‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת מסעדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ביקורת מסעדות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 ביוני 2011

טשרניחובסקי 6 - ההפתעה



מאוד מפתה לפתוח ביקורת על טשרניחובסקי 6 בשורה: "טשרניחובסקי שש שעה חמש רק תבוא לבד...". אז אחרי שנמנעתי מכך בגבורה שאין שניה לה, אספר לכם על מקום שאמנם בעליו קוראים לו ביסטרו אבל ביסטרו (=מהר בשפה הרוסית) הוא לא אחת התכונות המאפיינות את מי שישב במסעדת הבוטיק הזו.

אחרי שנכנסים לטשרניחובסקי 6 ומתמקמים ליד החלון הצופה אל שוק בצלאל ההומה או מתרווחים על הספה הרחבה וצופים אל חלל המסעדה, הדבר היחיד שמתחשק לעשות הוא לשקוע בשיחה עם המארחת שתמיד מזכירה לי מעט את עפרה חזה. לא חובה, אבל אפשר גם בהחלט פשוט לשתוק וליהנות מהאווירה הנינוחה והביתית.

בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי חוזר בהזדמנויות שונות למקום הזה. החיוך אותו חיוך, האוכל אותו אוכל והשלטים עם המילים הפולניות בפונטיקה עברית נותרו על הקירות כאילו הייתה זו מסעדונת אירופאית ששומרת על להבתה הקטנה ועל נאמנות לדרכה משך שנים.

טשרניחובסקי 6 מצטיין בתפריט יינות רחב, אך יקר מאוד ובתפריט אוכל שאינו מייצג מסעדות יוקרה אבל בהחלט מספק את המצופה ממנו, כך שכל סועד ימצא משהו שיערב לחיכו.



הפעם האחרונה שבה ביקרתי במקום הייתה מיד אחרי הפנינג הגאווה בגן מאיר. למי יש כוח לצעוד בחום התל אביבי?! עדיף להתחבק במקום ממוזג וטעים. כך מצאנו את עצמנו צועדים לכיוון ההפוך מהמצעד לעבר זרועותיה של המארחת המקסימה שלנו לשיחה ארוכה והפתעה גדולה.

בשלווה היחסית שתקפה את תל אביב של מצעד הגאווה, רק שוק בצלאל נותר הומה אדם. כך התמקמנו בתוך המסעדה צופים בנחת אל הקונים.

לא נותר לנו אלא להזמין מנות שכבר למדנו לאהוב. נקניקיות שרקוטייר מבשר עגל ובשר לבן עם גבינת פיקורינו בתוכן מלוות פירה וכרוב סגול ושניצל פרמז'ן ברוטב עגבניות עם קוביות תפוחי אדמה.

מנת הנקניקיות הייתה טעימה כתמיד, גבינת הפקורינו המומסת בתוך הנקניקייה פרצה לעבר המזלג שלי כאילו רצתה לומר "אכול אותי בעודי חמה", הבשר היה טעים וליווי הפירה הנימוך והכרוב היו מצוינים כתמיד.



שמה המלא של מנת השניצל יש להודות לא עושה עימה חסד, אלא שמדובר במנה מהנה של שניצל גדול עם פרמזן מוקרם ועגבניות. כמויות הרוטב מדודות כך שאינן הופכות את השניצל לסמרטוטי אלא מותירות אותו במרקמו הטבעי והטעים.




אני חייב לציין עוד מספר מנות שניתן למצוא בתפריט אותן טעמתי בהזדמנויות אחרות. מנת בף בורגיניון על אף שאינה המנה הקלאסית, מעניינת וטובה בעיקר לערבי חורף. צלחות הנקניקים והגבינות מציגות מבחר יפה של הקולינריה האירופאית וסלט הרוקפור על אף שמכיל ירקות בריאים גם הוא טעים מאוד.

היינו אמנם ארבעה אנשים סביב השולחן אך בחרנו להזמין רק שני קינוחים פאי לימון ופאי שוקולד. להפתעתנו הרבה הגיעו לשולחננו ארבעה קינוחים מתנת הבית. להזמנה שלנו התווספו פאי אגסים ופאי גבינה.

כמי שעבד בקונדיטוריה ולמד להעריך קינוחים בדרך מעט שונה, אני מוריד את הכובע בפני המארחת שלנו לא בגלל ההפתעה הנעימה, אל בגלל שגיליתי כי היא זו שהכינה את עוגות הפאי הנהדרות שאכלנו. לא נותר פירור מעוגות הפאי, ואילו לא היינו עוצרים את עצמנו גם הצלחות היו נאכלות.




בצקי הפאי היו פריכים, נימוחים ומהטובים שאכלתי מעודי. פאי הלימון הצטיין במראהו וטעמו העדין, פאי השוקולד נראה כאילו ריחף מעל עננים כשהוגש מעל אבקת סוכר, פאי האגסים בקרם שקדים היה קלאסיקה בהתגלמותה ופאי הגבינה המדמם היה נ-ה-ד-ר!
כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה כוונה טובה בקלאסיקות של עולם הקינוחים.


איציק צדק – "אין יום גאווה מוצלח בלי לגמור בטשרניחובסקי 6" ואני אוסיף – אין כמו טשרניחובסקי 6 כדי לנקות את הראש, לאכול טוב ולצפות על תל אביב הקדחתנית מתוך הפינה המושלמת בעיר.

יום חמישי, 24 ביוני 2010

"ארוחה מהסרטים" – חוויה של פעם בחיים

והפעם פוסט אורח של אבי ויינברום

אז היות והיה ערב מעייף ולח בתל אביב, ויום שני כבר רחוק משבת הנעימה, החלטנו אני וחברי ללכת עם זוג חברים נוסף לחוות את חווית חיינו, כפי שהובטח ע"י המסעדה מעל דפי העיתונות.

לאחר שהגענו והתיישבנו ב"הטרקלין" (ברח' נחלת בנימין), הוצעה לנו כוס יין נתזים קריר; הוא היה טעים לחיך ולא חזק במיוחד. נעים להתחלה מבשרת הטובות.

