הבית של שי-לי לא בשבילי

הבית של שי-לי הוא ספר בישול חדש שיצא לקראת החגים הבאים עלינו לטובה. שי-לי ליפא שאין לי דבר וחצי דבר עימה שכן איננו מכירים באופן אישי, הצליחה לכתוב ספר שלמעט פוזת ג'וליה צ'יילד שהיא מדגמנת בשמלה מנוקדת על כריכתו, הוא מיותר לחלוטין.

התלבטתי רבות אם לכתוב את שעל ליבי או לאו. 

תפיסתו של הספר ארכאית, הסטיילינג והצילום מיושנים ואין בו שום דבר מסעיר או חדש שבזכותו ניתן היה להלל את הספר. הרעיון שמוביל את תוכן העניינים דווקא נחמד במבט ראשון ושונה מרוב הספרים, אלא שהווריד בראשי החל להלום כשהגעתי לפרקים "ערב בנים" ו"ערב בנות". טוב היה לו מחברת המתכונים ועורכי הספר היו מתעוררים לתוך מציאות שהשתנתה מזמן ולא משייכים נקניקיות בבירה ושוקי עוף בבוטנים לבנים ואילו טארטים אישיים עם ריקוטה-פלפלים ואספרגוס או קוקטייל רוזטה ואוזו עם ליצ'י קרח לבנות. כל מה שהיה חסר הוא לכתוב את הספר בלשון נקבה ולהחזיר אותנו לשנות ה-60 או רחוק עוד יותר לשנות קום המדינה בניסיון להתקין לנו ארוחת ערב. מבנה התא המשפחתי וענייני המגדר השתנו כאן ב-20 השנים האחרונות. האם השינויים פסחו עליהם?

עודי ממשיך בקריאת הספר, אינני יכול שלא להשתומם על סגנון הצילום המיושן אף הוא. הסגנון הזכיר לי את ספריהן של חנה שאולוב ורות סירקיס, סגנון שהיה נכון מאוד לשנות ה-70. אולי הוא חזר? למה אף אחד לא מספר לי שום דבר בבית הזה? חייבים קש בכל קוקטייל? חייבים קש עם עיטור חג סוכות גם בעמוד 47 וגם בעמוד 112?

ולסיכום, מה שעובד בטלוויזיה לא בהכרח יעבוד על הכתב. הרגשתי היא שהייתה זו הפקה של ספר לצורך שיווקי טלוויזיוני בלבד וללא כל כוונה אמיתית. מבלי להכיר את שי-לי ליפא אני מאמין בכל נימי נפשי כי היא חיה את התחום הקולינארי בחדווה רבה ומתוך רצון ללמוד וללמד. יחד עם זאת, ייעודו של ספר זה הוא לכל היותר משקל נגד לכבישת חצילים.

קובי

אחותי הקטנה מכינה את ארוחת ראש השנה

אחותי הקטנה יכולה לפתוח את השנה החדשה בתחושת סיפוק וגאווה רבה. על שום מה? על שום הצלחתה במבחן המורשת האולטימטיבי בין אם לבת. המבחן ממנו חוששים דורות ההמשך כאילו היה זה מבחן יציאתם לבגרות מלאה, בדומה לטקסים שבטיים עליהם קראנו בספרים. אחותי העמידה עצמה במבחן הכנת ארוחת ראש השנה.

הרי אין זו הפעם הראשונה שאחותי מארחת את משפחתה מדרגה הראשונה, ואין זה מן הנמנע לצאת בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים: לאחותי, כמו לאימנו, יש ידי זהב.

אלא שיש משהו מאוד שונה בארוחת חג. ראשית, הוטל על אחותי לקיים את ארוחת ראש השנה הטקסית, בעלת ניחוחות המאכלים המוכרים מבית הורינו, כמרק עוף עם קרעפלאך, גפילטעפיש וכבד קצוץ, משימה שכולה מתנקזת לעולם רווי ציפיות של היושבים לשולחן.

שנית, אלומות הזרקורים שבדרך כלל מתכווננות על אימי כ- chef de cuisine, ועלי כ- sous chef הנאמן שלה, הבהיקו הפעם במלוא זוהרם על אחותי. שלישית, גם דודתי ובן דודי הסבו עימנו לארוחת החג, ולמי שאינו מכיר את דודתי היקרה, ידה על לשונה קלה ויכולה הייתה ברגע אחד לחרב ערב שלם אלמלא כישרונה של אחותי עמד לה.

החרדה, שניכרה בקולה של אחותי כשהתקשרה אלי בשאלה איך עושים בסיס לפבלובה יומיים לפני הסעודה, נגוזה כלא הייתה כשנכנסנו לביתה (כן עומר, כשהיא מופקדת על הכנת ארוחה כזו זה ביתה, כשאתה שוטף כלים זה גם ביתך וזה ממש לא משנה כמה עזרת).

לבושה בשמלה אפורה וחגורה לבנה עטויה סביב מותניה, לרגליה נעלי עקב בשחור וכחול מחמיאות, מחויכת כאילו כבר כבשה את כרסותינו ואף מאמץ או אגל זיעה לא ניכר על פניה. כך קיבלה אותנו אחותי, כאילו שום מאמץ לא נדרש ממנה בהכנת סעודת ראש השנה.

לאחר שהסבנו לשולחן והשקנו את כוסיות היין, החלו המנות לזרום אל השולחן. במנות הראשונות היו זוג חלות צמה, קישואים מוחמצים שנצרבו על גריל, כבד קצוץ, גפילטעפיש, סלט סלק, פלפלים קלויים, סלט ז'וליינים מירקות עם אגוזי מלך מקורמלים במעט סוכר חום ואיך אפשר בלי התזכורת הפולנית לכך שיום אחד לכולנו יהיה פרקינסון – רגל קרושה.

אחותי, שסירבה לכל הצעה שלי להביא דבר מה לסעודת החג, אף נטלה ממני את תפקידי המסורתי בהכנת חלות צמה. נכון, אני קצת מתלונן, אבל באותה נשימה חייב לציין שחלותיה לא נפלו מאלו שלי. כל המנות הראשונות, למעט בז'יז'ינה הרוטטת בה לא נגעתי, היו מצוינות וגם אם אמא עזרה קצת זה בסדר. הרי קשה מאוד להכין מתכונים עם מידות שהן רק "לפי העין".

מיד לאחר ההתפעלות הראשונית והודאתה של אימי בכנות מלאה שהאוכל פשוט מצוין, עברנו למרק העוף. המרק היה גם הוא מצוין ולווה בקרעפלאך ממולאים בשר.
להורי הייתה שכנה ממוצא בוכרי, סוניה קראו לה. היא הייתה בשלנית מצוינת ולימדה אותנו שמרק מגישים בסוף על מנת שלא להכביד על המסובים. הסכמנו עימה פעמים רבות, אלא שמעולם לא הצלחנו לסגל את המנהג החכם הזה ואנחנו ממשיכים במסורת. כך מצאנו את עצמנו מלאים כבר אחרי המרק.

אך אל חשש, המרק לא יכניע אותנו, לא החג הזה. הנה הגיע תורן של המנות העיקריות. פולקע עטופים בבשר אווז וברוטב תפוזים, מנת ממולאים א-לה אהרוני ברוטב רימונים, מנת ירקות מאודים ואורז. המאכל שהדהים אותי יותר מכל היו הממולאים. שתי סיבות לתדהמה שנפלה עלי. הראשונה היא העובדה שטעמם הטוב היה כמעט זדוני והשנייה היא שהמתכון היא של השף אהרוני - פשוט כי מעולם לא הצלחתי בביצוע מתכוניו לשביעות רצוני. יתרת המנות היו משובחות אף הן.

לקינוח הכינה אחותי פבלובה ועוגת תפוחים. למי היה כוח?
לי, לי היה עוד קצת כוח כדי לדחוס גם את הקינוחים הטעימים שאחותי רקחה במטבחה. וכי איך אוכל להשיב את פניה ריקם כשכל מה שעשתה בעודי טועם את הפבלובה היא להתבונן עלי בזווית העין ולחכות למוצא פי.

יש לי שלוש מסקנות מהערב הנפלא הזה הקשורות להיותה אחותי במקרה גם ביתה של אימי ונכדתם של סבתותיי:
1. קיימת מסורת של הכנת הררי אוכל, כאילו געגועים להרי הטטארים שבזאקופנה הם מחלה גנטית דומיננטית.
2. האהבה לבישול וההצלחה לשוות לו מראה נאה וטעם מצוין גם היא תורשתית.
3. גם אחרי שעמלים שלושה ימים רצופים במטבח אפשר להיראות מצוין, או לפחות עד שהאורחים הולכים והאיפור נמרח על הכרית.

kubsuh

"ארוחה מהסרטים" – חוויה של פעם בחיים

והפעם פוסט אורח של אבי ויינברום

אז היות והיה ערב מעייף ולח בתל אביב, ויום שני כבר רחוק משבת הנעימה, החלטנו אני וחברי ללכת עם זוג חברים נוסף לחוות את חווית חיינו, כפי שהובטח ע"י המסעדה מעל דפי העיתונות.

לאחר שהגענו והתיישבנו ב"הטרקלין" (ברח' נחלת בנימין), הוצעה לנו כוס יין נתזים קריר; הוא היה טעים לחיך ולא חזק במיוחד. נעים להתחלה מבשרת הטובות.

יוסי מבעלי המקום ואיזי שפר המנחה הציגו עצמם והסבירו את הרעיון של אותו ערב (סרטים ואוכל) והחלו בסדרת הסרטים הישנים שרובם משנות ה-50-70 שבחלקם כבר עשו את שלהם.

בין לבין, וכך גם בהמשך הערב, החלו להגיע המנות. ראשונים הגיעו המתאבנים. בכל צלחת נחו 6 מזאטים. המאזטים נשאו (שניים מכל סוג) חציל בטחינה, פרוסת סינטה דקה או כבד קצוץ כשלידם כף עלי רוקט. אך שימו לב: הצלחת לא הייתה אישית: כל צלחת יועדה ל-2 אנשים.

כעבור זמן הוגשה לכל זוג צלחת קטנה ובה שתי יחידות של גלילי חציל ובתוכם גבינת שמנת ערבה ושתי עגבניות שרי משופדות לידם. כמנה שנייה הגיעה ביצה עלומה אחת על מרקע פטריות. בעוד שהפטריות היו חמות וטעימות, הביצה הייתה ללא טעם וקרה. שאלתי את איזי אם אין ביצה חמה – אך הוא חייך והמשיך הלאה. שנינו לא אכלנו את הביצה הדוחה הזאת.

בין סרט אחד לשני הגיעה מנה שנשאה 5 פרוסות קטנות (כ-120 גר) של חזה אווז מעושן. מנה קטנטונת, מינימאלית; טעמת פעם והיא ... איננה. אגב, כל הצלחות עליהן שהוגש האוכל שהיה אמור להיות חם היו ... בררררר ... קרות!

המנה העיקרית היתה 5 פרוסות דקות של סינטה שאותה כל זוג (להזכירם, כל צלחת מיועדת לזוג) יכול היה לצרוב על חלוק נחל גדול ולוהט: רעיון מעניין שהוכיח את עצמו. מנת הבשר הזוגית, שלא עלתה כולה על 200 גרם, טעמה לחיכנו. לקינוח הוגשו 5 יחידות שוקולד (מקקאו בריכוזים שונים וגבוהים): מרקמם היה שמן מאד אך טעמם היה טוב; ואלה, סוף סוף, הספיקו לשני אנשים.

ומה לגבי שתייה? מלבד יין הנתזים ההתחלתי עליו ספרנו לכם בהתחלה, קיבל כל סועד כוס יין אדום (בתכולה 160-200 מ"ל) אחד. אם חשקת בכוס נוספת -- שילמת עליה בנפרד (20 ₪). בקבוק מים שביקשנו עלה 28 שקלים! קפה או תה בתום הארוחה גם הוא תומחר כתוספת למחיר הארוחה.

ובודאי רציתם לדעת כמה עלתה הארוחה בערב הנדון: 330 שקלים לזוג.

מסקנתנו מערב זה: זו הייתה ארוחה מהסרטים הגרועים, חוויה שלילית שאנו מקווים שתהיה פעם בחיים.

בברכת בתאבון והנאה מרובה במסעדה הבאה, אבי.

ספרות קולינארית

לעיתים, במהלך שיטוטיי הרבים ברחובות תל אביב, אני נכנס לחנויות ספרים יד שניה הפזורות ברחבי העיר. ריחם המיוחד של ספרים ישנים והמראות בחנויות מסוג זה מושכים אותי כעכבר הנוהר אחר חלילו של המלין. גם האפשרות למצוא ספרים שבאופן רגיל לא הייתי מוצא בחנויות ספרים נפוצות, ובכלל זה ספרים העוסקים בהיבטיה השונים של הגסטרונומיה, מושכת אותי פנימה.

