גרניטה - שוקולד והנאות החיים בדרום סיציליה

למחרת לינתנו בסירקוזה, אחרי סיבוב במונומנטים ההיסטוריים של העיר ובכללם האמפיתיאטרון העתיק, הדרמנו אל עבר העיירה הציורית נוטו רק כדי להתקרר מעט באכילת הגלידה בה העיר מפורסמת. כמה דאב ליבי כשהגענו אל הגלידריה וגילינו שיומיים קודם לכן נסגרה לשיפוצים.

אלא שברחוב המקביל גילינו את Café Sicilia (שם מקורי ומפתיע), שם שקענו לתוך קערות גרניטה בטעמי לימון, שקדים וקפה, ולצידן קנולו וניל ובריוש. טעמי הגרניטה ומרקמה שבו את ליבנו ודאבון הלב היה כלא היה. בעודנו מתבוננים על תלמידי בית הספר יוצאים לארוחות הצהריים, כפית רדפה כפית אל תוך פינו המשתוקק לעוד מהטעמים האדירים הגולשים לתוכו כאילו אנחנו גומעים מנקטר הלימון, הקפה והשקדים. אין נפלא מכך.

משם המשכנו ל-Portopalo Di Capo Passero כדי לצפות בנקודה הדרום מזרחית של האי ולגלות שעונת התיירות הסתיימה שם באופן מוחלט. עיירת רפאים הוא כינוי מחמיא למה שראינו.

משם פנינו היו מועדות לעיר מודיקה במטרה יחידה, והיא לטעום מה-Dolceria Bonajuto, השוקולד המפורסם כל כך של העיר. הגעה למודיקה גרמה לנו להתאהב בנופיה הקסומים. החלטנו להישאר ללילה ב-Hotel De Mohac, מלון קטן וקסום, שלצד דלפק הקבלה שלו רצפת זכוכית המתנשאת 15 מטרים מעל לבאר אליה זורמים חלק ממי נחל העובר בקרבת מקום.

לאחר שהתמקמנו במלון ניגשנו לחנות המפעל של Dolceria Bonajuto, על מנת להתנסות בשוקולד המיוחד. מדובר בשוקולד בעל מרקם גרגירי, כמעט חולי, הנובע מגרגירי הסוכר שלא הומסו בו עד תום. המרקם יכול להיתפס כבעייתי בעיני אחדים, או מיוחד ומאתגר בעיני אחרים, והדרך הכי טובה לאכול את השוקולד של מודיקה היא להמיס את הקובייה בחלל הפה בסבלנות הראויה. מגוון השוקולדים גדול מאוד ואת כולם ניתן לטעום בחנות ריחנית כאילו הייתה חנות המפעל של ווילי וונקה. לשאלתנו האם השוקולד מיובא גם לישראל קיבלנו תשובה שלילית.

ממודיקה המשכנו לקלטג'ירונה, עיר אמני הקרמיקה, בה נמצא גרם בן 142 מדרגות כשעל כל אחת דוגמת קרמיקה אחרת. כן, עלינו למעלה ברגל, רק כדי להישטף יחד עם הרחובות כשלפתע נפתחו ארובות השמיים וגשם החל לרדת עלינו כל הדרך חזרה למטה.

בקלטג'ירונה מצאנו מקום לארוחת צהריים, שוב בעזרת mi scuzi ושוטר חביב. אכלנו במקום ששמו Ristorante-pizzeria la piazzeta. מקום חביב שיושביו מקומיים. הזמנו מספר מנות פתיחה, בהן ברוסקטות עגבניות, פשטידת תרד, שכבות חציל ופרושוטו, צלחת גבינות קצ'וטה עם פלפל שחור שלם שהייתה אנמית, מאפי ריקוטה חמימים בציפוי פירורי לחם ושקדים פרוסים ועוד.