יוסי מבעלי המקום ואיזי שפר המנחה הציגו עצמם והסבירו את הרעיון של אותו ערב (סרטים ואוכל) והחלו בסדרת הסרטים הישנים שרובם משנות ה-50-70 שבחלקם כבר עשו את שלהם.

בין לבין, וכך גם בהמשך הערב, החלו להגיע המנות. ראשונים הגיעו המתאבנים. בכל צלחת נחו 6 מזאטים. המאזטים נשאו (שניים מכל סוג) חציל בטחינה, פרוסת סינטה דקה או כבד קצוץ כשלידם כף עלי רוקט. אך שימו לב: הצלחת לא הייתה אישית: כל צלחת יועדה ל-2 אנשים.

כעבור זמן הוגשה לכל זוג צלחת קטנה ובה שתי יחידות של גלילי חציל ובתוכם גבינת שמנת ערבה ושתי עגבניות שרי משופדות לידם. כמנה שנייה הגיעה ביצה עלומה אחת על מרקע פטריות. בעוד שהפטריות היו חמות וטעימות, הביצה הייתה ללא טעם וקרה. שאלתי את איזי אם אין ביצה חמה – אך הוא חייך והמשיך הלאה. שנינו לא אכלנו את הביצה הדוחה הזאת.

בין סרט אחד לשני הגיעה מנה שנשאה 5 פרוסות קטנות (כ-120 גר) של חזה אווז מעושן. מנה קטנטונת, מינימאלית; טעמת פעם והיא ... איננה. אגב, כל הצלחות עליהן שהוגש האוכל שהיה אמור להיות חם היו ... בררררר ... קרות!

המנה העיקרית היתה 5 פרוסות דקות של סינטה שאותה כל זוג (להזכירם, כל צלחת מיועדת לזוג) יכול היה לצרוב על חלוק נחל גדול ולוהט: רעיון מעניין שהוכיח את עצמו. מנת הבשר הזוגית, שלא עלתה כולה על 200 גרם, טעמה לחיכנו. לקינוח הוגשו 5 יחידות שוקולד (מקקאו בריכוזים שונים וגבוהים): מרקמם היה שמן מאד אך טעמם היה טוב; ואלה, סוף סוף, הספיקו לשני אנשים.

ומה לגבי שתייה? מלבד יין הנתזים ההתחלתי עליו ספרנו לכם בהתחלה, קיבל כל סועד כוס יין אדום (בתכולה 160-200 מ"ל) אחד. אם חשקת בכוס נוספת -- שילמת עליה בנפרד (20 ₪). בקבוק מים שביקשנו עלה 28 שקלים! קפה או תה בתום הארוחה גם הוא תומחר כתוספת למחיר הארוחה.

ובודאי רציתם לדעת כמה עלתה הארוחה בערב הנדון: 330 שקלים לזוג.

מסקנתנו מערב זה: זו הייתה ארוחה מהסרטים הגרועים, חוויה שלילית שאנו מקווים שתהיה פעם בחיים.

בברכת בתאבון והנאה מרובה במסעדה הבאה, אבי.

יום שישי, 4 ביוני 2010

ספרות קולינארית

לעיתים, במהלך שיטוטיי הרבים ברחובות תל אביב, אני נכנס לחנויות ספרים יד שניה הפזורות ברחבי העיר. ריחם המיוחד של ספרים ישנים והמראות בחנויות מסוג זה מושכים אותי כעכבר הנוהר אחר חלילו של המלין. גם האפשרות למצוא ספרים שבאופן רגיל לא הייתי מוצא בחנויות ספרים נפוצות, ובכלל זה ספרים העוסקים בהיבטיה השונים של הגסטרונומיה, מושכת אותי פנימה.

היום אני שמח להציג בפניכם שני ספרים שמצאתי ממש במקרה ושהסבו לי עונג רב.



Schott's Food & Drink Miscellany / Ben Schott
ספר משעשע זה, יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת Bloomsbury. הספר מכיל מידע רב ובחלקו אף משעשע וכזה שהיינו חושבים עליו כמיותר בכל הנוגע למזון ומשקה. כך ניתן למצוא בספר את משמעויות הגיית Mmmm על ידי הומר סימפסון, ההיסטוריה של הפופקורן בזעיר אנפין, סוגי עבדים בסעודה הרומית, הקשר בין אספרגוס ושתן, סעודות אחרונות שביקשו נידונים למוות, ציטוטים הקשורים לדיאטות, מידות אלכוהול, הלוגו של חברת קוקה-קולה ב-15 שפות שונות ועוד.

מדובר במעיין מילון מונחים והגדרות בשפה האנגלית שבהחלט יכול להעניק מפלט לכל מי שרוצה ללמוד קצת יותר על הדברים שבדרך כלל אנו נוטים להזניח מן התודעה אל תת המודע.



Choice Cuts A Miscellany of Food Writing / Mark Kurlansky

ספר מרתק זה יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת Vintage. פרק ההקדמה הקרוי Better than sex (טוב יותר מסקס) נפתח בפיסקה הבאה:


"FOOD, LIKE SEX, IS A WRITER'S GREAT OPPORTUNITY. IT OFFERS material that is both universal and intensely personal-something that illuminates the nature of humankind but also insights into the unique and intimate foibles of an individual"

ספרו של מ. קורלנסקי מכיל שלושים פרקים עמוסי ציטוטים, החל מהמאות שלפני הספירה ועד ימינו, בהקשרים קולינאריים. סקירה מקיפה זו מהווה מצג מעניין של ההתייחסות למזון לאורך ההיסטוריה. גם אם הספר אינו יכול להקיף את כל מקורות המידע הקיימים לרשותנו היום, הוא בהחלט מצליח להוות הצצה מסקרנת לחלק מגדולי הכותבים/ממציאים והשפים בתחום זה.

דוגמא לפרקים בספר – אוכל וסקס, ארוחות שייזכרו לדראון עולם, המסתורין של הביצים, צום, שווקים, קמצוץ תיבול, הצרפתים, צידו האפל של הקקאו, הפוליטיקה של המזון ועוד.