היום אני שמח להציג בפניכם שני ספרים שמצאתי ממש במקרה ושהסבו לי עונג רב.

Schott's Food & Drink Miscellany / Ben Schott

ספר משעשע זה, יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת Bloomsbury. הספר מכיל מידע רב ובחלקו אף משעשע וכזה שהיינו חושבים עליו כמיותר בכל הנוגע למזון ומשקה. כך ניתן למצוא בספר את משמעויות הגיית Mmmm על ידי הומר סימפסון, ההיסטוריה של הפופקורן בזעיר אנפין, סוגי עבדים בסעודה הרומית, הקשר בין אספרגוס ושתן, סעודות אחרונות שביקשו נידונים למוות, ציטוטים הקשורים לדיאטות, מידות אלכוהול, הלוגו של חברת קוקה-קולה ב-15 שפות שונות ועוד.

מדובר במעיין מילון מונחים והגדרות בשפה האנגלית שבהחלט יכול להעניק מפלט לכל מי שרוצה ללמוד קצת יותר על הדברים שבדרך כלל אנו נוטים להזניח מן התודעה אל תת המודע.

Choice Cuts A Miscellany of Food Writing / Mark Kurlansky

ספר מרתק זה יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת Vintage. פרק ההקדמה הקרוי Better than sex (טוב יותר מסקס) נפתח בפיסקה הבאה:

"FOOD, LIKE SEX, IS A WRITER'S GREAT OPPORTUNITY. IT OFFERS material that is both universal and intensely personal-something that illuminates the nature of humankind but also insights into the unique and intimate foibles of an individual"

ספרו של מ. קורלנסקי מכיל שלושים פרקים עמוסי ציטוטים, החל מהמאות שלפני הספירה ועד ימינו, בהקשרים קולינאריים. סקירה מקיפה זו מהווה מצג מעניין של ההתייחסות למזון לאורך ההיסטוריה. גם אם הספר אינו יכול להקיף את כל מקורות המידע הקיימים לרשותנו היום, הוא בהחלט מצליח להוות הצצה מסקרנת לחלק מגדולי הכותבים/ממציאים והשפים בתחום זה.

דוגמא לפרקים בספר – אוכל וסקס, ארוחות שייזכרו לדראון עולם, המסתורין של הביצים, צום, שווקים, קמצוץ תיבול, הצרפתים, צידו האפל של הקקאו, הפוליטיקה של המזון ועוד.

אני חייב להודות שספר מסוג זה בשפה העברית יכול להיות ברכה לכל חוקרי הגסטרונומיה על רבדיה. אינני מכיר חיבורים מסוג זה בארץ, אשמח אם מישהו ידע להמליץ.

קריאה מהנה ובתיאבון,
קובי

בנימין בנחלה

בכניסתי הראשונה לבנימין שבנחלת בנימין בתל אביב, מיד עלו בי זכרונות מאחת ממסעדות רשת VAPIANO בברלין ולו רק בגלל העציצים החביבים שנחו להם על שולחנות עץ כבדים דרך קבע. מאז הספיק המקום לגון את תפריטו, להתחדש ולהפתיע שוב ושוב.

מסעדת בנימין שנבנתה על "הריסות" מסעדת תהל הפופולארית אינה שוקטת על שמריה וניכר כי גם הקהל הפוקד את המסעדה בהמוניו יודע להעריך תכונה זו, תכונה שבמקרים אחרים אולי הייתה מעידה דווקא על חוסר החלטיות המטבח ואי יציבות שסופה בסגירת המקום. במקרה שלפנינו מדובר על תכונה בעלת ערך רב, באחד המקומות האהודים בקרב בני 20-40.

אני מודה, למרות מספר ניסיונות, כשלתי לשמחתי מלמצוא מנה לא טובה. אין פירוש הדבר שכל המנות במסעדה פנומנאליות, נהפוך הוא. מרבית המנות אינן כאלו ועם זאת מצליחות להותיר רושם. פשטותן של המנות בשילוב הגשה מוקפדת הוא שעושה אותן נעימות לחיך ולעין.

תפריטה המגוון של מסעדת בנימין נע בין מאכלים שתוכלו למצוא בחדרי האוכל של הצרפתי הממוצ (כפי שהונצח בצורה סטיגמטית בספרות) לבין מעדניות ברצלונאיות או מסעדות טאפאס טובות. מהבחינה הזו, תפריט המסעדה פורט היטב על נימי הרגש והזיכרון.

במקום תוכלו ליהנות מפפרדלה עגבניות מעושנות עם גורגונזולה, דרך צלחת גבינות או נקניקים הנפרסים במתחם המעדנייה של המסעדה, וכלה במנות דגים ונקניקיות מצוינות החוטאות בעירוב בשר וגבינה.

תפריט היינות מגוון מאוד ומכיל יינות ישראלים, איטלקים, צרפתיים וספרדיים לצד משקאות חריפים נפוצים אחרים (וודקה, וויסקי, ליקרים ועוד). דווקא בצד הישראלי ניתן למצוא מספר יינות בוטיק מעניינים כמו אלו של סוסון ים, אבידן וקלו דה-גת.

גם מקומם של הקינוחים לא נפקד מתפריט המסעדה וכולל הפתעות נעימות, אך גם כמה נעימות פחות. לצערי מצאתי שבחלק זה ההשקעה קטנה יותר. על אף שחלק מהקינוחים מצוינים - כך למשל המלבי ומוס השוקולד - השאר אינם ראויים להתייחסות מיוחדת.

אם בכל זאת נחפש את עקב האכילס של המסעדה נמצא שניים ברורים – האחד הוא שירות לקוי בשעות העומס, ולכן המלצתי היא ליהנות מהמקום בשעות מוקדמות יותר של הערב. אחרי השעה 22:00 חפשו מקום אחר. הבעיה השנייה היא במחיר מעט גבוה מדי ביחס לגודלן של רוב המנות במקום.

אמנם אסור להתנבא בהקשר למסעדות ישראליות בהן ממוצע החיים נע בין 3-5 שנים, אך אם ישכיל שף המסעדה להמשיך ולחדש את התפריט, בד בבד עם שכלול השירות במקום, אני צופה שמסעדת בנימין תהיה עימנו עוד שנים רבות בהן אשמח לחזור ולסעוד במקום.

בתיאבון,

kubush

קסמים לא רק באגדות - מל ומישל

בדומה לצעידתה של דוגמנית נעולת עקבי מחט על מסלול דוגמנות, גם מסעדה צריכה לדעת את דרכה בנבכי מתחרותיה על הררי הסגנונות הקיימים בארץ ובתל אביב בפרט. מל ומישל מהלכת קסמים מעל לכל אלו המכנות עצמן מסעדות רומנטיות וממצבת עצמה (בקלות יחסית יש לציין) כאחת המסעדות הקסומות, אינטימיות ורומנטיות שפגשתי בשנים האחרונות.

מעוצבת באלגנטיות איטלקית כפרית, קוקטית וכמעט שאינה בולטת לרחוב בן יהודה הסואן, נחה לה מסעדת מל ומישל כפנינה איתנה בזרמים חזקים. מסעדה בכל מובן המילה לו אנו מייחלים בכל פעם שכפות רגלינו דורכות במה שלא אחת נותר לא יותר ממעטפת. במקרה מל ומישל יש מעטפת, יש תוכן ויש על מה לספר.

בין פנים המסעדה לרחוב הגועש מפריד חצי וילון תחרה שמספיק לשיכחה מטרדות היום ושקיעה למהות אחרת. אינני ממליץ על ישיבה בצידה החיצוני של המסעדה שם תאבדו כל תחושה שתיארתי עד כה למרות שתוכלו "להנות" מטיבול ניקוטין ופחמן חד חמצני ייחודיים.

בפתחו של ערב במסעדה מוגש לחם ע"ח הבית. הלחם משובץ פרי יער יבש ומעט מטוגן לדרגה המזכירה פרנץ' טוסט עבה. יחד עם הלחם מוגשת באופן מסורתי צלוחית שמן זית בצירוף חומץ בלסמי. כבר בפעם הראשונה שביקרתי במקום שמתי לב למתקתקות יתר מעניינת מאוד מכיוון הבלסמי או אז התברר כי במל ומישל עושים שימוש בחומץ בלסמי מיושן ומצמצמים אותו לכדי הדגשת מתיקותו.

הפעם האחרונה בה ביקרתי במל ומישל התקיימה בנוכחותם של 3 מלווים שנועם השיחה עימם יחד עם 2 בקבוקי יין רוסו מונטפוליצ'יאנו 2006, טוסקנה הותירו אותנו מרוצים ומחייכים משך כשעתיים וחצי. עמי, אבי ואיתן אשר בררנותו וחקרנותו של כל אחד מהם (כולל אותי כמובן) בתחום הקולינארי עולה על האחר הסבה לי עונג וציפייה לבאות.

התפריט מחולק כמיטב המסורת האיטלקית לאנטיפסטי, Primi ו- Secondi על אף שהדמיון בין איטליה והתפריט על מרכיביו ואופן הכנתם חלקיים בלבד, אם כי אין בכך כל פגם שהרי המסעדה מגדירה עצמה איטלקית-אירופאית-ים תיכונית (שילוב המאפשר כמעט הכל מהכל). טוב עשו בעלי המסעדה שצירפו לתפריט תפריטון צידי המכיל Picola – מנות שחלקן קיים ב – Primi ומגיעות כמאמר התפריט קטנות יותר (ובכך פתרו לסועד הישראלי דילמות רבות).

בין המנות הראשונות שראויות לשבח מצאתי אספרגוס בצבע ירוק משגע שבישולו הופסק בדיוק רב ואז נצרב בעדינות שהותירה בו קריספיות וטעם נפלאים עם ביצה עלומה. מנת ירק שוק בציר עגל ולימון התגלה כקולורבי מבושל בציר חלומי ונושנש מבלי להותיר זכר גם לציר. מנת קרפצ'יו קלאסי עם מלח גס, שמן זית, בלסמי, אורוגולה ופרמזן זכתה גם היא להוקרה רבה. מנת סרדינים כבושים זכתה להתלהבות פחותה בשל מליחות יתר, שלי דווקא לא הפריעה. תלונה אחת אני חייב לציין – בכל הפעמים בהם ביקשתי לטעום מהברזואולה של מל ומישל התברר כי היא חסרה. יש שתי אופציות – להוריד אותה מהתפריט או לשלוח לי מנה הביתה.

עד כאן בקבוק יין ראשון.

הגיע זמנן של המנות העיקריות לפרוט על נימינו. התרשמתי מאוד מהפוטנציאל הממומש של נקניקיות הבית המורכבות תערובת עגל, בשר לבן וגבינת פיקורינו, חגיגה אמיתית, כל ביס מהנקניקיות קירב אותי לאלוהים ועד שיצאתי מהמסעדה צמח לי שטריימעל (מזנבת בעברית) על הראש. מנה נוספת שהרשימה אותי היא ניוקי פריזאי (gnocchis à la parisienne) שהוא ניוקי העשוי מבצק הדומה לבצקן של פחזניות, מבושל וצרוב בגבינה - מעדן אמיתי. מנה נוספת שראויה לציון היא מנת נתחי הסינטה שהזמנתי באחת הפעמים, הנתחים הסבו לי עונג רב במידת עשייתם, כפי שהתבקש, ובטעמם המצוין.

בעוד בלוטות הטעם מגורות, אציין בקינוחים את הטירמיסו כחוויה מתקנת לכל מי שטועם אותו. השירות במקום שקט, אדיב, אלגנטי, סבלני ומקצועי מאוד והרי לשם כך ראוי להשאיר טיפ מכובד.

ככלל אוכל להפליג ולספר עוד ארוכות אודות התאהבותי במקום, אלא שעוד אני כותב שורות אלו עולות בי תמונות, ריחות וטעמים מציפים את חלל פי. כל שנותר לי הוא לשלוח אתכם עם פתק מחובש השטריימל הטרי לפינה הקסומה של מל ומישל.

עד כאן בקבוק יין שני.

שלכם,

קובוש

3 אנשים נכנסים למסעדה גרוזינית...

זו הפעם הראשונה שאני כותב על מסעדה ביקורת כשכמעט כל כולה מבקרת מקום ולא אוכל. אולי מוטב היה לו לא הייתי כותב משפט זה, שכן ננוצ'קה נחשבת בעיני רבים מתושבי העיר למקום מעורר השראה וביטוי ליופי תל אביבי, אלא שלבד מהעטיפה האסתטית אין בה ממש.

