המזללה - סימן שעוד לא הגענו...

המזללה היא אחותה הצעירה והעממית של כתית, מסעדתו של השף מאיר אדוני. המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין בתוך אחד ממבניה הישנים והיפים של תל אביב. החלל מנוצל היטב, העיצוב מינימאלי וניתן למצוא פינות מסתור לשבת בהן כך שההרגשה היא שאתם חלק מחלל סועדים גדול אבל עדיין באווירה אינטימית.

לעומת המינימליזם שבעיצוב המסעדה על האוכל לא ניתן לומר את אותו הדבר. לאחר שהייתי פעמיים במזללה במהלך ארוחות עסקיות, אני חייב לציין כי לא לכך ציפיתי ממי שהוא אמן קולינארי בכל רמ"ח איבריו. כנראה בחר שף מאיר אדוני לסטות במודע מדרכו המוכרת בכתית ולהציג תפיסה קולינארית שונה. תפיסה בעלת עומס טעמים שלפעמים היו מעט יותר מדי בשבילי ולעיתים גם לא עקביים.  ביקורי במקום לא הותירו בי ספק כי "סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.... וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה."

תפריט הארוחה העסקית מחולק לארבעה חלקים כאשר לסועד הזכות לבחור מנה ראשונה מתוך חלק 1 (סלטים קרים) ולהוסיף מנה מתוך חלק 2 (מנות קרות), חלק 3 (פסטות ומנות בשריות כמו כבד וסופלקי) או חלק 4 (מנות עיקריות כבדות יותר כמו ריזוטו, נתח לבן, פילה בורי או קבב טלה). בפועל התשלום כולל את המנה העיקרית בלבד (69 עד 97 ₪ לא כולל שתיה וקינוח)

במנות הראשונות טעמתי את פרוסות לחם המחמצת המוגש בתוך שקית נייר חומה בלווית חמאה, ואיולי פלפלים – לחם מצויין, ריחני והאיולי נהדר. סלט קיסר היה בעייתי יותר, אמנם מרכיבי הסלט היו באופן ברור מאיכות גבוהה ביותר (נסו את החסה ולא תרצו יותר לקנות חסה בשוק או הסופר) אבל משהו קרה בין הפעם הראשונה לפעם השניה שאכלתי את המנה הזו. תלתלי הפרמזן פוזרו בנדיבות מעל הביצים הקשות והקרוטונים לוו ברוטב מצויין בפעם הראשונה, לעומת זאת בפעם השניה הפרמזן כנראה היה סקפטי והקריח כי תלתלים כמעט ולא היו שם והביצים החליטו שלא לחבור אל הסלט גם כן. הצנע חזרה ולא היו מספיק תלושים? למה לא מספרים לי שום דבר?

סלט פטוש של המזללה הוא מלאכת מחשבת שבה הפכה מנה פשוטה ועממית ליצירה אלגנטית. יחד עם הלחם הקלוי, גבינת הפטה, זיתים, עגבניות ועוד מרכיבים נהדרים המנה טעימה מאוד. המנה האחרונה בחלק 1 של התפריט היא איקרה מוקצפת עם סלט צנונית, מלפפון ובצל ירוק. שילוב מאוד מזרח אירופאי שברגע זרק אותי לבית הוריי של ילדותי. ההקצפה של האיקרה לעומת זאת היה מיותר היות והוא הפך אותה עדינה מדי ונטולת אופי. על דברים כאלו במזרח אירופה היו מכניסים לכלא. נו באמת, לשחק עם איקרה...

המנות העיקריות היו סיפור אחר לגמרי. אם במנות הראשונות היו עליות ומורדות, כמעט כל המנות העיקריות שטעמתי היו ללא יוצא מן הכלל כבדות להחריד, עמוסות לעייפה בארומות וטעמים שאמנם השתלבו מצוין אחד עם השני אבל לא הותירו מקום להנאה ממרכיבי הבסיס. היו אלו ארוחות מתישות ומאכזבות במידת מה.