למנות הפרימי, שהיו בשבילנו גם העיקריות במקרה זה כיוון שלא חפצנו בבשר, הזמנו 2 סוגי פסטות – פסטה ברוטב עגבניות וחצילים ראגו ורביולי מלבניים ממולאים בפרושוטו מגורד, תפוח אדמה ופטריות ברוטב חמצמץ עם פיסטוקים .

אני חייב לציין משהו בקשר לעגבניות. אמנם חלפו ארבעה וחצי חודשים מאז ביקורי במקום, אלא שבעודי כותב שורות אלה אפי ובלוטות הטעם שלי לא מפסיקים לרגע להרהר ולהעלות מחדש את טעמי העגבניות הנפלאים. עגבניות כמו אלו שליוו את ארוחתנו, בהן מגולם השילוב הנפלא של מתיקות וחמיצות שבעגבנייה בשלה, והמרקם המדויק כל כך כשהיא בשיאה, נדמה שהן כמו גודלו בגינת הירק של תושבי המקום, בניגוד לעגבניות החווה המסחרית, עתירות גנטיקה יפה וחסרת טעם.

הרגשת השובע והגשם שהחל לטפטף הנביטו בנו את התחושה שצריך לסכם את היום ולמצוא מקום לינה. כך, הודות להמלצת אנשי לונלי פלאנט היקרים, קרה שהחלטנו לנסוע למלון בעיירה שכלל לא הייתה במסלול המתוכנן – Piazza Armerina. מצאנו את עצמנו בעיירה קטנטונת, שכוחת אל, מגיעים לכיכר הקתדרלה המרכזית ועולים לתוך ה-Suite d'autore art design gallery hotel, מלון שכולו חווית עיצוב פורצת דרך. לאחר שסקרנו את כל חדרי המלון, שהיה ריק מאורחים, בחרנו את החדרים בהם רצינו ללון. סיימנו את היום בחוויה ייחודית במלון שכמותו לא עלה בדעתנו למצוא ב"חור" באמצע סיציליה.

kubsuh

יום מופלא בדרך האמלפיטנית

בוקרו של ליל הפיצות הגדול בנאפולי הפציע בלוויית קולותיהם הרמים של סוחרים, צפירות נהגים נפוליטניים ואימהות המשלחות את ילדיהן לבית הספר. ארוחת בוקר קצרה, סקירת מפות הדרכים והופ יוצאים לדרך.

ביום זה קיבלתי החלטה. לא, לא להתחיל דיאטה. השתגעתם? החלטתי שאני עולה על הכביש לנהיגה פרועה אך בטוחה.

כנהג העולה על מכונית מרוץ בשבע עיניים פקוחות, אוזניים מחודדות ורגליים דרוכות על דוושות הרכב יצאתי מהחנייה אל עבר היציאה מהעיר. שתי דקות לרחוב הסואן של נאפולי ועוד 5 דקות של נהיגה מצוינת חיזקו בי את האמונה שהנה אנו כבר יוצאים מהעיר, אלא שאז כבה הרכב.

הזמן כמו עמד מלכת, כשאנחנו באמצע מסילת חשמלית הממוקמת בטבורו של צומת סואן במיוחד. הרגשתי כמו כוכב ברגעי השיא של אופרה, אלא שאת אריות הנפלאות של ורדי החליפו צליליהם של צופרי רכבים. הקונצרט הסתיים באקורד התנעת הרכב, שחתם את האַרְיָה לפיאט ואלפא רומאו וקירב אותנו לכביש E45 המיוחל.

השארנו את נאפולי מאחורינו ויצאנו אל עבר עיירות הנופש הדרום מערביות של מחוז קאמפניה האיטלקי. סורנטו, פוזיטנו ואמלפי הנה אנחנו באים.

אנחנו הישראלים שמקדשים את אילת, תל אביב, טבריה ואת הצימרים שהוצבו על כל חלקת אדמה טובה בשני העשורים האחרונים כאתרי הנופש האולטימטיביים, נשבים בקלות בקסמו של ה"חוץ לארץ" בזכות עיירות כמו אלו שתמונותיהן מוצגות כאן. לעומתנו, הם, האיטלקים, יודעים מהו חופש רגוע בלי הכול כלול ועם הרבה נחת רוח.