ננוצ'קה היא מסעדה גרוזינית הממוקמת באחד מרחובותיה היפים של תל אביב, רחוב לילנבלום. בשנה האחרונה העתיקה המסעדה את מקומה ממבנה מרשים אחד לאחר, מרשים לא פחות, שני מספרים במעלה הרחוב. המעבר לווה בכתבות עיתונים שביטאו חששות כבדים לאבדן אפשרי מאופי העיצוב המיוחד של המקום. אולם חששות אלו נתבדו והסועדים חזרו לננוצ'קה כאילו מעולם לא הפסיקו לפקוד אותה.

הפעם הראשונה שבה סעדתי בננוצ'קה הייתה ביום הבחירות האחרון לכנסת. סעדתי במבנה הישן של המסעדה בחברת איציק ועמי. הכניסה למסעדה לוותה בהשתאות לנוכח האווירה הביתית שהצליחו בעלי המקום לשוות לבית העתיק בו שכנה, גם אם לא כך הייתי בוחר לעטר את קירות ותקרות ביתי (נברשות קריסטל כאלו שגם אם היו משלמים לה לא הייתה מכניסה אימי לביתה, תמונות רבות, ריהוט עתיק, שטיחים ופסלים מכל הבא ליד). חלוקת החדרים במקום הייתה מעניינת ונוכחותו של בר מקסים שבתה את ליבי. גם השירות היה מצוין והאוכל נרשם כראוי לבדיקה נוספת שכן העלה אי אלו ספקות.

מאז ביקורי הראשון ביקרתי פעמים נוספות במקום, כשהפעם האחרונה הייתה במעונה החדש של ננוצ'קה ובחברת אותם האנשים. המסעדה רחבת הידיים הצליחה לשמור על אופייה בכל הנוגע לעיצוב, אלא שכעת נחה בחלל פתוח יותר שכלל חצר גדולה ובר מרשים מאוד. אחרי שעברנו מארחת יפהפייה בשם חוה, הדבר הראשון שלכד את עיני הוא הנוכחים. הרושם הוא שאת המקום פוקדים כל אלו הרוצים לראות ולהיראות, מעיין תעתיק פרוע של מסעדת קנטינה, אבל של עולם הדוגמנות.

בפעם הזו השירות היה מתחת לכל ביקורת. עינינו שכמהו לטיפת תשומת לב ממלצריות ננוצ'קה לא זכו להיענות הולמת, אם בכלל. קיבותינו היו צריכה להכין עצמן מחדש בכל פעם שנראה היה כאילו המנות שלנו מגיעות, אך שוב ושוב הושבו ריקם. כזה הוא השירות, פעם אדיב ומלטף ופעם אכזרי ומנוכר.

באשר למנות הגרוזיניות של ננוצ'קה, נדמה לי שהבעלים הלכו צעד אחד רחוק מידי בניסיון להתאים לקהל הלקוחות הדקיקות, וזאת עד כדי פגיעה במהות האוכל הגרוזיני האותנטי. לבטני ועורקיי הגיעו ושקעו, כספינות טרופות שאין להן הופכין, ארוחות רבות מאוד וטובות מאוד מהמטבחים הגרוזיני והבוכרי (קווקזי), מטבחים שמאכליהם מתאפיינים בשימוש חסר עכבות בשומן וברטבים עשירים מאוד.

אך לננוצ'קה חסרה העסיסיות ושמחת החיים הזו. עדיף היה לאפיין את המסעדה בסגנון פיוז'ן גרוזיני ולא גרוזיני. החצ'פורי, החינקלי בשר והצ'יבורקי בשר של ננוצ'קה אינם עסיסיים דיים, ואינם תואמים את שקיבתי לימדה אותי משך שנים רבות כמו גם את הסטנדרטים שהציבה. גם מנת הבליני קוויאר אדום איכזבה שכן השמנת הייתה באחוזי שומן נמוכים. לגבי המנות העיקריות? לא יותר מבסדר.

לילנבלום, שהיה מראשי הציונות ברוסיה ומזרח אירופה, וודאי היה מסכים שאוכל גרוזיני אמיתי עדיף לחפש במקום אחר. טוב, אולי הוא היה אוכל בהנאה את החאלייה שבאמת הייתה טעימה. מזל שקשה לחבל במנת עוף.

קובוש

אלפחורס - למה לתת שם כל כך קשה לעוגיה כל כך רכה?

הפעם נעסוק בחידות –

איך נקראות 2 עוגיות נימוחות המודבקות ביניהן בריבת חלב?

מה הביא לנו גיסי ה"טוריסט" מביקורו בארגנטינה ואורוגוואי?

איזה קינוח נגמר תוך יומיים מיום הגעתו ארצה לביתנו?

מה מייצרת חברת הוואנה הארגנטינאית?

מה תביאו לי כשתחזרו מביקור במדינות מרכז ודרום אמריקה?

נכון! התשובה הנכונה, החד משמעית והיחידה לכל השאלות היא - אלפחורס.

מקור העוגיה במדינות אמריקה הלטינית כגון מקסיקו, ארגנטינה, צ'ילה ואורוגוואי.
בארץ תוכלו למצוא אותן בעיקר מכוסות קוקוס בצידיהן ומונחות ככל עוגיה אחרת בקופסא פשוטה. הספרדים, לעומתינו מתייחסים אליהן ביתר כבוד ולא רק שאורזים אותן בקופסאות אלא אף עוטפים כל עוגיה בנפרד בנייר אלומיניום כפי שתוכלו לראות בתמונות אלפחורס מתוצרת החברה הארגנטינאית הידועה "

Havanna" שהבאתי כאן.

נהניתי מאוד מאכילת העוגיות וכל שנותרו עכשיו הם הזכרונות. מישהו יודע איך משיגים קופסא כזו בארץ?

העוגיות באדיבות יאיר הוכנר, הקלוריות באדיבות ארגנטינה, התמונות באדיבות עמי ואנוכי

חג שמח

לילית עם הילית

פוסט אורחת של הילית נעמת

"תבואו, יהיה כיף!" הבטחתי לקובי ועמי. אז פעם אחת נאכל כשר, מה כבר יקרה? וזה למטרה טובה- פוסט אורח שלי!

את לילית אני מכירה עוד מהגרסה הישנה שלה- מסעדה חלבית, טעימה ונעימה שהיינו משפחתי ואני נוהגים לפקוד על מנת לחגוג ימי הולדת ושאר אירועים בלוח השנה.

מאז לילית הפכה לבשרית ועברה ממאז"ה לבית אסיה (לא יותר פשוט להכשיר את המטבח?). היא מתויגת כ"גורמה כשר" ובתכלס' אין לה הרבה מתחרים באזור שיאתגרו אותה מבחינה קולינרית כשרה.

וחבל שכך.

נכנסו לאווירה פלצנית. הזמנו שולחן לשלישי בערב ונאמר לנו בכניסה להמתין מעט עד שיתפנה השולחן, עניין מעט תמוה מאחר והמקום היה ריק כמעט לחלוטין. אותי דברים כאלו מעצבנים, אבל החלטתי להיות נשמה טובה ולהחליק על זה. חוצמזה שהייתי רעבה.

למנות ראשונות הזמנו ניוקי כמהין (48 ש"ח), סשימי דג ים ב"בלאדי מרי" (47 ש"ח) ואספרגוס בגריל עם ביצה עלומה (48 ש"ח). הניוקי (שנראה כי נעשו במקום, ועל כך הערכתי הכנה) היו בינוניים וזאת בעיקר בשל תחושת רכות מוגזמת יחד עם זאת הרוטב היה מצוין וחוסל על ידי כליל. נתחי הדג שבמנת הסשימי שחו ברוטב עגבניות דל, אבל המנה הייתה חביבה ומסתורית- מהיכן הגיע טעם האניס למרק? האם אלו הדברים הירוקים ששחו לצד הדגים? מנת האספרגוס והביצה הייתה בעצם סוג של אגז-בנדיקט רק בלי הטוסט, ולא נרשמה התלהבות מטעם הדוגמים. אותי הלהיבה העובדה שהיה במנה "תרד תורכי", שזה כמו תרד רגיל, רק עגול יותר, או משהו כזה.

לעיקריות הזמנו פפרדלה (72 ש"ח) אך אבוי! הפסטה בושלה יתר על המידה (כמו לוקשים במרק, בלשונו הציורית של קובי) והוחזרה למטבח. אחראי המשמרת האדיב הסביר לנו שיכול להיות שהבעיה היא בחך שלנו, מכיוון שמדובר ב"פסטה טרייה" ואולי אין אנו מבינים במרקמה של "פסטה טרייה". מיותר לציין כי הערה זו הרתיחה אותנו לחלוטין, אבל ציינתי בכל זאת. לאחר שהתקבלה המנה בשנית, היא הייתה קצת יותר סבירה ופחותה משקלית אבל לא נראה כי הדוגם החביב נפל מהכיסא.

בנוסף הוזמן חזה אווז עם תפוחי אדמה חדשים (98 ש"ח). כן כן, תפוחי אדמה חדשים לחלוטין. כל כך חדשים שאפילו לא המציאו להם עדיין שם. לטעמי, חזה האווז היה עסיסי וטעים. כן, טעים זו הדרך שלי לתאר מזון שמוצא חן בעיני!
מנה נוספת שהוזמנה היא דף אורז עם נתחי בשר (78 ש"ח) שהייתה בעצם נתחי אנטריקוט מיובשים עם ממרח פלפלים ועוד כמה קשקושים מצופים בדף אורז. המנה הייתה תפלה לחלוטין וגרמה לקובי להאמין שככה זה עם האוכל הכשר. גם אחרי שהמלחתי את המנה היטב, לא הגיח שום שביב של טעם אל אוויר העולם.

את הארוחה ליווינו ביין של יקבי כרמל, הסדרה האזורית, יוהנסברג ריזלינג, 2006 (24 ש"ח לכוס), אשר התאפיין בחמיצות מרובה מדי לדידו של קובי, ובדיאט ספרייט (12 ש"ח)- בציר מעולה, תודה ששאלתם!

קינחנו את הארוחה בשניים אספרסו ואחד הפוך בחלב סויה (כשר, שכחתם?) ולו רק בשל העובדה שהאישה האמונה על שולחננו (מלצרית) הזכירה את המילה "טפיוקה" עת דיקלמה את תפריט הקינוחים (מילה שמעבירה בי אישית צמרמורת עזה!).

ובכן, היה מאכזב. הרגשתי כי רצוני להעלות את קרנו של הבישול הכשר לא צלח. יצאנו מ"לילית" עמוסי קיטורים ועם דחף עז לגלידה (או סורבה, לשמור על אפקט הכשרות). דחף אשר דוכא באכזריות עקב העייפות שהשתלטה עלינו.

אך לא אמרתי נואש! עוד נמצא את הכשרה הטובה שלנו. בעזרת השם.

שלכם,

הילית נעמת

הוטל מונטיפיורי - בוטיק עם שיק

הפעם הראשונה מרגשת ומעוררת השתאות. בפעמים הבאות מתרגלים מהר יותר ומתרכזים באוכל. הכניסה להוטל מונטיפיורי.

הוטל מונטיפיורי הינו מלון בוטיק יפהפה הממוקם באחת הפינות האהובות עלי בתל אביב, מונטיפיורי מספר 36. מקום בו שכנה פעם מסעדת ארטישוק, אליה התנקזו לא מעט אושיות תרבות תל אביביות, בהיותה גם גלריה. המבנה שנבנה בשנת 1929, מכיל כיום מלון קטן אלגנטי ומסעדה בקומת הקרקע.

העושר המלווה את המקום אינו מותיר ספק באשר להשקעה הרבה בכל פינה ופינה במקום, מהכניסה, דרך העיצוב וכלה באוכל והשירות. יש אף שיכנו את המסעדה פלצנית מכמה סיבות. ראשית, בעיצוב בולטת נוכחות קווי מתאר מאוד נקיים, רצפת עץ שחורה ממורקת, שולחנות בצבע דומה, מפות צחורות, כיסאות עטויי בד לבן לצד כורסאות עור שחורות ועצי דקל שמזכירים לי סצנות ממועדוני הימורים בסרטי שחור לבן. שנית, התפריט משלב בעושר רב את מטבחי אירופה והמזרח הרחוק במחירים שאינם דווקא שווים לכל כיס. אלו משרים בהוטל מונטיפיורי אוירה יוקרתית, אפילו אירופאית, ובעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה.