מילה על יין ושירות. מחירי היין במסעדה גבוהים מאוד וכך גם מחירי השתייה החריפה. אין ספק שבמזללה "עושים קופה" על חשבון הסועד. השירות, גם הוא בעייתי, השירות אינו קשוב דיו, בהתחשב בכך שבאחת הארוחות היו סה"כ 3 שולחנות מאוישים בכל המסעדה ולא מצאתי שום סיבה לכך. השירות היה איטי וההרגשה שהוא לוקה בחוסר הכרה מלאה של התפריט ניכרה בשני ביקוריי במקום.

נחזור למנות העיקריות

ריזוטו היא מנה שאני מאוד מכבד. במזללה הריזוטו היה מאוד טעים ומיוחד. הריזוטו הכיל קלמארי שלמים ממולאים, בייקון, זיתי קלמאטה, קונפי ארטישוק (לדעתי ארטישוק שלא הוכן במסעדה) ועוד אבל היה גם עמוס מדי בנוזלים. האורז בושל למידה מושלמת ובכל זאת כנראה שהוכנסו יותר מדי נוזלים לסיר או פחות מדי גורמי הסמכה כמו פרמזן. אני רגיל לריזוטו סמיך יותר.

רביולי גבינת עיזים וזעתר היו טעימים אבל בעיקר בצקיים. היו אלו רביולי מבצק מושלם ורוטב שהכיל אפונה, שום, פרמזן ברוטב חמאה. אני חייב לציין כי גם כאן עומס הטעמים העיב והותיר למשל את גבינת העיזים שמילאה את הרביולי ה"דני דין" של המנה. התאמצתי מאוד להרגיש אותה.

טרטר "פלשתיני" הוא וריאציה מקומית על סטייק טרטר. המרכיבים "חנקו" את הבשר ולא הותירו דבר מסטייק טרטר הקלאסי. הבשר הוא שייטל קצוץ בתוספת טחינה גולמית, צנוברים, יוגורט, חצילים שרופים, פול ירוק וכמון. שוב יותר מדי מרכיבים עוצמתיים שהעיבו האחד על השני. למרות שהמנה הייתה אכילה לטעמי עידון היה עושה אותה מנה טעימה.

רוסטביף סינטה עגל עם כבושים ותפוצ'יפס מעושן היה מדהים! התפוצ'יפס היו נפלאים ויכולתי לאכול מהם עוד ועוד. הבשר היה עשוי לעילא ועילא ומחירה של המנה סביר בהחלט (75 ₪) למרות שהיה בה מעט מדי בשר. בעודי כותב שורות אלו אני נזכר שוב במנה וריר נוזל מזווית פי ולא בגלל פציאליס. חס וחלילה.

לסיכום, מסעדה עם מוצרים ברמה הגבוהה ביותר אבל ביצוע בעייתי מאוד, שירות בינוני ומחירים סבירים (עסקית). למרות השף המוכשר אולי זו בכ"ז לא אחותה הקטנה של כתית, אולי רק בת חורגת מאב משותף.

שלכם,

קובי

טשרניחובסקי 6 - ההפתעה

מאוד מפתה לפתוח ביקורת על טשרניחובסקי 6 בשורה: "טשרניחובסקי שש שעה חמש רק תבוא לבד...". אז אחרי שנמנעתי מכך בגבורה שאין שניה לה, אספר לכם על מקום שאמנם בעליו קוראים לו ביסטרו אבל ביסטרו (=מהר בשפה הרוסית) הוא לא אחת התכונות המאפיינות את מי שישב במסעדת הבוטיק הזו.

אחרי שנכנסים לטשרניחובסקי 6 ומתמקמים ליד החלון הצופה אל שוק בצלאל ההומה או מתרווחים על הספה הרחבה וצופים אל חלל המסעדה, הדבר היחיד שמתחשק לעשות הוא לשקוע בשיחה עם המארחת שתמיד מזכירה לי מעט את עפרה חזה. לא חובה, אבל אפשר גם בהחלט פשוט לשתוק וליהנות מהאווירה הנינוחה והביתית.

בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי חוזר בהזדמנויות שונות למקום הזה. החיוך אותו חיוך, האוכל אותו אוכל והשלטים עם המילים הפולניות בפונטיקה עברית נותרו על הקירות כאילו הייתה זו מסעדונת אירופאית ששומרת על להבתה הקטנה ועל נאמנות לדרכה משך שנים.

טשרניחובסקי 6 מצטיין בתפריט יינות רחב, אך יקר מאוד ובתפריט אוכל שאינו מייצג מסעדות יוקרה אבל בהחלט מספק את המצופה ממנו, כך שכל סועד ימצא משהו שיערב לחיכו.

הפעם האחרונה שבה ביקרתי במקום הייתה מיד אחרי הפנינג הגאווה בגן מאיר. למי יש כוח לצעוד בחום התל אביבי?! עדיף להתחבק במקום ממוזג וטעים. כך מצאנו את עצמנו צועדים לכיוון ההפוך מהמצעד לעבר זרועותיה של המארחת המקסימה שלנו לשיחה ארוכה והפתעה גדולה.

בשלווה היחסית שתקפה את תל אביב של מצעד הגאווה, רק שוק בצלאל נותר הומה אדם. כך התמקמנו בתוך המסעדה צופים בנחת אל הקונים.

לא נותר לנו אלא להזמין מנות שכבר למדנו לאהוב. נקניקיות שרקוטייר מבשר עגל ובשר לבן עם גבינת פיקורינו בתוכן מלוות פירה וכרוב סגול ושניצל פרמז'ן ברוטב עגבניות עם קוביות תפוחי אדמה.

מנת הנקניקיות הייתה טעימה כתמיד, גבינת הפקורינו המומסת בתוך הנקניקייה פרצה לעבר המזלג שלי כאילו רצתה לומר "אכול אותי בעודי חמה", הבשר היה טעים וליווי הפירה הנימוך והכרוב היו מצוינים כתמיד.

שמה המלא של מנת השניצל יש להודות לא עושה עימה חסד, אלא שמדובר במנה מהנה של שניצל גדול עם פרמזן מוקרם ועגבניות. כמויות הרוטב מדודות כך שאינן הופכות את השניצל לסמרטוטי אלא מותירות אותו במרקמו הטבעי והטעים.



אני חייב לציין עוד מספר מנות שניתן למצוא בתפריט אותן טעמתי בהזדמנויות אחרות. מנת בף בורגיניון על אף שאינה המנה הקלאסית, מעניינת וטובה בעיקר לערבי חורף. צלחות הנקניקים והגבינות מציגות מבחר יפה של הקולינריה האירופאית וסלט הרוקפור על אף שמכיל ירקות בריאים גם הוא טעים מאוד.

היינו אמנם ארבעה אנשים סביב השולחן אך בחרנו להזמין רק שני קינוחים פאי לימון ופאי שוקולד. להפתעתנו הרבה הגיעו לשולחננו ארבעה קינוחים מתנת הבית. להזמנה שלנו התווספו פאי אגסים ופאי גבינה.

כמי שעבד בקונדיטוריה ולמד להעריך קינוחים בדרך מעט שונה, אני מוריד את הכובע בפני המארחת שלנו לא בגלל ההפתעה הנעימה, אל בגלל שגיליתי כי היא זו שהכינה את עוגות הפאי הנהדרות שאכלנו. לא נותר פירור מעוגות הפאי, ואילו לא היינו עוצרים את עצמנו גם הצלחות היו נאכלות.

בצקי הפאי היו פריכים, נימוחים ומהטובים שאכלתי מעודי. פאי הלימון הצטיין במראהו וטעמו העדין, פאי השוקולד נראה כאילו ריחף מעל עננים כשהוגש מעל אבקת סוכר, פאי האגסים בקרם שקדים היה קלאסיקה בהתגלמותה ופאי הגבינה המדמם היה נ-ה-ד-ר!
כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה כוונה טובה בקלאסיקות של עולם הקינוחים.

איציק צדק – "אין יום גאווה מוצלח בלי לגמור בטשרניחובסקי 6" ואני אוסיף – אין כמו טשרניחובסקי 6 כדי לנקות את הראש, לאכול טוב ולצפות על תל אביב הקדחתנית מתוך הפינה המושלמת בעיר.