אני חייב להודות שספר מסוג זה בשפה העברית יכול להיות ברכה לכל חוקרי הגסטרונומיה על רבדיה. אינני מכיר חיבורים מסוג זה בארץ, אשמח אם מישהו ידע להמליץ.

קריאה מהנה ובתיאבון,
קובי

יום שבת, 22 במאי 2010

בנימין בנחלה

בכניסתי הראשונה לבנימין שבנחלת בנימין בתל אביב, מיד עלו בי זכרונות מאחת ממסעדות רשת VAPIANO בברלין ולו רק בגלל העציצים החביבים שנחו להם על שולחנות עץ כבדים דרך קבע. מאז הספיק המקום לגון את תפריטו, להתחדש ולהפתיע שוב ושוב.

מסעדת בנימין שנבנתה על "הריסות" מסעדת תהל הפופולארית אינה שוקטת על שמריה וניכר כי גם הקהל הפוקד את המסעדה בהמוניו יודע להעריך תכונה זו, תכונה שבמקרים אחרים אולי הייתה מעידה דווקא על חוסר החלטיות המטבח ואי יציבות שסופה בסגירת המקום. במקרה שלפנינו מדובר על תכונה בעלת ערך רב, באחד המקומות האהודים בקרב בני 20-40.

אני מודה, למרות מספר ניסיונות, כשלתי לשמחתי מלמצוא מנה לא טובה. אין פירוש הדבר שכל המנות במסעדה פנומנאליות, נהפוך הוא. מרבית המנות אינן כאלו ועם זאת מצליחות להותיר רושם. פשטותן של המנות בשילוב הגשה מוקפדת הוא שעושה אותן נעימות לחיך ולעין.

תפריטה המגוון של מסעדת בנימין נע בין מאכלים שתוכלו למצוא בחדרי האוכל של הצרפתי הממוצ (כפי שהונצח בצורה סטיגמטית בספרות) לבין מעדניות ברצלונאיות או מסעדות טאפאס טובות. מהבחינה הזו, תפריט המסעדה פורט היטב על נימי הרגש והזיכרון.

במקום תוכלו ליהנות מפפרדלה עגבניות מעושנות עם גורגונזולה, דרך צלחת גבינות או נקניקים הנפרסים במתחם המעדנייה של המסעדה, וכלה במנות דגים ונקניקיות מצוינות החוטאות בעירוב בשר וגבינה.

תפריט היינות מגוון מאוד ומכיל יינות ישראלים, איטלקים, צרפתיים וספרדיים לצד משקאות חריפים נפוצים אחרים (וודקה, וויסקי, ליקרים ועוד). דווקא בצד הישראלי ניתן למצוא מספר יינות בוטיק מעניינים כמו אלו של סוסון ים, אבידן וקלו דה-גת.

גם מקומם של הקינוחים לא נפקד מתפריט המסעדה וכולל הפתעות נעימות, אך גם כמה נעימות פחות. לצערי מצאתי שבחלק זה ההשקעה קטנה יותר. על אף שחלק מהקינוחים מצוינים - כך למשל המלבי ומוס השוקולד - השאר אינם ראויים להתייחסות מיוחדת.

אם בכל זאת נחפש את עקב האכילס של המסעדה נמצא שניים ברורים – האחד הוא שירות לקוי בשעות העומס, ולכן המלצתי היא ליהנות מהמקום בשעות מוקדמות יותר של הערב. אחרי השעה 22:00 חפשו מקום אחר. הבעיה השנייה היא במחיר מעט גבוה מדי ביחס לגודלן של רוב המנות במקום.

אמנם אסור להתנבא בהקשר למסעדות ישראליות בהן ממוצע החיים נע בין 3-5 שנים, אך אם ישכיל שף המסעדה להמשיך ולחדש את התפריט, בד בבד עם שכלול השירות במקום, אני צופה שמסעדת בנימין תהיה עימנו עוד שנים רבות בהן אשמח לחזור ולסעוד במקום.


בתיאבון,

kubush

יום ראשון, 21 במרץ 2010

המטבחון - אנתרופולוגיה בשירות הקולינריה


בשנה האחרונה צעדתי לראשונה בחיי בין סמטאות שכונת כרם התימנים עליהן לא ידעתי דבר, על אף היכרותי עם שוק הכרמל וסביבתו. הייתה זו חוויה נפלאה, הסמטאות הזעירות, המבנים הנושנים שאופיים הנפלא נשמר משך כל השנים. לכן מפתיע היה להיתקל בשני בניינים, חריגים בארכיטקטורה של הכרם, ששופצו באופן רהבתני והעלו בזיכרוני ארכיטקטורה ברלינאית המשלבת בטון וצבעים קרים בתוספות עץ רך. מראה המבנים הללו הזכיר באופן מיידי את נווה צדק, שאיבדה את אופייה הייחודי עם כניסת הנובורישים שהפכו את המבנים הצנועים למנומנטים גרנדיוזיים של בטון, ואת השכונה לאחד המקומות היקרים ביותר בארץ.



לפני שלושה שבועות סיירתי בנחלאות ירושלים ובשוק מחנה יהודה הסמוך להן בהדרכתו הנפלאה של דר' ניר אביאלי, אנתרופולוג שעיקר התמחותו היא אנתרופולוגיה של אוכל. היה זה שיעור מסכם לקורס בן 7 מפגשים עליו כתבתי כאן בעבר.

במהלך סיורנו בנחלאות שמעתי לראשונה בחיי את המונח ג'נטריפיקציה. ג'נטריפיקציה הוא מונח הבא לתאר את חדירתן של אוכלוסיות ממעמד בינוני-גבוה לתוך שכונות מגורים נחשלות. "התברגנות שכונות" אך לא רק - שכן זוהי רק אחת מתוצאותיו של תהליך רחב.

התוספות הארכיטקטוניות המודרניות שחדרו לכרם התימנים מהווים חלק מתהליך הג'נטריפיקציה בשכונות בולטות בתל אביב וירושלים. לפני הכרם היו אלה שכונת נווה צדק , נחלת בנימין ואיזור אנדרומדה ביפו. בירושלים ניתן למצוא את התהליך בנחלאות, עין כרם, המושבה הגרמנית, טלביה ועוד.