בביקוריי במקום התאמצתי למצוא פגמים. מצאתי אחד שניתן לפתור בפשטות ואחד שצריך לעבוד עליו. למרות רמת השירות הגבוהה, תשומת הלב הרבה וטיפופן של המלצריות על קצות אצבעותיהן במהלך פינוי כלים מהשולחן ומילוי כוסות שהתרוקנו, כאילו כלל אינן נוכחות במקום, ישיבה בסמוך לעמדת המחשב שלהן מזכירה מהר שאנחנו בישראל ושרצוי תמיד להתרחק ממוקדי התאספות כאלו, שכן הם נוטים להפוך במהרה לעמדת קשקשת המלבינה לא אחת את פני הסועדים האחרים במסעדה. הפתרון – בקשו שלא לשבת ליד העמדה. הפגם השני יפורט בפסקת הקינוחים.

עוד אני חייב לציין לטובה את תפריט היינות ובמיוחד את היין המצוין שליוה אותנו בארוחותינו. יין צרפתי, ממחוז אלזס של מתוצרת Pfaffenheim שנת 2006. מדובר ביין בעל צבע זהוב, העשוי מזן ענבים שאני אוהב במיוחד ולא רק בגלל הקושי לבטא את שמם – גוורצטרמינר. מבלי להיות מומחה ביין יכולתי להבחין בקלות בטעמי פירות שנעמו לי מאוד. אני לא יודע לומר האם החמיצות הקלה שליוותה את היין בהמשך מעידה על כך שעבר מעט את שיאו או שזהו נדבך נוסף במורכבותו. מישהו?

את הסועדים מלוות מנות לחם המוגשת בשמפניירה המרופדת מפית בד לבנה, יחד עם כלי קטן ובו חמאה צהובה. במנות הראשונות הזמנו בהזדמנויות השונות מנות שרק אחת מהן לא ערבה לחיכי והיא קרפצ'יו סלק שהוצעה בתפריט מיוחד ליום בו ביקרתי. מנה שאמנם מציגה נכון במראה ובטעם את אשר מובטח בה, אך מיותרת לחלוטין בעיני בתפריט המכיל כל טוב.

מנות שהצטיינו לטעמי באגף המרקים הן קונסומה, רביולי כבד אווז וגספאצ'ו. הקונסומה הוא מרק העשוי ציר מזוכך. זכיכותו של המרק מזכירה מי מעיין זכים בתוכם משתכשכים רביולי ממולאים כבד אווז שטעמי הברנדי שנותרו בהם סחררו אותי ואת הכיסא עליו ישבתי. הגספאצ'ו היה מן המצוינים שטעמתי, במרקם ואיזון מושלמים שהספרדים היו מקנאים בו.

מנות ראשונות נוספות מומלצות הן סלט שרימפס באטריות צלופן הלקוח מן המטבח הויאטנמי וקרפצ'יו פילה בקר בשמן אגוזים. את סלט השרימפס ליוותה להקת שרימפס, בהחלט כמות יפה ומפתיעה בהתייחס לנהוג במסעדות אחרות בארץ. פלפל אדום חריף שהשתרבב לו על ז'וליאנים של מלפפון טרי היה מתון בחריפותו והשתלב בחן רב עם עלי הנענע והכוסברה שפוזרו במנה. על אף שפגשתי מנות דומות בעבר, זו הייתה מעודנת ומתאימה לחיך שפוי בבחינת תערובת הטעמים. סיימתי את המנה בליווי קול ב' ללהקת השרימפס. על הקרפצ'יו פילה בקר חוץ מלומר שהיה משובח ומומלץ אין מה להוסיף.

למנות העיקריות ניגשים אחרי מנוחה קלה ובתיאום מושלם עם המלצריות, שטורחות לשאול למועד הגשת המנות השונות מבעוד מועד. במנות שטעמנו היו שניצל עגל ברוטב טרטר, מוסר ים על טליאטלי עם חמאה ושמיר ומנת פילה בורי עם אורז בכלי נפרד.

השניצל שכיסה את הצלחת, ואת מרבית השולחן בשל גודלו, היה טוב אם כי לא מנה שהייתי מזמין שוב במסעדה כהוטל מונטיפיורי. פילה בורי הייתה מנה משובחת, עשירה בטעמים ועשויה לעילא. מוסר ים על טליאטלי היא מנה שאם הייתה חלק מקונצ'רטו וודאי הייתה הקאדנצה שכן במנה הפשוטה במראה טמונה גדולתו של השף. הקפדה על איזון מדוד בין כמות החמאה והשמיר לבין עסיסיות הדג שניכר כי נצרב בזהירות רבה, ובין טעם הטליאטלי ודרגת העשייה שלו, היא סוד הצלחתו של השף וצוותו. אין צורך להפגין וירטואוזיות רק במנות סבוכות. המצוינות היא בפיתוח הפרטים הקטנים.

בפעם הראשונה שהגענו למקום, לא רצינו קינוח, אלא אספרסו קצר בלבד לסיום. באופן מפתיע הרשתה לעצמה המלצרית שלנו להביא לנו "קינוח" על חשבון הבית, באמתלה שלא יכלה לתת לנו לצאת את המקום מבלי לטעום מקינוחיו. הסורבה שהוגש לנו אכן היה טעים מאוד, על אף שמבחינתי סורבה הוא מנת ביניים לרענון החך ושילוב המילה קינוח היא המצאה ישראלית גרידא.

בפעם השנייה היינו רעבים לטעום מקינוחי המקום. מעבר לכוס "שוט" שמולאה פטיסייר בינוני (חמים מדי כנראה בשל הקצפה הגונה לפני ההגשה או הכנה בסמיכות לזמן ההגשה) עליה נחה רבע תאנה סקסית, הזמנו עוגת גבינה אפויה. העוגה לצערי הייתה מאכזבת. למרות טעמה הלימוני העדין וההגשה היפה על צלחת לבנה החפה מכל תוספות, שתי נקודות תורפה בלטו בעוגה. אחת היא שאפייתה של העוגה לא הושלמה עד תום. שנייה היא העדר בולט של טעם דחוס וגבינות שמנות כפי שציפיתי מעוגה זו. ההרגשה הכללית בעת אכילת העוגה הייתה של כפייה מבית מדרשה של מירי בלקין.

מילה אחרונה על השירות, כיף למצוא מקום בתל אביב שמקפיד על שרות שקט, מקצועי, קשוב, כזה הממלא את כוסות השתייה ומחליף סכו"ם מבלי להרגישו כמעט, כזה המכבד את יושביו את הרושם שמסעדה בסדרי הגודל של הוטל מונטיפיורי מנסה ליצור ובהצלחה רבה.

נשוב שוב ושוב.

שלכם,

קובי קלייטמן

הקיורטוש של המגפות

מגפות מציפות את האנושות לאורך ההיסטוריה במיני צורות משונות. לא כל מגפה נושאת שם סקסי שגם זוכה להירשם בדפי ההיסטוריה או מעל דפי העיתונים. כך וודאי לא נוכל למצוא אדם שלא יזכור את מגפות ה"כולירה" (לא זו לא סתם קללה בפולנית, היו 7 כאלה), "השפעת הספרדית" (הנשמעת כמעט כמו מנת טפאס), ה"אבעבועות השחורות" (לא, זה לא סוג של שעועית) ו"שפעת החזירים" שטרם זכתה להגדרתה כמגפה. כולן קטלניות, כולן גבו חייהם של המוני בני אדם וכולן זכו לאין ספור אזכורים אז והיום.

מגפה אחת, שהיא לטעמי הסקסית והמסתורית מכולן, הורחקה מעין כל ונעלמה מעין התודעה תוך התעלמות מוחלטת של ארגוני הבריאות העולמיים. חמור מכך, היחידים שמבליטים אותה הם אויביה המרים, חוגי ההרזיה למיניהם. המגפה, המונצחת בכל פינה אפשרית של חיינו ופוגעת בכושר השיפוט שלנו, טרם זכתה עד כה לכינוי הולם. המגפה עליה אני מדבר היא מגפה תודעתית הגורמת לנו לאכול בצק שמרים בשקיקה ובצורות מאוד מסוימות.
אני מניח שכמוני, רבים מהחולים במחלה חשוכת מרפא זו יודעים שבצק שמרים, בייחוד אם מדובר בבצק כרוך, (בצק שמרים שזוכה לעיבוד הדומה לזה של בצק עלים ומצטיין בסופו של דבר בבצק הבנוי דפים דפים) דורש אופן אכילה מאוד ייחודי. אין הנאות רבות בחיים המסוגלות להשתוות לקילוף דפי בצק קרואסון שזה עתה יצא את התנור, מריח כמו חיים חדשים שזה עתה הגיחו לאוויר העולם, בניסיון (כושל בדרך כלל) להפרידם אחד-אחד. משימה קשה המהווה אחד מתסמיני המחלה הקשים ביותר.

אצלי, התענוג שבהפרדת דפי הבצק מלווה תמיד בויכוח פנימי חריף עם עצמי על הרגע בו תיקרע פיסת הבצק מן המאפה השלם מבלי שוב (אני תמיד מפסיד לי ). אם תעצמו את עיניכם (אחרי קריאת הטקסט בבקשה) ותדמיינו את התהליך והתמונה באיטיות רבה, הרגשות שיעלו בכם יידמו לאלו העולים במהלך צפייה בסצנת סקס סוערת. אז מה אתם מעדיפים? עוד סרט כחול או עוד כמה מן הקלוריות המשובחות שהביאה עלינו במקרה זה התת-מגפה ההונגרית?

בעודי יושב בפעם המי יודע כמה בסניף לינקולן (תל אביב) של קיורטוש, אני תוהה האם מדובר בגימיק או במוצר שהופך את תסמונת הקילוף האיטי לכל כך הרבה יותר מענגת שהוא יישאר עימנו עוד שנים רבות. מבחן התוצאה מראה עד כה שהקיורטוש כאן וגם יישאר עוד זמן רב.

מקורו של מאפה השמרים "קיורטוש" (Kürtős Kalács) בהונגריה ושמו נגזר מצורתו המהווה גליל בצק חלול. על אף שהייתי בהונגריה משך מספר ימים לפני כ-3 שנים, אינני זוכר שהבחנתי או טעמתי את המאפה באף אחת מפינות העיר.

לרשת קיורטוש הישראלית 8 סניפים קיימים ועוד 4 בפיתוח. הסניף היחיד שאני מכיר באופן אישי, הוא זה שברחוב לינקולן בתל אביב. מזה שנתיים שאני פוגש מעת לעת את הקיורטוש שתוקף אותי מתוך החנות הצהובה וקורא לי לבוא לבחור את הטעם הבא. הקיורטוש הוא מאפה שמרים המורכב מפס בצק ארוך המלופף על גליל המוכנס לתנור בטמפרטורה גבוהה ובציפויים שונים (קינמון, שוקולד וחלבה, אגוזים ועוד). הגליל הזוכה לצבע מהגוני נשלף מהתנור, בעוד הריחות האופפים את המקום נודדים גם מחוץ החנות להדביק בטירופן עוברי אורח נוספים.

בפעם האחרונה שעצרתי בלינקולן לקפה וקיורטוש נפגשתי במקום עם אחותי וחמותה ו'. את טעמיה הקולינארים וביקורתיותה של ו' למדתי להעריך עם השנים ולכן חששתי מעט שהטעמים ההונגרים לא יישאו חן בעיניה. לא מיני ולא מקצתי. ערכנו במקום מבלי להתכוון לכך שולחן שכאילו הוכן היטב ליום בו לא יהיה יותר סוכר על פני כדור הארץ.

ב"קיורטוש" מוכרים, בנוסף לקיורטוש, מיני מאפים שונים. כך מצאנו את עצמנו "דוגמים" עוגת תפוחים, עוגת ריקוטה לימון, טריקולד ומחסלים חיסול ממוקד, בקילוף עדין ומתמשך, את קיורטוש השוקולד שלנו. הקפה שליווה את ארוחת השחיתות הזו היה כטיפה בים ולכן התווספו אליו לא פחות מ-4 בקבוקי סודה. הטעמים היו מצוינים. כדאי רק לעדכן את משרד הביטחון שיש לחדש את מלאי הסוכר לשעת חירום.

השירות במקום לבבי וחייכן, המנות גדולות מכפי שאדם ממוצע יכול לשאת (בואו נאמר שאנחנו מקרה קיצון חריג) והמחירים הוגנים.

עד שתימצא תרופה לתת-מגפה ההונגרית, אני ממליץ לכל מי שחש פתאום במתקפה ההולכת וקרבה, לפנות למרפאת הקיורטוש הקרובה למקום מגוריו ולא לשכוח לקחת את ו', אחותי ואותי ככוח עזר סיעודי.