אונמי – הסובלנות לאחר

על אף ה"לוק" היוקרתי שמנסה אונמי להפגין, מדובר במסעדה טובה ובמחירים סבירים בהחלט. גם אם לא נראה לכם שמנת אורז יכולה להשביע – נסו והיווכחו בעצמכם.

גילוי נאות עצוב, מעולם לא הייתי ביפן וככל הנראה יחלפו להם עוד קיצים רבים בטרם תדרוך כף רגלי במדינה מסקרנת זו. עד שזה יקרה, אוכל להמשיך להתרווח לי על הספה בביתי וליהנות מסרטיו של הייאו מיאזקי ומקריאה בספריה של בננה יושימוטו. אגב, אם מישהו מעוניין לעניין אותי בתסריט אלטרנטיבי למציאות הקיימת, זה בדיוק הזמן להציע.



מאחר ואלטרנטיבה שכזו אין בנמצא, נאלצתי לחפש את הדבר הקרוב יותר למה שאני מזהה כאוכל יפני ברמה גבוהה מהמוצע ברחבי הארץ. כך הגעתי לפתחה של אונמי הותיקה והמוערכת - אם כי נדמה לי שלא תצליח להרשים במיוחד את מי שביקר ביפן וטעם ממטעמי המטבח היפני.

אונמי שוכנת ברחוב הארבעה, שכבר מזמן הפך לרחוב של מסעדות פופולאריות. על אף מיקומה המרכזי, אונמי כמעט חבויה מעין העוברים והשבים. לכך תורמים לא מעט חלונותיה הגדולים המוגפים וילונות אטומים היוצרים הפרדה מושלמת בין החוץ לפנים המסעדה. פנים המסעדה אינו "יפני" אלא חלל תעשייתי אשר במרכזו עומד בר מרשים ועובדים זרים המכינים מנות סושי לכל דכפין.



המאורע המיוחד הראשון באונמי מתרחש בכניסה למסעדה, במפגש עם המארחת המובילה את הסועדים לשולחנם, בזמן שהיא קוראת לחלל החדר משהו שנשמע כמו יפנית אבל יכול להיתרגם לאוזניי ההדיוט למשפט כמו "חבל שבאתם".

המאורע השני שהופך את הביקור באונמי למיוחד הוא פתיחת האנציקלופדיה, סליחה - התפריט. בכל פעם שקיבלתי את הספר הכבד הזה לידי אני מודה שהצטערתי שהוא לא מצומצם וברור קצת יותר. אומנם חלק מהמנות זכו לתמונות שמבהירות במעט מה אני עלול להזמין, אך הן אינן מונעות מקיומו של "פרדוקס אונמי": יש תפריט מפורט וברור לכאורה, אך בכל אחת מארוחותיי באונמי הצלחתי להזמין דברים שונים לחלוטין מבלי שהתכוונתי לכך. ניתן בהחלט לומר שארוחה באונמי היא מסקרנת – אינך יודע מה הזמנת ואינך יודע מה תקבל.

התפריט מחולק למה שנשמע באוזניי כקללות שונות ומשונות: זנסאי (פתיחים), נמה יאסאיי (סלטים), גוהאן מונו (מנות אורז), אוניגירי (כדורי אורז ממולאים), שוסאיי (עיקריות) ועוד. בתוך כותרות אלו מסתתרות עוד קללות לרוב שקצרה היריעה מלהכיל. יתרון בולט במקום הוא העובדה שכל סועד ימצא בתפריט דבר מה שיערב לחכו, שכן הוא מכיל ממנות צמחוניות דרך מנות בשר ודגים וכלה בפירות ים.

מאחר ויקשה עלי לתאר את המנות בפרוטרוט, כפי שאני נוהג לעשות בדרך כלל, אציין ראשית כי הטריות שלטה תמיד במנות שביקשתי. פירות הים מעולם לא הוגשו צמיגיים או עשויים מדי ותמיד אפף אותם ריח נעים (למרות שחלקם מגיעים למסעדה מוקפאים). מנות הסושי מצטיינות תמיד בטעמן וההגשה נעה בין פשוטה וענוגה ובין מפוארת ומופלאה.