מרגע שירדנו מהכביש המהיר אל כביש SS16 המתפתל לאורך חוף הים התיכון, לכדו את עינינו נופים קסומים המעוטרים בעיירות תלולות שראשיתן בצוק איתן וסופן בנמל אורחים מנוקד יאכטות. טראסות אין ספור, נוף ירוק שנוגע במים התכולים המנצנצים במליחותם, פיתולי הכביש והמנהרות הרבות גרמו לנו לעצור מספר פעמים ולו בכדי להתפעם מהשתלבותו של האדם בטבע המקומי. היו בינינו שתיארו את הנופים כנופי הגליל, אך בצפיפות ופראות גדולים באופן משמעותי.

אמלפי הייתה העיירה הראשונה אליה הגענו. על אף שהגענו בשלהי עונת התיירות, אמלפי הייתה שוקקת חיים (לא הייתי רוצה להגיע לשם חודש מוקדם יותר). חנייה מצאנו רק בפאתי החוף בסמוך למזח. בצאתנו מהמכונית מצאנו את עצמינו הלומים בפנים משתאות לנוכח הציור שנפרש למולנו. הכבישים המתפתלים בהם אך נסענו חבויים בינות מנהרות החצובות בהר והרחוב הראשי והקטן של העיירה עולה מן החוף אל תוך ההר עצמו, סופו חבוי מעינינו. טראסות מכל עבר ואיטלקים שעוד כובשים את מלונות הפאר שהם חלק בלתי נפרד מהציור הזה.

התחלנו טיול בעיירה במטרה ללכת בה מעט לאיבוד (זה לא ממש אפשרי). הנקודה הראשונה שבה התחלתי לחשוב להישאר באמלפי לעולמי עד הייתה נקודה קולינארית חשובה – חנות שוקולד המצויה מצידו השמאלי של המדרחוב היפהפה, מול קתדרלת אנדרוס הקדוש השוכנת במקום מהמאה ה-11 ומעוצבת בסגנון בארוקי ממנו קשה מאוד להתעלם. לא השוקולדים הם שהותירו בי רושם רב כי אם מקפא בטעם שוקולד מריר ששבה את ליבי. כוסית קטנה מהמתוק-מר הזה ודבר לא היה דרוש יותר כדי לשכנע אותי שזו יכולה להיות תוכנית לא רעה בכלל להגיע לאיטליה פעם בשנה לנופש.

בשובנו אל רכבנו ולעמדת התשלום, גילינו סבר פנים שלא נתקלנו בשכמותו באף מקום אחר. בחור בשנות הארבעים לחייו הסביר לאבי, שלצערו באותו היום דיבר את השפה האיטלקית ללא רבב, משך עשר דקות תמימות (אינני מגזים) את רזי הכנסת המטבעות לתוך מכונת התשלום בחניה, הוצאת קבלה ויציאה מהחניון. עשר דקות בשמש הקופחת לימדו אותנו שלפעמים אינטואיציה יכולה בהחלט להספיק לצורך תשלום בעד חניה.

המשכנו בדרכינו על כביש SS163 אל עבר העיירה סורנטו, אלא שאז נתקלנו בעיירה מסקרנת בשם פוזיטאנו. היות והיה לנו זמן, החלטנו לרדת מההר אל חופה של העיר. חנינו במחצית גובהו של ההר והתחלנו בירידה למטה. חלפנו על פני סמטאות קסומות, חנויות שעיקר תעסוקתן תיירים רעבים לקיטש, מלונות ומסעדות לרוב. גם פוזיטאנו שבתה אותנו בקסמה.

על אף ששעת הצהריים קרבה החלטנו לשמור את רעבוננו למסעדה בסורנטו. ירדנו אל חוף מעוטר אבנים שחורות וצפינו בים הנפלא שנפרש מולנו.