קיורטוש. סליחה – קובוש.

נ.ב. - למי שמעוניין לראות את אופן ההכנה -

Ruben – סנדוויץ' או כריך?

סנדוויץ' היא מילה ידידותית לשמנים ורזים כאחד, הרבה יותר מהמילה כריך. כריך תמיד נשמע כל כך רשמי, משעמם. נכון הוא שכריך היא מילה עברית תקנית, אך אין בה את הסקרנות שמעוררת המילה סנדוויץ'. הנה למשל דוגמא לכך –

רינה: מה יש לך בכריך?
יוסי: אותו דבר, חביתה ומלפפון

ולעומת זאת,

רינה: מה יש לך בסנדוויץ'?
יוסי: מיונז עם בשר מעושן ברוטב חרדל עם סילאן ופלחי עגבניה.

קיבוץ גלויות והרבה עניין, זה מה שתמצאו ב – "Ruben". סנדוויץ' אמריקאי, מלפפון חמוץ פולני, לחם שיפון צרפתי, בירת לאגר אוסטרית בשם קייזר מהחבית ובשר שהמשרה שלו נרקח בארץ ישראל. אם משטרת ההגירה לא תעלה על קיבוץ הגלויות הזה, אולי אף נזכה ליהנות ממנו תקופה ארוכה יותר מהתקופה שהסנדוויץ' שרד בידי.

נכון הוא שהסנדוויץ' הגיע כל הדרך הארוכה מארה"ב, אלא שהדעות אודות ממציאו חלוקות בין ניו יורק לאומהה (נברסקה). מקור אחד גורס שחנווני בשם Reuben Kulakofsky המציא את פלא העולם הזה עבור חבריו לקבוצת הפוקר, עליה נמנה גם מנהל מלון בלאקסטון, שאף הכניס אותו לתפריט הצהריים. מקור אחר גורס שמי שהמציא את הסנדוויץ' העברייני הזה הוא Arthur Reuben, מי שהיה הבעלים של מעדניית רובנ'ס בניו יורק, בשנת 1914. למען האמת זה לא ממש משנה מי המציא את הסנדוויץ', מה שחשוב זה שהוא הגיע לרח' יהודה הלוי 112 בתל אביב.

המקום מעוצב באווירה חמימה עם מדפי עץ רבים, אביזרי רטרו ומראה כללי של מעדנייה. אפשר לשבת על הדלפק בפנים, או בחוץ למי שאוהב את חום הקיץ התל אביבי תחת הצלון הכתום. ריח הבשר החמים שעבר עישון ואידוי שולט במקום ומשווה לו תחושה ביתית. את הדלפק מאיישים 2-3 מוכרים שלכל אחד מהם תפקיד, מפריסת הלחם שעל המדפים, דרך פריסת הבשר ועד סידור הסנדוויץ'.

סידור הסנדוויץ' אינו פשוט כלל, שכן בין 2 פרוסות הלחם שלדברי המוכרים "נועדו רק כדי לשמור על הידיים נקיות", מוכנסים בין 200 ל-400 גר' בשר פרוס דק-אתם תבחרו. את סנדוויץ' ה-400 גר' כבר קצת קשה להחזיק אבל אל דאגה אפשר להתגבר בזכות האריזה היעילה.

לתוך הסנדוויץ' מתווספים לבחירתכם ירקות, כרוב כבוש, חרדל רגיל או חרדל מעורבב עם סילאן ועוד. לא נשכח את מלפפון הקורנישון (צרפתית Cornichon) הכבוש תוצרת פולין, המצורף בשלמותו אחר כבוד לאריזה. המלפפון הפולני יושב לו לבד (כמעט בחושך) מעל הסנדוויץ' באריזה שלא הצלחתי לפענח עדיין.

המחירים גם הם הוגנים ונעים בין 24 ₪ לרובן בקר או הודו 200 גר' ועד 42 ₪ לרובן דאבל (400 גר'). הבירה סוף כל סוף במחירים שפויים – 12-14 ₪.

The Best Sandwitch in Tel Aviv, כך כתוב על הגלויה של Ruben, הסנדוויצ'יה החדשה של תל אביב. לפעמים לא נעים להודות, יש אמת בפרסום. אכלתי, נהניתי, אחזור בקרוב השחיזו הסכינים.

נכון שהרבה יותר כיף לומר סנדוויץ' מאשר כריך?

שלכם,

קובי קלייטמן
kubush

אימה בקפה גרג

ביידיש אומרים – 'אַז ס'איז ניטאָ קיין פיש איז אַ הערינג אויך אַ פיש' ובתרגום מילולי: אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג. זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי בשעה שקיבלנו את מנות הפתיחה והמנות העיקריות המבחילות במנה העסקית של קפה גרג בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

בסיום יום העבודה נפגשתי עם עמי בדיזנגוף סנטר לקניות. אחרי שהסתובבנו והסתובבנו והסתובבנו, שהרי אי אפשר אחרת בסנטר הבנוי מעגלית, תקף אותנו הרעב. מאחר והיינו בדרכינו אל חנות "צומת ספרים" הנפלאה, נחו עינינו על בית הקפה/מסעדה "קפה גרג" שבסמוך לחנות. הידיעה שאנחנו לא מגיעים למסעדת פאר הייתה ברורה מלכתחילה והכוונה הייתה להזמין מנות שישביעו את רעבוננו ותו לא. לשמחתנו הרבה, נוכחנו לדעת שבשעה 17:00 מנות עסקיות עדיין בתפריט ובמחירים סבירים 49-79 ₪.

הקונספט עליו בנו את שמות המנות העסקיות השונות מגוחך ולא קשור לתוצאה הסופית, "עיסקית מפנקת", "עיסקית מפנקת מאוד", "עסקית דגים מאוד" – האם לא די ברמתה הירודה של העברית השגורה בפי הנוער? האם התחביר עבר איזושהי וועדה מסתורית שאישרה אותו? האם הטבח עבר קורס בסיסי שיצדיק את השמות?

כעבור זמן המתנה לא מבוטל, עמי הזמין "עסקית מפנקת" ובה סלט עוף ושתייה קרה ואילו אני הזמנתי "עסקית מפנקת מאוד" (כל אחד בהתאם לגודלו) שהכילה "עציץ אנטיפסטי במילוי גבינות רזות", לזניה ושתייה.

ממתינים לפינוק ולפינוק מאוד, נזכרנו כי בכל פעם שחלפנו על פני קפה גרג, המקום היה מלא מפה לפה בדיוק כפי שהוא כעת, עובדה שיכלה בקלות לרמוז על הצלחתו הקולינארית של קפה גרג בנוסף להצלחתו בתחום הקפה.

הסלט של עמי הגיע, קטן מאוד ובתכולה של 90% עלי חסה, 5% נתחי עוף ו- 5% של מה שככל הנראה נשאר במטבח מהיום העמוס. העציץ שלי הגיע 10 דק' מאוחר יותר. אנטיפסטי לא ממש היה שם, כריזנטמה שיכלה באותם הרגעים לשמח את ליבי, גם לא הייתה שם. למען האמת גם עציץ לא היה שם. לצערי העציץ היה צלחת קטנה ולא עציץ אמיתי אותו הייתי מעיף בחדווה למטבח של הטבח המרושל.

מראה המנה היה פשוט מזעזע, על הצלחת התגלה "זר" קטן של חסה, פרוסה אחת של חציל מגולגל כאילו נח על משכבו בשלום על גבי סוג של נוזל לבן שאמור היה להיות גבינה. אם זו גבינה רזה, היא כל כך רזה שלמונח אנורקסיה דרוש תיקון מיידי במילון. קראתי למלצרית ושאלתי איפה הפרחים של העציץ, לטענתה בתוך פרוסת החציל הבודדה מגולגלים אחר כבוד פלפלים קלויים (אולי ניצני פלפלים?).

בפעם הבאה שאחפש עציץ, אחפש אותו במשתלה. החזרתי את המנה (לזכות המקום ייאמר שללא כל קושי) וביקשתי את האופציה השנייה – מרק עגבניות.

המרק הגיע בטמפרטורה של לפחות 90 מעלות (לפני צלסיוס), בקערה עמוקה וגדולה והריח לא רע בכלל. אבל, אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג, נכון? אם אינכם רוקחים מרק עגבניות אמיתי מעגבניות אמיתיות, רישמו שאתם מרטיבים ומחממים מרק עגבניות אבקתי או מרק עגבניות בתוספת חומרי גלם תעשייתיים שלא ניתן להתעלם מהם. למרק היה טעם חזק של אבקת מרק. ישראל מתייבשת! אל תבזבזו מים יקרים על תוצרים דלוחים מראש.

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'

הלזניה שלי הגיעה. ריח ומראה המנה, סטייל מלונות ישראל שנות ה-80, חיסל סופית את הציפייה גם לשבוע מהאוכל וגם קצת ליהנות ממנו. במקרה זה לא יעלה על הדעת ליהנות מכל העולמות. המנה, שאין לי ספק שהייתה מוכנה מראש בכלי האובאלי בו נחה, חוממה לטמפרטורות שתמצאו אולי באזורים הקרים של השמש. ניסינו. באמת שניסינו. למרות המראה, למרות טעם ואיכות הלזניה הירודים, למרות טעם אבקת מרק פטריות שלא ברור לי איך הגיע למנה ובעיקר למה, ולמרות שכל הצלחת שחתה במה שככל הנראה אמור היה להיות גבינה.

שאלת המלצרית התמימה אודות טיב המנות נענתה בהנהון מבויש מצד שנינו. היא לא אשמה. לעומת זאת הצעה לקינוח וקפה נענתה בשלילה חד משמעית ובקשת חשבון לתשלום.

אני חייב לציין, כפי שכבר ציינתי, שהמקום היה גדוש באנשים באותה עת כמו בכל פעם אחרת שחלפתי לידו. האנשים נראו נהנים ומאושרים בכל פעם שבחנתי אותם. אני לא נהניתי ולא הייתי מאושר (מהאוכל לפחות). האוכל לא היה ראוי בשום קנה מידה. אם אי פעם אשוב לנסות את המקום, יהיה זה לקפה בלבד.

שלכם,
kubush

מסעדת רפאל - לא מה שחשבתם

אין הרבה מסעדות ששמן מוכר וידוע כ"רפאל", מסעדה עטורת שבחים שהקונצנזוס סביבה איתן ושריר. יתרה מזאת, "רפאל" כה אהודה שספק אם אי פעם תשמעו לשון חורשת רעות אודותיה.

עבור מי מכם שטרם ביקר ב"רפאל", מדובר על מסעדה הממוקמת בקומה התחתונה של מלון המלך דוד בתל אביב (הירקון 87). החלל הרחב של המסעדה, המעוצב בחן רב וברכות שקשה להתעלם ממנה, יכול להכיל בקלות מספר רב של סועדים. אבל את "רפאל" מאפיינת דווקא תחושת אינטימיות. לאופי המקום תורם לא מעט נופם הפנורמי של הטיילת וחוף הים הנשקף מהחלונות הגדולים, מה שהופך את המסעדה לתל-אביבית כל כך.

גם השירות ב"רפאל" לעילא ולעילא. אני מתכוון לבדיקות מדודות של המלצרים את השולחנות, המלוות בשאלה "האם המנות לטעמכם?", כמו גם להגשת קראף המים, מזיגתם לכוסות והקפדה על ניקוי השולחן בין המנות בצורה כמעט בלתי מורגשת. אלה תכונות שהלוואי והיו מדביקות את כל המלצרים בארץ. אני מנחש שצוות המלצרים במקום עובר סדרת חינוך קשה אך משתלמת, כשחושבים על הסועד שזוכה לשירות קשוב, אדיב ומצוין.

לכן אין פלא שרפי כהן, שף המסעדה, צוטט פעם (7/2003) באומרו: "אני פרפקציוניסט. פרפקציוניזם מהסוג שעושה אולקוס. כרגע אני שאוב למסעדה ולקריירה ואין לי זמן לדברים אחרים. אהבה לא תהיה לי עד שארגיש שסיימתי את המלאכה". מילים אלו אכן מגולמות במסעדה במלואן. בכל מה שקשור לשירות, ניקיון, סרוויס, מיקום ואיכות מרכיבי המנות, "רפאל" היא כליל השלמות.

ובכל זאת, חידת ההצלחה של "רפאל" מעולם לא התפענחה לנגד עיני בגלל אלמנט אחד קריטי – האוכל.