מסקרן אותי בעיקר מה יפני היה חושב על המקום והביצועים, וזאת בעיקר כי יש לי ההרגשה שחלק מהמנות איבדו מעט מה"יפניות" שבהן על מנת לערוב לחך הישראלי, במה שנראה כניסיון לפיוז'ן בין שני המטבחים (כך למשל מנת שעועית ירוקה מאודה ברוטב מיסו וטחינה).


האם אונמי היא מה שמצופה ממסעדה יפנית ארץ ישראלית להיות? נדמה לי שכן. מחד, מנות קלאסיות של סושי, ומבחר מנות עיקריות שנעות בין הבינוניות למצוינות ומתומחרות במחירים סבירים.

זאת לצד ניסיונות פיוז'ן לא ברורים הניבטים מתפריט מאתגר, שאמנם כתוב בשפת הקודש,
אך לקרוא אותו לוקח לפחות חודש. אם הייתי עכשיו ביפן וודאי הייתי משתפך וצועק עוד עוד עד שבטני הייתה מתפקעת. אבל לכל חלום יש מציאות, אני חי בארץ שבה לכל אחד בעלות על האוכל של האחר. במקרה של אונמי אולי כדאי , בניגוד למגמת משרד הפנים, ללמוד סבלנות וסובלנות כלפי הזר.

kubush

"ארוחה מהסרטים" – חוויה של פעם בחיים

והפעם פוסט אורח של אבי ויינברום

אז היות והיה ערב מעייף ולח בתל אביב, ויום שני כבר רחוק משבת הנעימה, החלטנו אני וחברי ללכת עם זוג חברים נוסף לחוות את חווית חיינו, כפי שהובטח ע"י המסעדה מעל דפי העיתונות.

לאחר שהגענו והתיישבנו ב"הטרקלין" (ברח' נחלת בנימין), הוצעה לנו כוס יין נתזים קריר; הוא היה טעים לחיך ולא חזק במיוחד. נעים להתחלה מבשרת הטובות.

יוסי מבעלי המקום ואיזי שפר המנחה הציגו עצמם והסבירו את הרעיון של אותו ערב (סרטים ואוכל) והחלו בסדרת הסרטים הישנים שרובם משנות ה-50-70 שבחלקם כבר עשו את שלהם.

בין לבין, וכך גם בהמשך הערב, החלו להגיע המנות. ראשונים הגיעו המתאבנים. בכל צלחת נחו 6 מזאטים. המאזטים נשאו (שניים מכל סוג) חציל בטחינה, פרוסת סינטה דקה או כבד קצוץ כשלידם כף עלי רוקט. אך שימו לב: הצלחת לא הייתה אישית: כל צלחת יועדה ל-2 אנשים.

כעבור זמן הוגשה לכל זוג צלחת קטנה ובה שתי יחידות של גלילי חציל ובתוכם גבינת שמנת ערבה ושתי עגבניות שרי משופדות לידם. כמנה שנייה הגיעה ביצה עלומה אחת על מרקע פטריות. בעוד שהפטריות היו חמות וטעימות, הביצה הייתה ללא טעם וקרה. שאלתי את איזי אם אין ביצה חמה – אך הוא חייך והמשיך הלאה. שנינו לא אכלנו את הביצה הדוחה הזאת.

בין סרט אחד לשני הגיעה מנה שנשאה 5 פרוסות קטנות (כ-120 גר) של חזה אווז מעושן. מנה קטנטונת, מינימאלית; טעמת פעם והיא ... איננה. אגב, כל הצלחות עליהן שהוגש האוכל שהיה אמור להיות חם היו ... בררררר ... קרות!