בדבר אחד שגינו. החלטה תמוהה שלא לחזור אל הרכב בדרך בה ירדנו אל החוף. מצאנו את עצמנו עולים ומתנשפים על גרם מדרגות תלול, צר ומפותל אל עבר עתיד בלתי נראה לעין. בשלב מסוים הבנו שהגענו לשביל שככל הנראה נבנה עבור טריאטלון זה או אחר, וודאי שלא עבור חדלי אישים שכמונו. בכל פעם שהתפעמתי מהנוף המציץ מעבר לבתים של המטורפים שהחליטו להתגורר בגובה רב שכזה, החסיר גם ליבי פעימה. עצירות אין ספור ועידוד של מאמני הכושר איתן ועמי גם אבי ואני הצלחנו להגיע אל נקודת האור שבסופה בקבוק מים ורכב מלא מטליות לחות לניגוב אגלי הזעה.

בהגיענו לסורנטו סביב השעה 16:00 החל הרעב לתת אותותיו, אלא שאז גילינו שהמסעדות סיימו את עבודתן ותיפתחנה מחדש רק בשעה 18:30. היות ולא עמדה בפנינו ברירה אחרת, טיילנו לאורך רחובה הראשי Corso Italia של עיר שוקקת חיים זו, מביטים באנשים הלבושים למשעי בהם גם ילדים שנראה כאילו יצאו מתצוגת אופנה של ג'יאני ורסצ'ה.

מצאנו עצמנו סובבים בינות חנויות מעצבים, משקאות, גלידריות, כלי בית והכל ז'ורנל, ז'ורנל, ז'ורנל. בשעה 18:15, אחוזי בולמוס מצאנו את עצמנו מתיישבים במסעדה הראשונה שפגשנו בדרך, טעות שלא תחזור מהלך כל טיולינו בסיציליה עליו אספר בשבוע הבא. הזמנו מנות שקשה היה שלא להתרצות מהן, אך למרבה הצער גילינו שגם באיטליה אפשר לעשות אוכל איטלקי כמו בישראל. פסטה פרימוורה, פסטה קרבונרה, פיצה 7 גבינות ופסטה נוספת הביאו אותנו למסקנה שכשאתה נכנס למסעדת תיירים, תקבל מה שתיירים אוהבים – הטעמים של הבית ולא טעמי איטליה המשובחים.

בסוף הארוחה, פיצינו את עצמנו בטיול נוסף לאורך הרחוב הראשי בעוד דמדומי היום החולף צובעים את השמיים בתכול עמוק וצהוב מנורות הרחוב המתערבב בו בקולאז' של צבעים. גילינו גלידרייה שמהלך שיטוטינו הייתה תמיד מלאה בני נוער. מעוטרת בכל חללה תמונות אין ספור מציעה גלידריית Primavera A Cafiero את אחת הגלידות הטעימות ביותר שטעמנו לאורך הטיול. טרייה, מעוררת חושים ומפייסת.

מסומאים מחוויות היום הנפלאה, יצאנו בחזרה אל "נמל הבית", נאפולי. בשונה מתיאורי הבוקר, חוויית הנהיגה גרמה לי להצטער על שלא נשארנו באחת מהעיירות הללו בכל פעם שמהירות הנסיעה ירדה שוב מתחת ל-20 קמ"ש. עומס תנועה באורך 17 קילומטרים בגלל כביש בשיפוץ וצומת T סואן בסופו.

כשהגענו בשעות הלילה לנאפולי, שוטרי המקוף כבר חיכו בפתח המלון שלנו (נקודת האיסוף הלילית) ואילו אנחנו מצאנו את עצמינו עוצרים לצלחת גבינות, נקניקים ויין הבית במסעדה המוזנחת שברחוב הסמוך למלון. בסופו של דבר גם בתחום הקולינאריה קצרנו הצלחות.