בשנה האחרונה ביקרתי מספר פעמים ב"רפאל", ימים שונים, שעות שונות, תפריטים שונים. בכל פעם זכיתי למנות פתיחה ומנות עיקריות שנוצרו ממרכיבים באיכות בלתי מתפשרת, מירקות שזועקים טריות ומרטבים מצוינים. אך התפיסה הפרפקציוניסטית של כהן עד כדי כך מושלמת שהיא חסר תעוזה ועניין. הכול ארוז ומוגש באופן מוקפד, הכול מאוד מדוד, מאוד מדויק, טכני. משעמם.

תחושת השעמום מ"רפאל" זכתה לביסוסה הסופי בביקור האחרון שלי, בעקבות התנסות בתפריט ארוחת סוף שבוע. הייתה זו סעודה בחברת 4 אנשים נוספים. בין המנות הראשונות שהוגשו לנו היו סיגרים מרוקאים ממולאים בעגל חלב ובלוית טחינה, חציל בלאדי שרוף עם יוגורט כבשים וטחינה, גרבדלקס סלמון כבוש מלווה בנגיעות קרם פרש עם ביצי דגים אדומות וויניגרט טעים, "סלט תוניסאי" - שהורכב מתפוחי אדמה, אנשובי, טונה וביצה חצי קשה - וירקות ממולאים.

המנות היו טעימות, אולם אף לא אחת מהמנות התבלטה באופן מיוחד. ניתן לסנגר ולומר שהמטרה הייתה שטעמי המנות ישתלבו היטב, ובכל זאת הייתי מצפה ליותר מ"רפאל".
גם המנות העיקריות שהזמנו היו עשויות כהלכה. ביניהן שניצל עגל, ניוקי עם שרימפס, נתח סינטה יפה ודניס צלוי. כולנו התמלאנו, אך לא מנחת

לקינוח הזמנתי צלחת עם מבחר פטיפורים שזכרתי לטובה מאחד מביקוריי הקודמים. גם הפעם היא הייתה טעימה אך משהו בחינניותה נפגם, למרות הסידור היפה.

הארוחה הזו חיזקה בעיני את אמיתות האמירה כי רמתו של השף אינה נמדדת רק בהכנתם של מאכלים מסובכים, אלא דווקא בהכנה המצוינת של המאכלים הפשוטים. אלא שבמקרה זה הפשטות שלטה בכל. גם אם נהניתי מהטעמים, טעם ההחמצה חזר שוב ושוב.

על אף כל השבחים המורעפים עליה, "רפאל" היא סתם מסעדה. נכון הוא שהמנות מוגשות באופן מתוחכם, המיקום מנקר עיניים והמחירים מנקרי כיסים. אבל האוכל פשוט רחוק מלספק חוויה קולינארית בעלת מעוף.

לסיכום אומר שמאכזב מאוד להגיע למסעדה בציפייה ליפול מהכיסא ולגלות שהדבר היחיד שנפל בארוחה הזו היה צלחת הפירה על ביתם של חבריי.

שלכם,

kubush & amiki

לאתר של "רפאל"

ימיה העליזים של מסעדת קימל

הפעם הראשונה בה שמעתי על מסעדת קימל, הייתה כשהגעתי לצבא. המדור בו שירתתי התאפיין במספר גרגרנים בלתי מתפשרים שהקפידו לדבר על מסעדות שכיסי בזמנו לא יכול היה לממן.

קימל תוארה לא פעם כמסעדה מיוחדת, בה לא רק צוות המלצרים הגאה הורם על נס, אלא גם המנות שהוגדרו תמיד כטעימות ומגוונות. אני זוכר שסופר על כך שכמעט בכל שבוע ניתן למצוא בקימל מנות חדשות ומאתגרות. כך הפך ביקור במסעדת קימל למשאת נפשו של חייל צעיר ודל אמצעים.

עם תחילת שירות הקבע שלי מיהרתי לממש את הפנטזיה. אינני זוכר עם מי סעדתי במקום, אך אני זוכר באופן ברור כי הבטחות חברי למדור מימשו את עצמן אחת אחת מבלי לאכזב.

מאז ביקורי הראשון מים רבים זרמו בנהר וקימל נותרה על תילה. בחודשים האחרונים, כ-7 שנים לאחר ביקורי הראשון במקום, ביקרתי פעמיים נוספות בקימל. פעם עם אימי ופעם אחרת עם אחותי ובעלה.

אווירת הכפר המאפיינת את המקום לא נשתנתה, כמו גם הריהוט העשוי עץ, מדפי הירקות הגלויים לכל וכלי הבית הישנים הפזורים במקום. התפאורה נותרה על כנה וטוב שכך. המקום אמנם מצוי בפתחה של שכונת נווה צדק (לטעמי, השכונה היפה ביותר בעיר תל אביב), אך הוא כל כך שונה מכל מה שמצוי סביב לו.

כדרכו של עולם, כמה דברים בכל זאת השתנו עם השנים. את מקומם של המלצרים הגאים שליוו את ביקורי הראשונים במסעדה תפסו בנות חביבות, הקהל הפך משפחתי וקבוע והחשוב מכל, התפריט הפך פחות דינאמי משהיה בתחילת דרכה של המסעדה.

אז בכל זאת, איך האוכל? טעים. המנות גדולות ומוגשות על גבי צלחות צחורות וגדולות עוד יותר, במחיר שניתן להגדירו בינוני-גבוה. מבין הפעמים הרבות שפקדתי את קימל, אז ועכשיו, זכיתי להתאכזב פעם אחת בלבד. אכזבה זו הסתכמה בקינוח שטוב היה אם היה מוצא דרכו לפח הכבוד ולא לפי, שכן היה אולי טעים בהכנתו אבל פג תוקף בטעימתי אותו. אכזבה נוספת שרשם שנרשמה במקום היא העובדה שב"קימל" לא מגישים יין בכוסות אלא בבקבוקים בלבד. תמוה.

קימל מחזיקה עצמה שנים רבות עם תפריט מגוון מאוד, אוירה טובה ומשפחתית ואוכל שבהחלט יכול לא פעם לזכות בתואר "טעים מאוד". פטה הכבד שלהם הוא מנה מצוינת שלשמחתי נותרה ברמתה עם השנים, כך גם הרביולי ועוד מנות רבות אחרות. הייתי שמח לו התפריט היה ממוקד יותר (לי הוא עמוס מדי במנות לבחירה) ולו האווירה הייתה חוזרת להיות עליזה קצת יותר.

בתיאבון,
קובוש

לא שבעתי בביאלה

ביום רביעי האחרון החלטנו ללכת לביאלה. ביאלה הא מסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב, מקום שחלפתי על פניו פעמים רבות, אך לאו דווקא נמשכתי להיכנס פנימה למטרת ארוחה מלאה. הסיבה לדעתי נעוצה בכך שהוא מזכיר יותר בית קפה מאשר מסעדה בעיצוב הפתוח להתבוננות סקרני הרחוב.

ההחלטה ללכת לביאלה נפלה היות ורצינו לאכול ארוחה משביעה אך לא כבדה מדי. נכנסנו למקום שהיה ריק מאדם (חוץ מצוות המקום כמובן). אני חייב לציין שבמרבית המקרים בהם פסחתי על המקום, תפוסתו הייתה גבוהה. כנראה שהכנות למימונה הכריעו את הכף עבור רבים. למרות שהמקום התמלא מעט במהלך ארוחתנו, יצוין כי השירות היה קשוב וידידותי לכל אורכו.

ברחוב הארבעה בו מספר מסעדות לא קטן יחסית לאורכו המוגבל, כולן אינטימיות באופן יחסי או סגורות לחלוטין בפני הרחוב. ביאלה לעומת חברותיה מאוד מוארת, כולה זכוכיות שקופות ועושה רושם חובבני יותר מחברותיה המקיפות אותה משני עברי הרחוב. מהלך ישיבתנו בביאלה התחזקה עמדתי זו כיוון שרבים נכנסו אליה בבקשה לבחון את התפריט – חלקם נשארו לאכול וחלקם המשיכו הלאה. הייתה זו הפעם הראשונה שפגשתי בתופעה זו. מבחינת המסעדה, אני חושב שזה ממצב אותה כידידותית אבל לא משכנעת מספיק, מבחינת האנשים מדובר במעשה די מטופש שהרי אם לא נשא חן בעיניהם התפריט, לאן ילכו? למסעדה אחרת ברחוב בה לא יוכלו לבחון את התפריט מבעוד מועד? או שיפנו למסעדה שתדחה את כניסתם משום שלא הזמינו מקום מראש?

בחינת התפריט והמנות המיוחדות שצוינו על גבי לוח ירוק גדול על הקיר, אכזבה אותי מעט. מבחינת המנות העיקריות והשתייה כל מה שציפיתי לו התקיים ואף יותר. לעומת זאת, המנות הראשונות כמעט ונעדרו לחלוטין מהתפריט לבד מכ-4 סוגי סלטים, חציל ומרקים. דווקא במקום המתהדר בגישה טבעית, יכול היה להיות היצע כל כך גדול של מנות פתיחה מצוינות. התוצאה הסופית הייתה הזמנת מנת מוסר ים על מצע שקדים ירוקים, עלי גפן קצוצים גס ופטרוסלינון מסולסל ברוטב יוגורט מנוקד בסומק ומנת סלט קינואה אדומה עם נתחי חזה עוף ושתי כוסות מיץ תפוחים סחוט טרי.

בהזדמנות זו אגלה סוד קטן. מיץ תפוחים סחוט טרי יכול לקנות את עולמי ולעשות אותי מאושר ברגעי שתייתו המעטים. כך היה גם כאן המיץ היה משובב נפש.

היות והיינו הראשונים להזמין במסעדה, המנות הגיעו חיש אל שולחננו מוגשות בצורה נאה על הצלחות. דג המוסר נצלה בצורה טובה מאוד ולא נחרך והתייבש בשוליו כפי שקורה לא אחת במסעדות שונות (גם במסעדות יוקרה). המצע עליו הונח הדג היה טעים, אם כי השקדים הירוקים היו אנמיים מדי וטעמם אבד מעט ביוגורט למרות שהיה עדין. את הסומק יכולתי לראות אבל גם טעמו לא הדגים נוכחות כפי שציפיתי. מנת הסלט הייתה גם היא טעימה אם כי אולי עדיף היה אילו הייתה מוגשת עם דגש על יותר קינואה ופחות עלי חסה וחבריהם ז'וליוני הגזר. ההרגשה שהקינואה התבזבזה על מאבק טעמים עם עלי החסה הרבים דמתה לתחושת החמצה.

לקינוח הזמנו מוס שוקולד 70% ללא סוכר ומוס לימון ויוגורט. מוס השוקולד היה מצוין ונעדר סוכר כפי שהובטח, הקצפת הקלה שהשלימה אותו ממעל השתלבה מצוין ובסה"כ נהניתי מהמנה. כשמוס הלימון ויוגורט התקרב לשולחננו לא הבנתי למה מביאים לנו קערת מרק עמוקה, חששי התבדה כשגילינו שזו פשוט צורת ההגשה. המנה הונחה על מצע של פירות יער (פטל וחמוציות) וזכתה לציון סביר מינוס בעיקר בשל חמיצות פירות היער והקרום המוזר שהיה סביב כיפת המוס.

נסכם בכך שהמנות היו סבירות בטעמן אם כי בהחלט מתחת למצופה. התפריט חייב לעבור שדרוג ותוספות. לצערי, שבע לא יצאתי. נכון, עכשיו יאמרו המלעיזים, הוא שמן, יש לו ראש שמן, הוא אוהב לאכול – את כל זה הרצתי בראשי עת כתבתי את שאני כותב והתוצאה הייתה רעב גדול עוד יותר. המנות לא מתאימות למי שבונה על ארוחה שתשביע אותו במחיר הוגן. סה"כ עלות ארוחת הצהריים שלנו הייתה 220 ₪ (כולל קפה הפוך אחד).

קובי kubush

מה נסגר פה עם ניקו?

הם שאלו: נלך ל"ניקו" הערב לפני הסינמטק?
עניתי: למה לא? ננצל את ההזדמנות לצלם מנות
כדי שאוכל לכתוב סוף כל סוף על המקום שמנות
הקינוח שלו מעוררות השראה.

היא עמדה בפתח מקופלת מקור ושאלה: הזמנתם?
עניתי: לא, אבל יש מקום.
ענתה: שנייה. ושאלה את אחראית המשמרת: שולחן אחת עשרה? ("כן" נשמע ברקע)
שאלתי: שניכנס?
ענתה: וודאי.

כך התיישבנו ביום שישי לפני שבוע ארבעה אנשים ב"ניקו" בפינת שד' רוטשילד מרמורק, אל מול אימת מבנה תיאטרון הבימה המתחדש. הייתה זו לי הפעם הרביעית במקום אותו כבר הספקתי לחלוק עם חברים ואף עם אימי באחד מימי אבטלתי האחרונים.