אין ספק שרווחת תושבי שכונת נווה צדק כיום הינה לעין ערוך גבוהה הרבה יותר מזו שהייתה בשכונה כשאבי עלה ארצה בשנת 1968 והתגורר בבית דודו ברחוב שבזי. גם המשיכה התיירותית אל השכונה גדלה עשרות מונים ולראיה הסיורים המאורגנים לשכונה, בתי הקפה הקוקטיים, המסעדות החדשות, מבחר האמנים המציגים את ביתם כסטודיו פתוח ושיפור תוואי השכונה והשירותים העירוניים המוצעים לתושביה.

את קסמה הבראשיתי של השכונה אחריו תרים התיירים בבקרם בה, לא ימצאו עוד. השכונה אמנם יפה ופסטורלית מאוד, אך לא נותר בה קמצוץ ממה שהג'נטרי "החריבו" מבלי להתכוון לכך. לא תוכלו למצוא יותר את רוז'ה מתווכחת עם מסעודה על הרעש בין 14 ל-16, לא תמצאו יותר את ילדי השכונה משחקים בכדורגל בין כבישי השכונה, אפילו את ג'ולי שעד לפני מספר שנים חיממה את האוכל המצרי המשובח שלה על פתיליות במסעדה שהכילה בדוחק רב 2 שולחנות כבר לא תמצאו שם.



מרבית תושביה המקוריים של שכונה זו כמו של האחרות אותן ציינתי, עזבו, הגבול המטושטש שבין המרחב הציבורי לזה הפרטי הפך ברור, מוגדר ומגודר, ריחות התבשילים הביתיים הפכו לריחות פיח הג'יפים העירוניים והפיוז'ן וזיכרונות מהשכונה של פעם ניתן היום למצוא רק בקטעים מסרטים נוסטלגיים כמו קזבלן.

תהליך דומה עובר גם על שכונת כרם התימנים התחומה מדרומה בשוק הכרמל, מצפונה ומזרחה ברחוב אלנבי ובמערבה ים. אותם שני בניינים אליהם שמתי לב לפני כשנה, הולכים ומתרבים בקצב איטי יחד עם עלייה דוהרת במחירי הנדל"ן והופעתן של מסעדות "שוק" לאניני טעם לצד מסעדות פועלים.

אני מודה שלא תכננתי לבקר באזור ואלמלא הייתה זו יד המקרה שהביאה אותי יחד עם עמי בצהרי יום שישי לפני מספר שבועות לשכונה סביר שגם לא הייתי פוקד אותה עד לסיום תהליך הג'נטריפיקציה שלה, או אז תהפוך בנקל ליעד נוסף לסיורי התיירים וקורסים לצלמים חובבים. עתה משמצאתי את הפנינה הזמנית הזו, אשוב לחקור ולמפות את רזיה הקולינאריים.

בפינת הרחובות רבי עקיבא וגדרה שוכן נושא המחקר הראשון שלי – המטבחון. המטבחון היא מסעדה שנושקת לשוק הכרמל הומה האדם מחד ומאידך ריחוקה מספר מטרים מהציר המרכזי, מותיר אותה שקטה וכמעט אנונימית למי שחולף על פני הדוכנים בתוך השוק.




במבט ראשון נראית המסעדה כמסעדת פועלים קלאסית, הן במבט חטוף על התפריט והן מבחינת הנקיון הכללי. אפילו החתול שהוא לוגו המסעדה, מגובה בחתול אמיתי ומציק. למרות זאת עולות מספר תהיות שרק בביקור השני יכולתי לשייכן לתופעה אליה התוודעתי לאחרונה.

ראשית, אני מרגיש חובה להתייחס לעובדי המסעדה. המלצריות הן אחד המחזות הביזאריים ביותר שנתקלתי בו. חיוך מאולץ ונחמדות השמורה למדריכות מטווחים צהליים, לבוש שוודאי נרכש במכירת סוף העונה של הסדרה תהילה ואקססוריז פלסטיק-שיק. בביקור השני הצלחתי לצפות בעובדי המטבח שחלקו מצוי מצידו השני של הכביש, מול מרפסת המסעדה. האנשים שיצאו ונכנסו לשם הזכירו לי את תיאוריו של אנתוני בורדיין בספרו "סודות מחיי המטבח" את אנשיו שלו.

"..אולי פרטי הקריירה הפחות ממזהירה שלי יוצרים אצלכם את הרושם, שטבחי הפס הם תמהונים מפגרים ובלתי מוסריים מכורים לסמים, פליטים, ערב-רב עברייני של שיכורים, גנבים, זנזונות ופסיכופתים. אתם לא רחוקים מן האמת, אם כך. העסק הזה, כפי שמסביר זאת סקוט בראיין, השף המוערך בכל שלושת הכוכבים, מושך אליו "אלמנטים מן השוליים", אנשים שדבר מה בחייהם השתבש ללא תקנה. אולי הם לא הצליחו לסיים את התיכון, אולי הם בורחים מפני משהו – אישה לשעבר, היסטוריה משפחתית מחורבנת, צרות עם החוק, חור עלוב בעולם השלישי שאין בו שום אפשרות להתקדם. או אולי, כמוני, הם פשוט אוהבים להיות כאן."

אוכלוסיית הסועדים נעה בין תושביה החדשים של השכונה, בורגנים לובשי שרוולים וסנדלים מלווים בעגלת תינוק יוקרתית, סטודנטים לאומנות שכנראה שמחליפים אקססוריז עם המלצריות, חבורות צעירים שגילו את השכונה זה מכבר וצמאי דעת כמוני. תושביה המקוריים של השכונה אינם פוקדים את המקום ואם כן אינם מובחנים.