שלכם,
קובוש

* והפעם, פוסט אורח של עמי.

כתייר הופתעתי לגלות כי בכל הקשור למזון מהיר, ההבדלים בין ברלין לישראל הם די גדולים. הגועל נפש של מקדונלדס לא ממש פרח בברלין כאצלנו. לעומת זאת, שם אפשר למצוא דנקן דונאטס בכל חור (או שמא זה החור שנמצא בכל דנקן דונאטס).

בדומה לישראל, בברלין ישנן שווארמיות שהובאו על ידי המהגרים התורכים (למרות שזה לא נקרא שם "שווארמה" אלא "דונאר"), אבל לישראל לעולם לא יגיעו (ובעיקר מטעמי כשרות) דוכני הנקניקיות, בהם יושבות מוכרות שכפי הנראה ברחו לפני יומיים מהקולחוז. הן מסרבות לדבר באנגלית, וכשפונים אליהן בשאלה הן פולטות משפט בגרמנית, תוך הבעת סלידה מהשפה ששמעו משפתיי התייר המפוחד.

לעומת זאת, בברלין גילינו את 'Vapiano', רשת גרמנית של מזון איטלקי מהיר. במהלך סיורינו הרגליים בעיר מצאנו 3 סניפים, הממוקמים בחוכמה במקומות תיירותיים והומי אדם. סניף אחד סמוך לשדרת אונטר דר לינדן, השני בכיכר פוטסדאם והגדול מכולם והמרשים בהם השקיף לעברנו כשחצינו את שדרת קו'דאם (או בשמה המלא: קורפורסטנדאם) לעבר מרכז הקניות C&A.

אי אפשר לפספס את הסניף הזה של 'Vapiano', הממוקם למרגלות מלון קונקורד היוקרתי. גם משום שהשלט של המסעדה עצום ודורש תשומת לב לפחות לכמה שניות בזמן שהעיניים מנסות לגמוע עוד ועוד מהנוף האורבני המרשים של ברלין. אך בעיקר משום שאנשים גודשים אותו והתנועה בדלת הכניסה לא נפסקת.

בסיבוב הראשון שלנו בשדרת קו'דאם התעלמנו באלגנטיות מהמסעדה ודבקנו במסלול שהכנו לנו לאותו היום, שכלל ביקור באָפּפֶל שטרודל של ה-'Café Kranzler' הנמצא ממש ממול ל-'Vapiano'. אולם בביקורנו השני בשדרת קו'דאם החלטתי שצריך לבדוק במה מדובר. כיתתנו רגלינו ותוך חצי דקה היינו בפנים.

המסעדה, המתפרסת על שתי קומות ומעוצבת בקפידה, מתנהלת בשילוב מתוחכם בין היי-טק אופנתי לחמימות של חדר אוכל. בכניסה עומד מארח אדיב המחלק כרטיס אלקטרוני, תוך כדי בירור האם הסועד מכיר את שיטת האירוח של המסעדה. בשיטה זו הסועד ניגש עם הכרטיס לעמדות השונות במטבח הפתוח, ובהתאם לעמדה - פיצה/אנטיפסטי, פסטה וסלטים - מזמין את המנה לה השתוקק. לאחר שסיים, הסועד ניגש לעמדת המארח, מוסר את הכרטיס ומשלם בהתאם למחיר שהוטען עליו.

כל אחת מהעמדות מאוישת על ידי כמה טבחים. בעמדת הסלטים והפסטות הטבח מכין את המנה לעיני הסועד. אין כאן חידוש של ממש, אלא בעובדה שהאזור נקי ומסודר למשעי והתהליך מתנהל ביעילות ובזריזות מרשימים.