על "ניקו" שמעתי לראשונה בתוכנית "בילוי נעים" של מולי שפירא, לה אני מאזין בהנאה כשמזדמן לי בבוקר יום שישי. עברו מספר שבועות עד שהלכתי למקום שהתהדר בפתיחתו בקינוחים המיוצרים במקום. הלכתי וחזרתי שוב ושוב.

קוראי הבלוג הנאמנים יודעים וודאי שמאז היותי ביקורתי מעצבן ובלתי נלאה, קינוחים אני שופט תמיד לחומרה. במקרה של "ניקו" הספקתי עד כה לטעום כמעט מכל הקינוחים המוצעים במקום. באופן עקבי ודי מרגיז הקינוחים הוגשו ללא רבב. בעוד השדון האדום עם הקלשון על כתפי השמאלית מנסה בכוח לשכנע אותי לכתוב דברי סלידה, לא הצלחתי למצוא דבר שהרגיז אותי או הוציא אותי מדעתי. כמה תיקונים מינוריים והמקום זוכה לציון 5 מתוך 5.

כשבוחנים את התפריט של ניקו, אפשר בקלות למצוא שם גם מבחר מנות עיקריות וראשונות, במחירים גבוהים לטעמי. בפעמים בהן הגעתי למקום, היה זה או אחרי ארוחה במקום אחר בו הקינוחים לא קרצו לי במיוחד, או לקפה וקינוח. כפי שציינתי, מעולם לא התאכזבתי.

בין מנות הקינוח טעמתי את פירמידת שוקולד, מנה מאסיבית הנתמכת בין שני דפי שקולד גדולים ומכילה בתוכה הרבה מוס שוקולד מרוכז בינות בצק שוקולד וקוקוס. המנה מונחת בתוך רוטב וניל מנוקד יפה בוניל עצמו. מנת שוקולד נוספת שאכלתי הייתה "או לה שוקולד". המנה מוגשת על צלחת מוארכת בה מונחים בסדר מופתי קראנץ' שוקולד, מעליו מוס שוקולד, טוויל קפה עגול מקופל ובקומה העליונה כדור גלידת שוקולד מריר. המנה יפה מאוד וגם אם נראית קטנה על הצלחת האימתנית, משביעה מאוד. כאן ההערה היחידה שלי למקום – גלידת השוקולד אינה מוצלחת. אמנם הקור של כדור הגלידה מסייע באכילת שאר המנה הכבדה, אך הוא פשוט לא טעים ומקלקל מעט את המנה כולה.

לא רק שוקולד יש בתפריט הקינוחים, טעמתי את מנת הטירמיסו הלא שגרתית. נכון הוא שישנן פרות קדושות שלא כדאי לשחוט ולכן טירימיסו צריך להגיע לשולחן כטירמיסו קלאסי ובלי הרבה משחקים. הטירמיסו כאן היה דווקא משחק מעניין שדווקא עשה את המנה טובה מאוד. הטירמיסו שהוגש בגביע ששילב בתוכו קראנץ' אגוזים וטעמי תפוז שהגיעו מחתיכת מרשמלו מעולה עם ליקר גראנד מרניה. עוד ליוה את המנה שני מקרון שוקולד איכותיים מאוד.

בביקורי האחרון, ניגשה המלצרית ושאלה: מה קורה פה עם הקינוחים?
עניתי: אחלה, מה קורה איתך?
היא: פנתה ללכת במבט חתום וזגוגי מבלי להמתין לתשובה

בעת תשלום החשבון, שוב שאלה: מה קורה פה עם כרטיסי האשראי?
עניתי: רוצים לשלם

אפשר היה להמשיך ולתהות על קנקנה של מלצרית ה"מה קורה" שלנו ובו בזמן להזיל ריר על עוד מנות כמניפת התפוחים, הפרופיטרול, ברולה הבננות והפינק פבלובה. אלא שנראה לי כי עדיף יהיה אם כל אחד מכם יסור למקום כדי להיווכח במו עיניו, ובמו קיבתו, בקינוחים הטובים בתל אביב. שירות סביר תזכו כנראה לקבל רק ב-75% מהמקרים. מה קורה שם בניקו? אי אפשר להצליח עד הסוף?

בנדיקט

בשנות ה-70 כשהשפה הלא-רשמית השלישית בארץ הייתה פולנית, המילה "חולירע" הייתה מושמעת ברחוב בערך כמו שהמילה "בלאט" מושמעת בימים אלו על ידי יוצאי העדה הרוסית. כשהיו שואלים את סבתא שלי, מה משמעות המילה היא הייתה עונה בעדינות שזה בפולניה כמו להגיד "בוקר טוב". כך פתרה עצמה מן ההסבר המביך, שהרי מדובר במחלה מאוד לא נעימה.

40 שנה אחרי עליית משפחתי ארצה, יצאתי לבדוק האם ארוחות הבוקר טוב שמגישים ב"בנדיקט" יגרמו לי ל"חולירע" או שארווה מהן נחת.

כמה אפשר לשמוע על בנדיקט, המקום ב-הא הידיעה לארוחות בוקר ליליות בתל אביב? בסוף גם אני נשברתי והלכתי לאכול במקום שבו "בוקר טוב" היא הברכה שתשמעו בכל שעה של היום או הלילה. באופן חזירותי במיוחד פקדתי את בנדיקט פעמיים באותו השבוע. ממש במקרה. טוב, אם כבר מוכרחים אז מוכרחים (סכנות המקצוע).

בפעם הראשונה הגעתי למקום באמצע השבוע, מלווה בחברתי ה.שלטת ובן זוגי היקר, אחרי צפייה בהצגה שלא עמדה בציפיות, על אף נוכחותה של אחת ליא קניג, ממלכותיה הגדולות של התיאטרון. התקבלנו בברכת "בוקר טוב" מבלבלת, שכן השמש כבר מזמן מצאה עצמה נוגעת במי הים ושוחה לצידו השני של כדור הארץ. הפעם השנייה במקום הייתה ביום שבת שלאחר מכן, בשעה 04:00 לפנות בוקר, עת יצאנו את מועדון המחוגה בפלורנטין. ליוו אותי שוב בן זוגי, גיסי וגיסי (אין כאן טעות. אנחנו משפחה מרובת זכרים). שוב התקבלנו בברכת "בוקר טוב" עליזה במיוחד. עליזה מדי יחסית לשעה המאוחרת (או המוקדמת, איך שתרצו).

המקום שוכן בשד' רוטשילד פינת אלנבי, מקום משכנה של מסעדת le central ז"ל. בנדיקט אינו סתם שם, זהו שמה של מנה שהגרסאות בכל הנוגע לשנת המצאתה או ממציאה רבות מספור. בעיקרון מדובר על חצי מאפין אנגלי, מעליו בייקון וביצים עלומות כשמעל לכל רוטב הולנדייז (קציפת חלמונים עם חמאה מזוקקת מלח ופלפל מבושלים מעל bain marie). הקורלציה בין התפריט ובין שם המקום לאו דווקא מדויקת. המקום מגיש ארוחות בוקר משך 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. רעיון יפה ובמחירים סבירים באופן יחסי שאומץ על ידי מקומות נוספים אם כי מעטים מדי בתל אביב.

בביקוריי במקום אכלתי (או דגמתי מצלחותיהם של אחרים) מנת וובוס ראנצ'וס (מקסיקאנית), קרוק (סנדביץ') שינקן ואמנטל, פלורנטין, בוקר ישראלית בתוספת תרד וכן פרנץ' טוסט. אני יכול לומר בלב שקט שהתפעלתי מכמות האוכל שהוגשה לנו בשני הביקורים. המנות לוו בסלסילת לחמניות ובריוש ובממרחים (חמאה, ממרח שוקולד נוטלה, ריבה). דווקא הבריוש, שאני מעריץ כל כך, הגיע יבש בפעם הראשונה ואילו בפעם השנייה שכח להגיע בכלל.

את ארוחות הבוקר מאפשר המקום ללוות בשתייה חמה, קרה או בשמפניה. אני לא יודע מה איתכם, אבל את ארוחות הבוקר שלי, בניגוד לאודרי הפבורן היפהפייה בסרט "חופשה ברומא", אני מעדיף שלא ללוות בשמפניה.

המנות באופן כללי היו טעימות. פגמים שמצאתי ולא במאמץ רב פה ושם היו למשל שטיפה לקויה של התרד ב"בוקר ישראלית". מצחיק הוא שאחד האתגרים הגדולים שבהכנת מאכלים עם תרד היא דווקא שטיפה יסודית של העלים עליהם ניתן לבנות ארמונות מכמות החול המצטברת עליהם. שטיפה קלה מדי של עלי תרד תזכיר לנו את הפעם האחרונה בה שיחקנו מטקות ונפלנו עם ראשנו לתוך חול חוף ימה של תל אביב הטעים והאורירי. בקיצור, התרד לא היה שטוף טוב והמנה נאכלה בחריקת שיניים קלה.

בעיה אחרת הייתה שירות שהתקשה להיות ובאופן מובן אולי בהתחשב בשעה הומוגני וקשוב. המלצריות באמת נחמדות, אלא שלתת שירות בשעה ארבע לפנות בוקר גם למלאך גבריאל היה קשה. מתמטיקה היא לא הצד החזק בשעות אלו (אצלי לא חזק בכלל כך שאני בהחלט יכול להיות אמפטי) והריכוז גם הוא נוטה לכיוון הגריאטרי.

במטבח שאגב נמצא מול השירותים, מצאתי להפתעתי שלושה עובדי מטבח שלא נראו לי בוגרי תדמור, ובכל זאת הצליחו להשביע את רעבון חברי ושלי.

את פסק הדין במקרה זה אפשר לסכם ב: טעים אך לא הכרחי, או כמו שהמשפט המפורסם ביידיש גורס: "אנגעהויבן מיט קידוש, און געענדיקט מיט קדיש" - פתח בקידוש וגמר בקדיש.

ניחום אבלים, סועדים מרגיזים ומונטיליו אחד

ביום חמישי האחרון נסעתי לנחם אבלים באחת משכונות אור יהודה, או כפי שתושבי המקום מתעקשים – נווה סביון. אני לא אוהב את ה"אירוע" הזה שנקרא "ניחום אבלים", בעיקר בגלל הכורח הלשוני שבו. משפטים שחוקים ודלי משמעות כ"משתתף בצערכם", "תינחמו משמיים", תהיו חזקים" הנאמרים רק כדי לגלגל את המשך השיחה לענייני דיומא. כאילו יש בניחומינו יכולת לגרום לצער להיעלם או להתגמד. למרות זאת אינני יכול שלא לפקוד אירועים מסוג זה, זאת מתוך רצון לכבד את האנשים היקרים לי במצבם הנוכחי. במצבים שכאלה אהבת הזולת שבי לא מתחבטת בשאלות הקשות.

מנהג הוא בעם ישראל להגיש אוכל למנחמים בזמן השבעה. הנוהג מודגש בקרב עדות המזרח עוד יותר מאשר בעדות אשכנז. (ראו לדוגמא את הסרט "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ). לא פעם נפגשתי בשבעה בקוראסון נאה ושאר חטיפים שונים שלא נעים לקחת, גם לאחר הפצרות ה"מארחים" ועוד. מה, באתי לאכול? האם מן הקוראסון תינחמו?

כך קרה שיום שלם תזונתי הסתמכה על טהרת החמצן הדל שבאוויר, מה שגרר אותי לגישושים במהלך הניחום בבית סבה של טלי אודות מקום קרוב המומלץ לנשנוש מעניין. אחד המקומות שעלה בשיחתנו הוא מקום בו היינו נפגשים לעיתים קרובות במאה הקודמת, כשחיפשנו מקומות מפלט מהעיר פתח תקווה.

פתח תקווה של שנות ה-90 הייתה עדיין שיכורה מניצחון החילונים על הדתיים בקרב שהתחולל על זכות תושביה החילוניים לצפות בסרטים בימי שישי ושבת בקולנוע היכל. נכון שהקרב התחולל בשנים 1984-1987, אלא שמאז ועד לתחילת שנת 2000 לא קרה כמעט דבר וחצי דבר ששינה את חיי הלילה הדוממים של העיר. הילת האירוע עדיין טלטלה את תושביה, ואני, כחילוני בגיל שמחפש את חיי הלילה, הרגשתי כאילו אני גר בפרבר של העיר בני ברק הסמוכה. מעיין גרסת סביוני בני ברק. בצער רב נאלצנו אני וחברי לא פעם לנדוד לערים וקיבוצים סמוכים ובעיקר לתל אביב.