המנה העיקרית היתה 5 פרוסות דקות של סינטה שאותה כל זוג (להזכירם, כל צלחת מיועדת לזוג) יכול היה לצרוב על חלוק נחל גדול ולוהט: רעיון מעניין שהוכיח את עצמו. מנת הבשר הזוגית, שלא עלתה כולה על 200 גרם, טעמה לחיכנו. לקינוח הוגשו 5 יחידות שוקולד (מקקאו בריכוזים שונים וגבוהים): מרקמם היה שמן מאד אך טעמם היה טוב; ואלה, סוף סוף, הספיקו לשני אנשים.

ומה לגבי שתייה? מלבד יין הנתזים ההתחלתי עליו ספרנו לכם בהתחלה, קיבל כל סועד כוס יין אדום (בתכולה 160-200 מ"ל) אחד. אם חשקת בכוס נוספת -- שילמת עליה בנפרד (20 ₪). בקבוק מים שביקשנו עלה 28 שקלים! קפה או תה בתום הארוחה גם הוא תומחר כתוספת למחיר הארוחה.

ובודאי רציתם לדעת כמה עלתה הארוחה בערב הנדון: 330 שקלים לזוג.

מסקנתנו מערב זה: זו הייתה ארוחה מהסרטים הגרועים, חוויה שלילית שאנו מקווים שתהיה פעם בחיים.

בברכת בתאבון והנאה מרובה במסעדה הבאה, אבי.

סודות מחיי המטבח / אנתוני בורדיין

אני ממליץ בחום על ספר סקסי, וולגארי, מרתק, מפתה, המוני, מסקרן ובעיקר כזה החושף את סודות מטבחיהן של מסעדות הגורמה האמריקאיות.

השף אנתוני בורדיין כתב את הספר "סודות מחיי המטבח – הרפתקאות בבטן הרכה של הקולינריה" (Kitchen Confidential), לא בשביל להתנקם במי משותפיו או יריביו לדרך ולא משום שהחליף מקצוע. את ההסבר לכתיבת הספר הוא שוטח בפני קוראיו צמאי הידע, בפתח הדברים:

"הסיבה לכך שאני שופך בפניכם את כל מה שראיתי, למדתי ועשיתי בקריירה הארוכה והמגוונת שלי – בתור שוטף כלים, פועל במטבח ההכנה, טבח טיגון, איש הגריל, מכין הרטבים, סו שף ושף – איננה כעס על המקצוע או רצון לזעזע את ציבור הסועדים. אני רוצה להמשיך להיות שף גם כשהעניין הזה יצא לאור, מאחר שאלה החיים היחידים שאני באמת מכיר. אם אני צריך טובה בארבע לפנות בוקר – הלוואה מזורזת, כתף לבכות עליה, כדור שינה, דמי ערבות, או פשוט שמישהו יבוא לאסוף אותי במכונית מאיזו שכונה גרועה בגשם שוטף – אין שום סיכוי שאתקשר לסופר אחר. אני אתקשר לסו-שף שלי, או לסו-שף לשעבר, או למכין הרטבים – מישהו שאני עובד איתו או שעבדתי איתו בעשרים וכמה השנים האחרונות...
כמובן, יש סיכוי טוב מאוד שהספר הזה יחסל אותי בתחום הזה. יהיו פה סיפורי זוועה, הרבה אלכוהול, סמים, זיונים במזווה, תגליות לא מעוררות תיאבון לגבי טיפול רע באוכל ומנהגים סרי טעם הנפוצים בכל התעשייה. ...
הכול כאן: הטוב, הרע והמכוער. הקורא המעוניין עשוי מצד אחד לגלות כאן איך להכין מנות יפות וטעימות כמו טבח מקצועי בעזרת כלים זמינים אחדים, ומצד אחר להחליט לעולם לא להזמין מול מארנייר שוב. אין מה לעשות חבר."

כמה מילים על שף אנתוני בורדיין –
אנתוני בורדיין, נולד בשנת 1956.
סיים בשנת 1978 את לימודיו ב-C.I.A (Culinary Institute of America) ומנהל כיום את הבראסרי הניו יורקי Les Halles (לה האל).
הספר אותו כתב בשנת 2000 היה ועודנו הצלחה אדירה בקרב אוהבי הספרות והקולינריה, וזכה גם להפוך לסדרת טלוויזיה אמריקאית בעלת אותו השם.