האוכל, מוגדר כאוכל ביתי. ממבט חטוף בתפריט המוצג על קירה הפנימי של המסעדה אכן מדובר באוכל ביתי, אם כי לא ברור לאיזה בית שייך. בין המנות העיקריות תמצאו קיבוץ גלויות שיערב לכל חיך שיבקש לפקוד את המסעדה. כך תמצאו מג'דרה לצד לזניה, מוסקה לצד גיבץ', חמין צמחוני לאוכלי העשב המודרניים שבינינו וקוסקוס. במנות הראשונות שוכבות מנת כבד קצוץ מסורתית לצד סלט רוקפור וסלט טבולה לצד לביבות בטטה. אכן ערב רב של טעמים ביתיים.


במבחן הטעימות התגלה המטבחון כאופציה לא רעה לארוחת בוקר משביעה וכארוחת צהריים טעימה במחירים בינוניים. אמליץ בחום על החמוצים שהזכירו לי את אלו שאימי מכינה, ארוחת הבוקר העשירה, הממולאים והקוסקוס. גם הכבד הקצוץ זכה לחיסול ממוקד אם כי טוב היה לו היו מסירים ממנו מעט ממתיקותו. אפילו בפולניה הוא לא מתוק.


לסיכום, אין עוררין באשר לטריות המוצרים, השירות המוזר, האוכל הטעים ולכך שצריך למהר ולמצוא את מסעדות המקור של השכונה בטרם יתפוס תהליך הג'נטריפיקציה תאוצה ולא יוותר להן זכר. למטבחון, אשוב גם בעתיד לאכול ולצפות.

שלכם,
קובי קלייטמן

יום שבת, 6 במרץ 2010

עֵזבַּה

כששואלים אותי מהו מטבח ישראלי התשובה היחידה שעולה בראשי היא "פורמייקה דמוי עץ" של חנה מרון, בפרק ידוע מהסדרה הישראלית המיתולוגית "קרובים קרובים". כך אני זוכר את מרבית המטבחים, ובכללם זה של בית ילדותי. את הגדרת תכולתו של המטבח הישראלי אני חושב שאף אחד לא יודע להגדיר במדויק עד היום.

אם ישאלו אותי מהו מטבח גלילי, אינני בטוח שאוכל להשיב תשובה חדה כמו הקודמת. אין ספק שאציין חיבור עמוק לאדמה, למקנה הרועה באזור ולכל הירוק שמכיל הגליל. בקיצור מטבח גלילי הוא עזים, מה שהן אוכלות ומה שעושים מכל זה ביחד. מאידך ייתכן והתשובה המשכילה ביותר שאוכל לספק, מבלי לבוש בבורותי, היא: לכו למסעדת עזבה בישוב ראמה ותיווכחו בעצמכם.

הסבירות להגיע למסעדת עזבה במהלך טיול לגליל מבלי להתכוון לכך שואפת לאפס. לא בכדי משך ארבע השנים האחרונות בהן אני יוצא לנופש שנתי בצימר גלילי, הייתה זו הפעם הראשונה בה ביקרתי בעזבה.

זאת בזכות היד המכוונת שהגיעה ממקור בלתי צפוי, וזה המקום להודות לה מקרב לב. אלון – תודה רבה. עתה כל שנותר לי ולכרסי המאושרת הוא לכוון גם אתכם הנוסעים צפונה אל המסעדה המיוחדת הזו.

אם לא די בכך שפיתחתי עם השנים מומחיות שאין שניה לה בפספוס צומת ראמה מערב או מזרח בחיפוש הדרך לפסגות ההרים, גם את עזבה קל לפספס שכן, קצת בדומה לשמה, מבחוץ נראית המסעדה כעזובה. אולם אל לנו להסתכל בקנקן, קרי בשלט המסעדה הרופף שמעליו ובדלת הכניסה החורקת - אלא במה שבתוכו.

בכניסה למקום ניגלה חדר בעל 7 שולחנות גדולים, קירות מעוטרים תמונות וקישוטים שנס ליחם. מימין, המטבח, חף מכל זוהר המאפיין מטבחים של מסעדות יוקרתיות על שלל כלי הנחושת מנקרי העיניים שלהן. יחד עם זאת נישאים מפינה זו ריחות ששימחו את ליבנו על ההחלטה לעבור מ-8 מעלות הצלזיוס ששררו בחוץ אל ריחות חמימים של בית.

למראה חיוכה של המלצרית המאשר את כניסתנו בחרנו לנו בשולחן צמוד לחלון. ברוח מראות הגליל החורפי והיום שעבר עלינו ביקבי הגליל העליון (עליהם אספר בפוסט הבא), גם כאן נדמה היה שהאווירה היא בעיקר שאנטי. אמנם המתנו מעט, אך חיוכה הכובש של המארחת שלנו והתנהלותה בחלל המסעדה כמלכה בממלכתה הפכו כל רגע כזה לכדאי.

תפריט קצר המודפס על נייר A4 הנתון בשמרדף הוביל להסבר קצר ולהחלטה שצריך לטעום ממרבית המנות הראשונות ולבחור בצער רב רק שתי מנות עיקריות.

למנות ראשונות בחרנו כרובית אפויה בטחינה גולמית, תבשיל קישואים ביוגורט עיזים וסלט עכוב מבושל. בנוסף הזמנו קנקן לימונדה.

מנת הכרובית בטחינה הוגשה במחבת אלומיניום עמוקה. על אף שלא יכולתי לדמיין את המנה כבעלת ייחוד, אפייתה של הטחינה הסבה לה מרקם מעניין והשילוב עם הכרובית היה פשוט ונפלא
.

תבשיל פרוסות קישואים ביוגורט עיזים הוגש על מצע של אורז ואיטריות דקות. התבשיל גרם לעמי ולי לפעור את פינו ולעינינו לקפוץ מחוריהן משל היו חלק מסצנה ברוג'ר ראביט. כל כך הרבה עונג בשילוב של מוצרים כל כך פשוטים.