מאחר וכבר אז הייתי פרסר לא קטן (freser=אכלן ביידיש) שמעתי באחד מימיה של שנת 1999 על פתיחתו של מקום חדש בשם "מונטיליו" בגני יהודה, הגובלת בסביון. בתחילה נהרו אל המקום בעיקר צעירים, בהם אני, למה שנראה כשילוב מוצלח של בית קפה ואווירה כפרית. הרעיון היה ועודנו בית עץ ישן בין שאריות של מה שהיה פעם מטע זיתים, ששופץ לכדי בית קפה עם ספריה לכל מי שחפצה נפשו בקפה ושיחה עם אוסקר ויילד.

ההנאה מהמפגש הראשון עם המקום חזרה גם במפגשים הבאים, בהם התפתח בית הקפה למסעדה. מעברי לתל אביב בשנת 2001, הוביל אותי למקומות מעניינים יותר ומונטיליו נקברה יחד עם חוויות אחרות שהותרתי מאחור.

יום חמישי האחרון, היווה ניסיון לחזור למקום, שבינתיים התפתח לכדי מסעדה שהספיקה לעבור מתיחת פנים ולהעלות מחירים לכאלו שאינם עממיים כפי שהיו בתחילתה. מעט חששות מהמחירים, בטן מקרקרת ומפגש מהנה עם אנשים אהובים בנסיבות עגומות, הפגישו אותי ואת בן לוויתי עם מארחת החייכנית ושולחן שבחרתי בסמוך לספרייה (המארחות כמעט תמיד חייכניות, מה נותנים להן לשתות?).

בדיעבד, שיקול דעתי שגה בבחירת מקום הישיבה. לדעתי השולחן שלידינו הוא זה שגרם למלצריתנו המשותפת להתרחק ככל שניתן מרמת שירות סבירה. בשולחן זה ישבה חבורה של בני חמישים פלוס, שחצנים, צעקניים, ועל פי השיחה הקולחת, שלא ניתן היה להימנע מלשמוע אותה, גם מתרברבים על מצבם הכלכלי. אחד היושבים מירר את חייה של המלצרית בסרקזם שהיא לא הבינה ובבוז שגם אותו לא הבינה. לאחר שחבריו וחברותיו אמרו לו שאינו משדר על אותו הגל עם המלצרית המשיך ואף הגביר את סגנונו השפל. אם תשאלו אותי מדוע לא עברנו שולחן? התשובה תהיה שעד להגעת המנות העיקריות שלנו הם עוד היו נסבלים, ולאחר מכן כבר לא היה לנו חשק לשנות מקום אלא לברוח.

הצצה בתפריט חשפה בפני שאכן, כפי שחששתי, המחירים אינם מן הנמוכים בהתחשב בכך שלא מדובר במסעדת שף. יחד עם זאת, החלטנו להזמין למנה ראשונה לביבות פרסה בלוויית סלט קטן ולמנות עיקריות, לזניה צמחונית עם ריקוטה בשבילי ותבשיל פריקי לבן לוויתי.

המנה הראשונה שהגיעה לשולחננו הפתיע אותנו בגודלה ועיצובה הנקי. במרכז הצלחת סודרו עלי ארוגולה וחמוציות מיובשות ברוטב מתקתק. סביב הסלט הונחו 4 כדורי לביבות פרסה גדולות וחלקות למראה שצופו בצורה הומוגנית ויפה מאוד בפירורי לחם עדינים. בהיקף הצלחת נמתח פס מרוטב עלים ירוקים שנכתשו ועליו ארבע ריכוזי יוגורט שעוטרו בעירית. ההגשה הייתה כל כך חיננית שקשה היה להחליט אם לנעוץ את המזלג בלביבות או פשוט לומר תודה ולהתבונן במנה. הרעב כמו תמיד הכריע את הכף והמזלגות שננעצו בכדורי הלביבות חשפו קליפה קריספית דקה ולביבות מצוינות.

המנות העיקריות שלנו הגיעו מיד עם סיום המנה הראשונה, מבלי שהיה לנו רגע לנוח. שוב הופתענו מגודל המנות. נתח הלזניה היה יכול לכלכל את שנינו אם רק היינו מנחשים שזה יהיה גודלו. מילוי הלזניה היה טעים מאוד, פרוסות קישואים שהם מהירקות האהובים עלי וגבינת ריקוטה כמובטח, כשמלמעלה גבינה צהובה שלצערי לא הייתה פרמזן. פרט נוסף שהפריע לי היה איכותם הירודה של דפי הלזניה. אם את דפי הלזניה חסרי האופי מכינים במקום, וספק רב מקנן בי אם הפסטה נעשית במונטיליו, מן הראוי שיוחלף המתכון ומהר. את הלזניה עיטר רוטב רוזה טעים אם כי דליל מדי. בסה"כ מנה סבירה.

מנת הפריקי הייתה הפתעת הערב. פריקי היא חיטה ירוקה קלויה ומיובשת בעלת טעם מעושן עדין. נכון הוא שמדובר בחיטה, אך טעמה שונה מחיטה בשלה ואופן בישולה מזכיר אורז. הפריקי הונח במרכז הצלחת (לתוך רינג = טבעת מתכת המשמשת גם לסידור מנות) כשסביבו ירקות כסלק, כרובית ושומר מאודים וחתוכים גס. מנה חורפית וטעימה מאוד שהתאימה מאוד לתחילתו של סוף השבוע הגשום שהגיע. לבד מהרוטב, שהיה מעט מלוח לטעמנו, המנה עוררה בי השתאות.

בשלב זה של סיום המנות העיקריות קרה דבר שגרם לי מורת רוח. המלצרית שלנו אמנם נכחה במסעדה, אבל מיד לאחר פינוי הצלחות שלנו התעלמה מאיתנו לחלוטין. אמנם המלצרית הגיעה שוב לטפל בשולחן המעצבן שהיה לידינו, אבל לא הוצעו לנו שתייה חמה ולא קינוח.

מי שמכיר אותי יודע שהסובלנות שלי לשירות עולה ביחס ישר לאיכות השירות. המתנה של עשרים דקות מסיום המנות העיקריות מבלי לקבל כל יחס, או לכל הפחות ליצור קשר עין עם המלצרית שאמורה להתעניין בשולחן שלה, הביאה אותי לניסיון להזמין חשבון. גם פעולה זו לא הייתה פשוטה לביצוע שכן המלצרית, שהייתה עסוקה בסולחה בין מנהל המשמרת לברמן על בסיס סידור העבודה לשבוע הבא, התעלמה מתפקידה לחלוטין. לבסוף זימנתי מלצרית אחרת שאך במקרה עברה לידינו להביא את החשבון המיוחל. לאחר קבלת החשבון, שוב עלתה חמתי כשמצאתי את עצמי ממתין עד בוש לשלם. פעולה שלקחה עוד כעשר דקות. סה"כ השלב של אחרי הארוחה היה כמעט ארוך יותר מהארוחה עצמה וקלקל את הטעם הטוב יחסית שהותיר האוכל.

אין ספק שהחשבון היה יכול להיות זול יותר. האוכל, היה טעים מאוד ברובו ומסודר לעילא על הצלחות, אם כי לצערי לא מוקפד באיכות מרכיביו. השירות היה מתחת לכל ביקורת וזאת על אף האמפתיה שחשתי כלפי המלצרית אגב שבעת מדורי הגהנום שעברה עם יושבי השולחן הסמוך לנו. אולם האווירה שאפפה את ביקורי המחודש במסעדת מונטיליו גילתה לי שהמקום שהכרתי לפני 8 שנים קיים כעת רק בזיכרונותיי.

שלכם,

קובי קלייטמן kubush

גלעד ודניאל

בפעם הראשונה שהגעתי לגלעד ודניאל הייתה זו שעת ערב מאוחרת של אמצע השבוע. שעה בה חלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף מתנמנם ושוכח עצמו כחלק מההמולה הטבעית של העיר תל אביב.

נכנסנו ארבעה אנשים למקום קטן מעוטר טפטים פרחוניים, ספה ואוירה נינוחה במיוחד. פניהן של המלצריות קרנו כאילו המתינו רק לנו. התיישבנו לקפה ועוגה שהיו מוצלחים וצלחו את המטרה לשמה הגענו.

בפעם השנייה, הגעתי מלווה בעוד חבר וחברה, שוב בשעות הערב המאוחרות של אמצע השבוע, הפעם כדי לאכול ארוחה מלאה ומנחמת למי שזה עתה עזבה את מקום עבודתה בשלוש השנים האחרונות. האווירה אכן הייתה מנחמת, האוכל פחות.

בפעם השלישית הייתי אורח המקום. היה זה לפני שבוע אגב ארוחת צהריים עם עורכת אתר תל אביב סיטי. מאחר והיה מדובר בשעת צהריים החלטנו לשבת דווקא בחלל החיצוני והמואר של המסעדה. הדבר הראשון אליו שמתי לב היה השוני התהומי באווירה שמשדר המקום בין ערב וצהריים, בין פנים וחוץ. הרגשה אינטימית או רומנטית לא הייתה שם. והאוכל? תיכף נדבר עליו.

ביקור ב"גלעד ודניאל" במהלך שעות הערב מומלץ הרבה יותר משעות הצהריים. הערב משווה למקום אוירה שמתאימה מאוד למי שמחפש את הפינה לחיכוך מאופק ומפלט שקט מהמולת הרחובות הסובבים. החלק הפנימי "חם" יותר. השירות במקום פשוט ולא מתאמץ מדי.

האוכל ב"גלעד ודניאל" אינו מן הגדולים שאכלתי, וגם אינו שואף לכך לדעתי. לכן צריך לבוא עם ציפייה נכונה. בביקורי השונים במקום טעמתי בין המנות הראשונות מנה מצוינת של קרוסטיני עם גבינת עיזים ופסטו שלוותה בסלט עם רוטב חרדל. 'טארט פין' שמוגש במקום ועשוי מבסיס טארט עם פלפל קלוי גבינת פטה, רוקט ורוטב טעים גם הוא.

מנה נוספת שטעמתי הייתה פונדו שהכיל גבינות גרוייר, פרמזן ואמנטל יחד עם חתיכות לחמים ופרוסות סלמי בצד.

הפונדו נשלט ביד רמה דווקא ע"י גבינת הגרוייר כך שהפרמזן והאמנטל הורגשו פחות. הסלמי היה סתמי ולא הצטיין באיכותו. לא ברור מדוע הפונדו נקרא בתפריט פונדו איטלקי שכן הנוכחות האיטלקית היחידה בו הגיעה מצד הפרמזן. הפונדו, מאכל שוויצרי במקור המורכב בבסיסו מגרוייר, אמנטל ויין לבן, דווקא מאכל שנחשב "חברתי" מאוד והתפספס מעט לטעמי. בכל מקרה, לא הגענו לקרצף את תחתית הכלי כפי שנהוג בפונדו עילית.

בין המנות העיקריות תמצאו מהמבורגר ועד קוסקוס (בשרי או צמחוני). בשל אהבתי הרבה לקוסקוס לא עמדתי בפיתוי וטעמתי את הקוסקוס הבשרי שהגיע לוהט מדי ועתיר נוזלים. המנה הייתה טעימה מאוד, אם כי שוש, שכנתם הטריפוליטאית של הורי, האכילה אותי מדי שישי קוסקוס עשיר יותר מוצקים ופחות נוזלים. ייתכן ומדובר בגישה עדתית שונה. עוד בעיקריות טעמתי את כבדי העוף על מצע פירה שהיו טובים ועשויים במידה.

אגף הקינוחים במקום מדבר בשפה שונה לחלוטין. כאן הצרפתית שולטת וכך גם העשייה. קרפ הערמונים דקיק, טעים ולוקח את האצבע לטיול על הצלחת ללקט כל שארית שנותרה עליה בטעות.

קינוח עוגיות המקרון יוצא דופן, ובייחוד הפטל והפיסטוק. טוב שהן שומרות על עצמן מסוגרות במטבח. לולא היו עושות כן קשה היה לשלוט ביצר לקחת עוד ועוד. המקום מציע מקרון פטל, פיסטוק, אספרסו, שוקולד וערמונים. מעדן אמיתי.

ביקורי הראשון במקום, הוא גם זה שבעצם ממצה את מהותו. יש להגיע בשעות הערב, לשבת בפנים להזמין שתייה חמה וקינוח. סידור זה יבטיח לכם הנאה מקסימלית מתוך ציפייה פרופורציונאלית.

קובי קלייטמן kubush

הכתבה התפרסמה גם באתר תל אביב סיטי