הספר, שתורגם בצורה מופלאה על ידי עדי יותם, יצא לאור בשנת 2004 על ידי הוצאת כנרת והגיע למדף ביתי לפני כחצי שנה. אמנם השף אנתוני בורדיין כיוון בכותרת המשנה לבטן הרכה של הקולינריה, אך הצליח לכוון גם לבטן הרכה שלי ובטוחני לבטנם של עוד "קולינרופילים" רבים כמוני.

ההנאה בקריאתו הייתה רבה והמידע שנספג במהלך קריאתו יקר לעין ערוך.

שלכם,

kubush

האם מצאתי את ברצלונה בלה צ'אמפה דל מאר?

לפני מספר שנים הייתי בטיול סופשבוע מטעם העבודה בעיר ברצלונה שבספרד. באחד הערבים הזמין אותנו הבעלים של החברה לפאב מדהים, שעל יופיו עלה רק יופיו של הקהל (הקווירי ברובו) שנכח במקום. לאחר ששטפנו את העיניים במראות הנעימים פרשתי ביחד עם עוד 4 אנשים והתחלנו לצעוד ברגל אל חזרה אל המלון.

כידוע, הקיבה הישראלית אינה מבדילה בין שחרית היום לדמדומיו. לכן, לאחר דיון קצר, החלטנו למצוא מקום שישביע את רעבוננו. במקרה, ממש במקרה, באחת הסמטאות הצדדיות תפס את עינינו טאפס בר שכונתי.

קסמו של המקום נבע משני אלמנטים: מקריות - מציאתו של המקום לא הייתה מתאפשרת אלמלא היינו תועים ברחובות ברצלונה, ואותנטיות - את הטאפס בר אכלסו מקומיים בלבד ואיש מבעלי המקום לא דיבר שפה אחרת מלבד ספרדית.

בכל טיול אני מוצא את עצמי מחפש את אותם מקומות שרגל תייר טרם הספיקה לדרוך בהם – כזה היה המקום. התחושה הנפלאה שליוותה את כולנו, החל ממציאת המקום וכלה באוכל (נפלא, מעניין, ציורי וטעים הם רק חלק מהתארים ההולמים את המנות שטעמתי שם), מלווה אותי עד היום.

במשך 3 השנים הבאות ביקשתי למצוא את המקום שיעלה בי שוב את אותן תחושות, שיצליח להחזיר לי את הורוד ללחיים. החיפוש אחר טאפס בר ראוי בארץ הקודש התגלה כעקר, עד ליום בו הופיעה "לה צ'אמפה דל מאר" ברחוב הארבעה בתל אביב.

מהם בעצם הטאפס? המונח מתאר מנות דגים, בשר וירקות המוגשות בכלים קטנים. בין הטאפס ישנן מנות הקרויות "פינצ'וס" (שיפוד,עוקץ) משום שהן משודכות ללחם על ידי קיסם. עיקרו של עניין הוא שטאפס בר ספרדי טיפוסי משמש מקום מפגש לחברים אחרי שעות העבודה.

היום בו גיליתי את "לה צ'אמפה דל מאר", היה יום של דה ז'ה וו חזק והחלטה על חזרה למקום עוד 3 פעמים בהרכבים שונים. המקום מתאים בדיוק לשעות בהם הרוב השפוי מסיים את עבודתו במגדלי המשרדים הסמוכים ויוצא אל הרחוב.

האכילה בלה צ'אמפה אינה מסתכמת באכילה בלבד, זוהי חוויה שלמה של מוסיקה טובה, שירות קשוב, אוכל בעזרת קיסמים וידיים וכן קאווה מצוינת (יין לבן תוסס או ה"שמפניה" הספרדית).

המקום מכיל בר עץ ארוך, שולחן אחד המורכב מחלקה העליון של חבית יין מלווה בכיסאות בר (או מעבדה כפי שאני קורא להם) ושולחנות מדף הצמודים לקירות המקום. בכל מקרה בין אם בעמידה או בישיבה, התפריט רשום על לוח ארוך מעל לראשי המלצרים שמאחורי הבר.