על סלט העכוב המבושל ראוי להרחיב בקצרה. עכוב הוא צמח קוצני המכונה בעברית עכובית או ערכובית הגליל. העכוב צומח בשדות הגליל והגולן ומלאכת הכנתו כרוכה במאמץ רב, בשל הצורך לנקותו מקוציו ולחשוף את חלקיו הבשרניים לבישול. לדברי המארחת שלנו העבודה נמשכת לעיתים יום שלם. היות שכך ניגשנו לטעום את הקוץ בכבוד הראוי לו. גילינו מרקם המזכיר במעט את מרקם גבעוליו של צמח הברוקולי ושילוב טעמים שהותיר אותנו אילמים.


איני יודע אם כך התכוונה המארחת מראש, אך המנות הגיעו אחת אחרי השניה במרווחי זמן טובים ומבלי להעמיס עלינו יתר על המידה. כך התאפשר לנו להתרשם ולהתענג על כל אחת מהמנות בצורה הולמת.

למנות עיקריות הזמנו קובה סיניה בשרית ושיש ברק. קובה סיניה הגיעה בכלי עגול מחורצת ל-8 משולשים ומעוטרת בפטרוזיליה קצוצה. קובה זו מכילה בשר ואפויה על מצע טחינה גולמית בדומה לזו ששימשה את מאפה הכרובית. מנה טעימה מאוד אם כי לא מפתיעה או מרגשת.


מנה נוספת היא שיש ברק (shish barak). מנה זו מורכבת מכיסוני בצק דקים הממולאים בשר טחון ומבושלים בלבן עיזים. על אף שטעמתי בחיי סוגי כיסונים רבים מבצקים שונים, רטבים שונים ועדות שונות השתאיתי לטעמם של אלו. הבצק היה כה עדין שחששתי פן המבשלת עמלה קשה מדי בעודה נאבקת עם הבצק שלא ייקרע בעת מילויו. המלית תובלה בטעמים עדינים והבישול בלבן עזים - מי היה מאמין אי פעם שאוכל לבן עיזים. הגיעו ימות המשיח.


על הקינוחים ויתרנו מראש, אם כי חובה היה לקנח בכוס תה עם נענע, אחרת לא היינו מצליחים להגיע לפסגת ההר חזרה אל הצימר.

"עזבה" חתמה עבורנו יום עמוס במראות וטעמים, בו ראינו את פסגות החרמון המושלג וטעמנו יינות בארבעה יקבים. המקום השקט והצנוע הזה התגלה כמקום מושלם לארוחת צהריים מפתיעה ומשובחת.

יום שבת, 16 בינואר 2010

מישלן מהדורת ה-100


לבד מהיותי גרגרן בלתי נלאה, אחת משאיפותיי הגדולות בחיים היא להפוך לאחד מאותם מבקרי מסעדות מקצועיים המהלכים אימים על כל עולמות הקולינריה הסובבים אותנו. יותר מכך, ככל שאני קורא ספרות מקצועית בתחומים גסטרונומיים וחווה טעמים חדשים, כך הרצון שלי להתפתח בתחום הולך ותופס משמעות חזקה יותר בחיי הבוגרים.

חלק ממבקרי המסעדות החשובים ועלומי שם ומראה הם דווקא אותם צוות מבקרי מסעדות ומלונות מבית היוצר של מישלן (MICHELIN). אכן משהו לשאוף אליו, להיות מבקר מסעדות של מישלן (או גומ-יו).

מישלן היא חברת צמיגים שהוציאה בשנת 1900 את המדריך האדום כחלק מאקט שנועד לקדם מכירות וחולק בחינם. ביסוסו של המדריך כיוקרתי ומוביל בתחום ביקורת המסעדות חל רק לאחר מלחמת העולם השניה במהלכה לא יצאו מהדורות עדכניות.

מדריך מישלן מעסיק מבקרי מסעדות הנודדים ברחבי המדינות אותם הם סוקרים ומעניקים למסעדות את כוכבי מישלן - הנחשבים יוקרתיים מאוד, ואף היו לא אחת הגורם לאובדן שפיותם של שפים מסוימים. מבקרי המסעדות אינם מוכרים ובמסעדות בהן נדרשת הזמנת מקום מראש מציגים עצמם במסווה ועם כרטיסי אשראי שנושאים שמות בדויים. בסוף ארוחה יכול המבקר לצאת את המסעדה או להציג את זיהוי המישלן שלו על מנת לבחון את המטבח ולשוחח עם השף.

בעבר סקרתי כאן את סרטו של לואי דה פינס – "רבע עוף" המציג את חייו של עורך מדריך דמוי מישלן וצוות מבקריו הנאמנים. אמנם הסרט מוצג בהגזמה האופיינית ללואי דה פינס ובקומיות רבה, אך אני מאמין כי האדרנלין השולט בכל פריים מאפיינים את המתרחש בקרב עורכי ומבקרי מישלן.

ב-2009 הקיף מדריך מישלן 23 מדינות ברחבי העולם כשהחדשה ביותר היא הונג קונג ומקאו. האירוע שיוחד לשנה זו היה הוצאת המהדורה ה-100 למדריך מישלן צרפת.

לשמחתי הרבה גיסי עומר שזה עתה התמנה ל - Corporate Clients- Food Service Specialist בחברת ISS העולמית הביא לי במתנה את מהדורת ה-100 החגיגית.

עכשיו כל שנותר הוא לדפדף בין דפי המדריך ולפנטז שגם אותי יקראו יום אחד לדגל ושאוכל להביא מפנטזיית החושים שלי לעולם כולו.

קובי

יום שבת, 5 בדצמבר 2009

סושי סמבה - מהומה על לא מאומה

אחותי הלכה לפני זמן מה לרכוש לעצמה כריות לסלון ביתה. באחת החנויות פגשה אחותי מוכרת בעלת מאפיינים ערסיים קלים שניסתה להלהיב אותה על ידי הדגמת אפקט בד ייחודי שבלט על אחת הכריות. "את רואה?" אמרה המוכרת אגב ליטוף הבד "פעם זה נעים, פעם זה לא, פעם זה נעים ופעם זה לא". ממכרת ככל שהייתה ההרגשה בעת ליטוף הבד, הייתה זו רק סיבה נוספת לעוד סיבוב בין חנויות העיר. סיבוב נוסף שתם בכניסה לאותה החנות ממש וברכישת 2 כריות "פעם זה נעים ופעם זה לא".

