם. ביקשנו מהבחורה לקחת איתנו את אחד מהכרטיסים האלקטרוניים. משום מה הם ממש מכריחים כל אורח במסעדה לקבל כרטיס כזה, גם אם מסבירים להם שיעשה שימוש רק בכרטיס אחד. בתגובה נתקלנו בעוינות מביכה, כאילו דרשנו כרגע הסבר לקושיה איך אבותיה אפשרו בכלל להיטלר לעלות לשלטון.

כשניסינו להסביר שאנו רוצים להראות לחברינו בארץ את הכרטיס כדי להמליץ על המקום פרצופה עטה הבעה חמוצה של "מה הקשר בכלל". מיותר לציין שלא יכולנו לצאת בלי למסור את כל הכרטיסים. אגב, לא הזכרתי את הצעקות הלא-נעימות-בעליל שקמו כשחברתנו לימור צילמה לתומה את המקום, אבל נראה לי שאגף התלונות מיצה את עצמו.

טוב. אז אחרי שגיליתי כי הברלינאי הממוצע לא חזק בלבביות הגעתי למסקנה אחת פשוטה: למי בכלל אכפת, כבר ניסיתם את הפאסט-פוד שלהם? טעים!

* תודה ענקית ללימור בנדל, שסיכנה את חייה כדי לצלם את המסעדה ובאדיבותה הרבה הן מפורסמות כאן.

פרונטו

ביום שישי האחרון החלטנו "לחגוג" את גיוסי בצו מילואים לשלושה שבועות במסעדה עליה חלמנו זמן רב, מסעדת פרונטו. פרונטו, הספונה במבנה לא בולט במיוחד ברחוב נחמני בת"א, היא מהותיקות שבמסעדות של תל אביב. 19שנים שהיא עומדת על תילה, ולא פחות חשוב, שומרת על רמה קולינארית מאוד גבוהה.

הקור העז שפקד את רחובות העיר לא החסיר כהוא זה מהכניסה המזמינה של המקום. כשפוסעים פנימה לחלל הנעים אי אפשר לפספס את ארון היינות עצום המידות והמפואר הממוקם בסוף הבר מימין לכניסה. התיישבנו בשולחן זוגי לאור נר ומיד הוגשו לנו תפריטים ותפריט יינות כבד משקל הכרוך בעטיפת עור הנושאת את שם המסעדה.

בעצתו של ידיד הגענו לא רעבים מידי ולא שבעים מידי, בציפייה למנות מיניאטוריות, ציפייה שהתבדתה מהר מאוד. למנות ראשונות הזמנו פרחי קישואים במילוי גבינות ואנשובי צרובים קלות על גריל, וארנצ'יני, מנה שמקורה בעולם הריזוטו, כדורי אורז במילוי מוצרלה וזיתים שהגיעו ברוטב עגבניות בזיליקום עשיר וסמיך. שתי המנות היו מצוינות, בעיקר פרחי הקישואים שהרשימו בשל טעמם המעודן.

את הארוחה ליווינו ביינות לבנים (בשבילי ריזלינג קליל וזוגי התבסם מסוביניון בלאן שהפתיע בטעמו העז. היה לו טעם חזק מאוד גבינת עובש שלא אהבתי כלל) ובלחם כפרי טעים שהוגש בלווית חמאה.

התפריט המגוון אפשר לנו בחירה בין מנות בשריות, דגים ופירות ים, ריזוטו ופסטות שונות, בהן בחרנו ללא היסוס, שכן מה יותר איטלקי ממנת פסטה עשירה והגונה?

הזמנתי מנה שלא הייתה בתפריט - פנה עם נקניקיות בשר לבן ועגבניות. זוגי הזמין פסטה לארגה על בסיס שמנת, עם פטריות פורטבלו ופול. לכאורה, נשמע שמדובר במנות פשוטות ואולי אף מעט בנאליות. אבל מרגע שהעין צדה מנה והמוח מתחיל לדמיין את צורתה קשה לעצור ולומר "רגע, אולי אקח מנה מתוחכמת יותר".

אני מוכרח להודות שהמנה שתיארתי לעצמי כלל לא דמתה למה שהוגש לי לשולחן, מנה ברמת גימור ועשייה מצוינות. הפנה שלי הייתה עשויה למשעי, הנקניקיות המצוינות טוגנו וחברו למנה ממש לפני ההגשה, ולרוטב שליווה את המנה לא נותר זכר בתום האכילה - מיצוי טעמים מקסימאלי ממרכיבים יחסית פשוטים.

המנה השנייה הוגשה בצורה די מפתיעה. עלי פסטה (דומים ללזניה) שהוכנו במקום והונחו אחד על השני, בתנגודת ירוקה-צהובה, ובין השכבות פטריות ופול ברוטב שמנת ופלפל. הגשה המכבדת את המנה וטעם גן עדן. למנות נוסף הפרמזן המסורתי שהמלצרית גירדה לעינינו ישר לתוך הצלחת, טרי וטעים.

בתחילת המאמר כתבתי שהתבדנו באשר לגודל המנות - באמת לא הצלחנו לסיים את המנות הגדולות שהוגשו לנו. לא שלא היה תאבון, העיניים לא שבעו, אבל הבטן אמרה את דברה.

לאחר שנחנו מעט מהארוחה הדשנה ביקשו את תפריט הקינוחים. התפריט כלל קינוחים אילטקיים קלאסיים, מתוכם בחרנו בטירמיסו ואת האהבה השנייה בחיי זוגי, תותים במסקרפונה. הטירמיסו היה משובח, אי אפשר להכינו טוב יותר ממה שהוכן. התותים היו מפתיעים בעיקר בשל המסקרפונה שנמזג עליהם, כאילו התותים או המיץ שלהם נסחט לתוך המסקרפונה - מנה מעולה.

לצערי אי אפשר שלא להזכיר 2 חסרונות שיש למסעדה, לטעמי לפחות: החיסרון הראשון הוא אקוסטיקה. הגענו למקום בשעה שבע בערב, כשנכחה שם משפחה גדולה עם ילדים. עשו לעצמכם טובה והגיעו למקום בשעה מאוחרת יותר, חלל המסעדה לא מסוגל להתמודד עם חמולות קשקשניות וילדים רעשניים.

הדבר השני שהפריע לי היו המלצרים - בעיקר הגברים. סגנון הלבוש היה זרוק ומלוכלך, מפתיע למדי במסעדה ברמה כזו. אם הייתי בעלי המקום הייתי מקפיד יותר על נושא הלבוש, שכן הוא חלק בלתי נפרד מחוויית המסעדה.

לסיכום, פרונטו בהחלט מסעדה מומלצת. אני מבטיח כי אחרי בילוי בפרונטו לא תהיו מסוגלים לאכול אוכל איטלקי כפאסט פוד או כאוכל שמכינים מבלי לחשוב קודם לכן על מרכיביו או איכותו.

בתיאבון, קובי קלייטמן