הפסטות הטריות השונות, המוכנות במקום (אגב, אפשר גם לקנות על המשקל בנקודת מכירה בחוץ), מחכות בקופסאות פלסטיק השוכבות באופן מופתי על המדפים בגב המטבח הפתוח. הטבח מקבל את ההזמנה, טוען את הכרטיס האלקטרוני וזורק את הפסטה למים. בזמן שהבצק עובר למצב צבירה אלדנטה הטבח מכין את הרוטב המבוקש על הלהבה. הטבחים גם שואלים האם להוסיף פרמזן ומגררים את הגבינה הטריה לעיני הסועד.


לעומת זאת, יצר המציצנות נשאר בלתי מסופק בעמדת הפיצה. הסועדים מזמינים את המנה המבוקשת ומקבלים ביפר. ברגע שהמנה מוכנה הביפר מודיע שהגיעה העת לאסוף את המנה ולהתחיל לטחון. ההמתנה קצת יותר ארוכה אבל משתלמת. הפיצות של 'Vapiano' גדולות, מעולות ולא עולות הרבה.

מאחר ולא היה מקום בקומה הראשונה, טיפסנו עם המנות לקומה השנייה (יש מעלית, וחבל שלא ראינו אותה קודם). במעלה גרם המדרגות הופתענו לראות חממה יפה ובה עשרות עציצים קטנים של עשבי תבלין. אני זוכר את עציצי הריחן, אם כי יכול להיות שהיו סוגים נוספים של תבלינים בחממונת הזו. עציצים אלו מעטרים את שולחנות האוכל, ואפשר לגנוב מהם קצת כדי להוסיף למנה או סתם לנשנש. בנוסף, העציצים ממוקמים בעמדת הטבחים, המשתמשים בהם כדי לעטר את המנות.

מצאנו מקום מצוין ליד החלונות הגדולים, המשקיפים לצומת ה-C&A הסואנת של שדרת קו'דאם, ונישנשנו בהנאה פסטה קרבונרה, פסטה טצ'ינו פיקנטה ופיצה קרודו. מחירי המנות נעים בין 5.50 ל-8.50 יורו. המקום גם מציע יין ואלכוהול מסוגים שונים, אולם מאחר וביקרנו במקום בשעות הצהרים לא בדקנו את ההיצע בתחום זה והסתפקנו בקוקה קולה לייט.

למרות ש-'Vapiano' בהחלט עשה עלינו רושם טוב, המארחים הגרמנים הצליחו מעט לפגום באווירה. למשל, לאחר שפניתי לטבח והסברתי לו כי אינני מבין גרמנית הוא תרגם דבריו לאנגלית, ולאחר מכן כשרצה לשאול אותי שאלה אחרת שוב פנה אלי בגרמנית. לא הכי מקצועי אבל לא נורא.

גרוע מכך היה כשהגענו למארחת כדי לשלם. ביקשנו מהבחורה לקחת איתנו את אחד מהכרטיסים האלקטרוניים. משום מה הם ממש מכריחים כל אורח במסעדה לקבל כרטיס כזה, גם אם מסבירים להם שיעשה שימוש רק בכרטיס אחד. בתגובה נתקלנו בעוינות מביכה, כאילו דרשנו כרגע הסבר לקושיה איך אבותיה אפשרו בכלל להיטלר לעלות לשלטון.

כשניסינו להסביר שאנו רוצים להראות לחברינו בארץ את הכרטיס כדי להמליץ על המקום פרצופה עטה הבעה חמוצה של "מה הקשר בכלל". מיותר לציין שלא יכולנו לצאת בלי למסור את כל הכרטיסים. אגב, לא הזכרתי את הצעקות הלא-נעימות-בעליל שקמו כשחברתנו לימור צילמה לתומה את המקום, אבל נראה לי שאגף התלונות מיצה את עצמו.

טוב. אז אחרי שגיליתי כי הברלינאי הממוצע לא חזק בלבביות הגעתי למסקנה אחת פשוטה: למי בכלל אכפת, כבר ניסיתם את הפאסט-פוד שלהם? טעים!

* תודה ענקית ללימור בנדל, שסיכנה את חייה כדי לצלם את המסעדה ובאדיבותה הרבה הן מפורסמות כאן.