אני נזכר בסיפור זה, כיוון שהרגשה דומה הייתה לי כשאני מסכם את כל אותן 4 הפעמים בהם הייתי במסעדת סושי סמבה שבאזור ההיי-טק מלא ההייפ של רמת החיל. פעם אחת לא הספיקה לי על מנת לאמוד את טיב המקום. גם הפעמים השנייה והשלישית העלו עדין ספקות באשר למה עומד מאחורי הקונספט ולמה אני לא מצליח להבין אם אני אוהב או שונא את המקום הזה. בפעם הרביעית נפל לי האסימון.

מתברר שכאשר בחרתי לסעוד בחברת גרופיות שמחצית מהשבוע מדברות על סושי סמבה ובמחציתו השנייה מבלות שם, האובייקטיביות והחקרנות הפכו למשימה ממעלה ראשונה. אם לא די בכך שמזל ואורית נשבו בקסם קירותיה הצבעוניים של המסעדה, מנות שצויינו על ידן כ"לא להיט" מיד הוחלפו במנות "להיט" מהתפריט ובמחמאות למקום. כך במהלך ארוחותיי "כמעט הכל טעים", "כמעט כולם יפים" (הן אגב מוסיפות חן רב למקום), השירות "כמעט מאלף" – הכל בסם הזה ממכר וכמעט בסדר.

אי אפשר לומר על האוכל שאינו מיוחד, לא רק בגלל השמות הבלתי אפשריים. אכן יש באוכל שילובים מעניינים שחלקם אף מוצלחים מאוד. אוכל לציין בשמחה רבה סלט קלמארי חם ששילב עגבניות שרי טריות ופריכות, פטריות, אספרגוס במידת עשייה מצוינת ורוטב יוזו שמהווה שילוב חמוץ מתוק מעניין. מנה נוספת שטעמתי פעמיים הייתה סמבה פיצה שהיא בצק דק עליו מרוח מיונז חריף, זיתי קלמטה, סלמון, בצל סגול וחלפיניו. מבין הפעמיים הייתה פעם אחת שבה הפיצה הגיעה נוטפת שמן, כאילו מוכנה לשיזוף על השמש. למרות זאת בבסיסה מנה טעימה מאוד.

בנוסף, תוכלו למצוא במקום מבחר מנות סביצ'ה ביניהן אני יכול לציין לטובה את הילוטייל שחיבבתי מאוד ואחרות שבהן הביצוע היה תמיד טוב. תוכלו גם למצוא, היצע גדול מאוד של סושי על סוגיו כמתבקש ממסעדה הקרויה סושי סמבה. חלקו מצוין, חלקו טוב וחלקו באחת הפעמים גרם לי לקום בשלוש לפנות בוקר עם קלקול קיבה.

הקינוחים משובבי נפש. אני ממליץ, על אף המחיר הגבוה להזמין צלחת טעימות מבחירת השף. תגלו שיצירות אומנות אינן חבויות רק במוזיאונים אפרוריים.

מבחר האלכוהול במסעדה מכובד ויקר. באגף הבירות תוכלו למצוא את הבירה ההודית "קוברה" בירת לאגר שאני מאוד מחבב וזוכר לטובה מארוחה באינדירה. הקוקטיילים מאכזבים שכן מזיגת האלכוהול לתוכם לוקה בקמצנות מרגיזה.

השירות הוא הבעייתי מכל. בפעם הראשונה שהגעתי לסושי סמבה, המתנתי למזל (שתמיד רצה מפגישה עסקית אחת לשנייה) 20 דק'. בזמן זה הושבתי ליד שולחן. הייתי השולחן הרביעי בכל המסעדה רחבת הידיים. האם יהיה זה "פולני" מצידי להתלונן על המתנה בת 17 דקות? 17 דקות שבהן המלצרית הספיקה לחלוף על פני לפחות 7 פעמים בטרם שאלה האם ארצה לשתות דבר מה? האם יהיה זה קטנוני מדי אם אתלונן על כך שכשהזמנתי במהלך הארוחה את כוס השתייה השנייה, לא טרחה המלצרית החביבה לפנות את הבקבוק הריק ולהחליף את התחתית ספוגת המים? פעמים אחרות השירות היה או מספק או ידידותי מדי. משהו לא עובד שם באגף הזה.

בעודי כותב את השורות הללו, אני מלטף ברכות מענגת את כרית "פעם זה נעים ופעם זה לא" שבינתיים הספקתי גם אני לרכוש וחושב – סושי סמבה פעם זה נעים ופעם זה לא, עניין של מזל. אז אורית ומזל תגידו לי על מה כל המהומה?

kubush

יום שלישי, 14 ביולי 2009

האם מצאתי את ברצלונה בלה צ'אמפה דל מאר?

לפני מספר שנים הייתי בטיול סופשבוע מטעם העבודה בעיר ברצלונה שבספרד. באחד הערבים הזמין אותנו הבעלים של החברה לפאב מדהים, שעל יופיו עלה רק יופיו של הקהל (הקווירי ברובו) שנכח במקום. לאחר ששטפנו את העיניים במראות הנעימים פרשתי ביחד עם עוד 4 אנשים והתחלנו לצעוד ברגל אל חזרה אל המלון.

כידוע, הקיבה הישראלית אינה מבדילה בין שחרית היום לדמדומיו. לכן, לאחר דיון קצר, החלטנו למצוא מקום שישביע את רעבוננו. במקרה, ממש במקרה, באחת הסמטאות הצדדיות תפס את עינינו טאפס בר שכונתי.

קסמו של המקום נבע משני אלמנטים: מקריות - מציאתו של המקום לא הייתה מתאפשרת אלמלא היינו תועים ברחובות ברצלונה, ואותנטיות - את הטאפס בר אכלסו מקומיים בלבד ואיש מבעלי המקום לא דיבר שפה אחרת מלבד ספרדית.