התפריט מחולק לטורים, כל אחד בתחום שונה (בשר, דגים, מנות קרות, מנות חמות). למרות שהכתב הוא אותיות עבריות, יכול התפריט לאתגר גם את מיטב הבלשנים הארצישראלים מאחר והמילים עצמן בשפה הספרדית. עזרת המלצרים נחוצה, אך לא במאת האחוזים, שכן חלק מהמנות מוכנות במקרר המחופה זכוכית, חלקן האחר תלוי (נקניקים) או מונח במקרר נוסף (גבינות) כך שניתן לבחור עצמאית.

בפעמים בהן הייתי במקום השתמשתי בטכניקות שונות. טכניקה אחת היא "טכניקת הטור המתחלף". משמעות טכניקה מסתורית זו היא בחירת המנה בעלת השם הסקסי ביותר מכל טור בלוח. טכניקה אחרת ואלגנטית פחות היא "טכניקת האצבע" בה אני מצביע על מנות שאני רואה במקרר או כאלו התלויות. החשש ממחסום השפה מופחת במקרה זה לחצי.

כפי שציינתי השירות הוא מהטובים שחוויתי בארץ, בהתחשב בהווי המקום. בבואכם בפעם הראשונה למקום ייערך עבורכם סיור אוריינטציה בתפריט הקיר, אחריו אני מבטיח לכם שלבד משבבי מידע קלושים לא תזכרו דבר. כך פותחה טכניקת "המלצר הוא בשבילך, שמור עליו" בה ניתנה לבחור המקסים שעמד מולנו הזכות לבחור את המנות בעצמו, עם מספר כללי מסגרת פשוטים. הוא עשה את עבודתו נאמנה בזמן שחברי ואני נהנינו עד מאוד.

בפעם האחרונה, כבר יכולתי לקיים דו שיח אמיתי עם המלצרים אודות המנות שאת חלקן בחרתי, ואחרות אותן טרם טעמתי הומלצו והוכיחו עצמן כמנצחות. קשה לטעות כשרובן המכריע של המנות מצוין.

אל תשכחו ללוות את המנות בקאווה המגיעה בכוס או בקבוק ובדרגות מתיקות/יובש שונות. הקאוות שטעמתי היו קאווה סמי סקו (חצי יבש) במתקתקות ויובש עדינים, וברוט שהייתה יבשה יותר והתאימה מאוד למנות שעירבו בתוכן פירות ים.

בין המנות שאכלתי בלה צ'אמפה וראויות לציון לשבח תמצאו המבורגר קטלוני קטן עם פפריקה מעושנת, המשווה לבשר טעם מעושן עדין שמעולם לא דמיינתי קודם לכן, קוביות סלמון כבוש, סלט תפו"א עם פרג (לא האמנתי שפרג יכול לבוא לידי ביטוי בצורה מחמיאה כל כך), סרטן רך שריון מטוגן בפירורי לחם ומוגש בליווי רוטב אלי אוליו מושחר בדיו דיונונים, מנה אלוהית של שיני שום מתקתקות (לא לדאוג – הבל הפה אינו מושפע), ברזואולה ועוד.

העלות הממוצעת של ארוחה לאדם, כולל 2 סבבי קאווה, מגיעה לפחות ממאה שקלים. השתדלו לבוא לפחות בזוג, כך תוכלו לטעום מגוון גדול יותר של מנות. והטיפ הכי חשוב - הגיעו סמוך לשעת הפתיחה, כשהמקום איננו מלא, לפחות בפעם הראשונה.

אם אתם מגיעים ללה צ'אמפה בלי מצב רוח, סביר מאוד שהמקום ירומם אתכם. אם בכל זאת הצלחתם להישאר מצוברחים, בקשה אישית לי אליכם – עזבו את המקום. אתם מקלקלים את האוכל. אל תפסחו על המקום המופלא הזה ואל תתבלבלו עם המסעדה ששוכנת לידו (היא לא באותה הליגה).

!Buen Provecho

Kubush