בכל טיול אני מוצא את עצמי מחפש את אותם מקומות שרגל תייר טרם הספיקה לדרוך בהם – כזה היה המקום. התחושה הנפלאה שליוותה את כולנו, החל ממציאת המקום וכלה באוכל (נפלא, מעניין, ציורי וטעים הם רק חלק מהתארים ההולמים את המנות שטעמתי שם), מלווה אותי עד היום.

במשך 3 השנים הבאות ביקשתי למצוא את המקום שיעלה בי שוב את אותן תחושות, שיצליח להחזיר לי את הורוד ללחיים. החיפוש אחר טאפס בר ראוי בארץ הקודש התגלה כעקר, עד ליום בו הופיעה "לה צ'אמפה דל מאר" ברחוב הארבעה בתל אביב.

מהם בעצם הטאפס? המונח מתאר מנות דגים, בשר וירקות המוגשות בכלים קטנים. בין הטאפס ישנן מנות הקרויות "פינצ'וס" (שיפוד,עוקץ) משום שהן משודכות ללחם על ידי קיסם. עיקרו של עניין הוא שטאפס בר ספרדי טיפוסי משמש מקום מפגש לחברים אחרי שעות העבודה.

היום בו גיליתי את "לה צ'אמפה דל מאר", היה יום של דה ז'ה וו חזק והחלטה על חזרה למקום עוד 3 פעמים בהרכבים שונים. המקום מתאים בדיוק לשעות בהם הרוב השפוי מסיים את עבודתו במגדלי המשרדים הסמוכים ויוצא אל הרחוב.

האכילה בלה צ'אמפה אינה מסתכמת באכילה בלבד, זוהי חוויה שלמה של מוסיקה טובה, שירות קשוב, אוכל בעזרת קיסמים וידיים וכן קאווה מצוינת (יין לבן תוסס או ה"שמפניה" הספרדית).

המקום מכיל בר עץ ארוך, שולחן אחד המורכב מחלקה העליון של חבית יין מלווה בכיסאות בר (או מעבדה כפי שאני קורא להם) ושולחנות מדף הצמודים לקירות המקום. בכל מקרה בין אם בעמידה או בישיבה, התפריט רשום על לוח ארוך מעל לראשי המלצרים שמאחורי הבר.

התפריט מחולק לטורים, כל אחד בתחום שונה (בשר, דגים, מנות קרות, מנות חמות). למרות שהכתב הוא אותיות עבריות, יכול התפריט לאתגר גם את מיטב הבלשנים הארצישראלים מאחר והמילים עצמן בשפה הספרדית. עזרת המלצרים נחוצה, אך לא במאת האחוזים, שכן חלק מהמנות מוכנות במקרר המחופה זכוכית, חלקן האחר תלוי (נקניקים) או מונח במקרר נוסף (גבינות) כך שניתן לבחור עצמאית.

בפעמים בהן הייתי במקום השתמשתי בטכניקות שונות. טכניקה אחת היא "טכניקת הטור המתחלף". משמעות טכניקה מסתורית זו היא בחירת המנה בעלת השם הסקסי ביותר מכל טור בלוח. טכניקה אחרת ואלגנטית פחות היא "טכניקת האצבע" בה אני מצביע על מנות שאני רואה במקרר או כאלו התלויות. החשש ממחסום השפה מופחת במקרה זה לחצי.

כפי שציינתי השירות הוא מהטובים שחוויתי בארץ, בהתחשב בהווי המקום. בבואכם בפעם הראשונה למקום ייערך עבורכם סיור אוריינטציה בתפריט הקיר, אחריו אני מבטיח לכם שלבד משבבי מידע קלושים לא תזכרו דבר. כך פותחה טכניקת "המלצר הוא בשבילך, שמור עליו" בה ניתנה לבחור המקסים שעמד מולנו הזכות לבחור את המנות בעצמו, עם מספר כללי מסגרת פשוטים. הוא עשה את עבודתו נאמנה בזמן שחברי ואני נהנינו עד מאוד.

בפעם האחרונה, כבר יכולתי לקיים דו שיח אמיתי עם המלצרים אודות המנות שאת חלקן בחרתי, ואחרות אותן טרם טעמתי הומלצו והוכיחו עצמן כמנצחות. קשה לטעות כשרובן המכריע של המנות מצוין.

אל תשכחו ללוות את המנות בקאווה המגיעה בכוס או בקבוק ובדרגות מתיקות/יובש שונות. הקאוות שטעמתי היו קאווה סמי סקו (חצי יבש) במתקתקות ויובש עדינים, וברוט שהייתה יבשה יותר והתאימה מאוד למנות שעירבו בתוכן פירות ים.

בין המנות שאכלתי בלה צ'אמפה וראויות לציון לשבח תמצאו המבורגר קטלוני קטן עם פפריקה מעושנת, המשווה לבשר טעם מעושן עדין שמעולם לא דמיינתי קודם לכן, קוביות סלמון כבוש, סלט תפו"א עם פרג (לא האמנתי שפרג יכול לבוא לידי ביטוי בצורה מחמיאה כל כך), סרטן רך שריון מטוגן בפירורי לחם ומוגש בליווי רוטב אלי אוליו מושחר בדיו דיונונים, מנה אלוהית של שיני שום מתקתקות (לא לדאוג – הבל הפה אינו מושפע), ברזואולה ועוד.

העלות הממוצעת של ארוחה לאדם, כולל 2 סבבי קאווה, מגיעה לפחות ממאה שקלים. השתדלו לבוא לפחות בזוג, כך תוכלו לטעום מגוון גדול יותר של מנות. והטיפ הכי חשוב - הגיעו סמוך לשעת הפתיחה, כשהמקום איננו מלא, לפחות בפעם הראשונה.

אם אתם מגיעים ללה צ'אמפה בלי מצב רוח, סביר מאוד שהמקום ירומם אתכם. אם בכל זאת הצלחתם להישאר מצוברחים, בקשה אישית לי אליכם – עזבו את המקום. אתם מקלקלים את האוכל. אל תפסחו על המקום המופלא הזה ואל תתבלבלו עם המסעדה ששוכנת לידו (היא לא באותה הליגה).

!Buen Provecho
Kubush