המזללה - סימן שעוד לא הגענו...

המזללה היא אחותה הצעירה והעממית של כתית, מסעדתו של השף מאיר אדוני. המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין בתוך אחד ממבניה הישנים והיפים של תל אביב. החלל מנוצל היטב, העיצוב מינימאלי וניתן למצוא פינות מסתור לשבת בהן כך שההרגשה היא שאתם חלק מחלל סועדים גדול אבל עדיין באווירה אינטימית.

לעומת המינימליזם שבעיצוב המסעדה על האוכל לא ניתן לומר את אותו הדבר. לאחר שהייתי פעמיים במזללה במהלך ארוחות עסקיות, אני חייב לציין כי לא לכך ציפיתי ממי שהוא אמן קולינארי בכל רמ"ח איבריו. כנראה בחר שף מאיר אדוני לסטות במודע מדרכו המוכרת בכתית ולהציג תפיסה קולינארית שונה. תפיסה בעלת עומס טעמים שלפעמים היו מעט יותר מדי בשבילי ולעיתים גם לא עקביים.  ביקורי במקום לא הותירו בי ספק כי "סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.... וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה."

תפריט הארוחה העסקית מחולק לארבעה חלקים כאשר לסועד הזכות לבחור מנה ראשונה מתוך חלק 1 (סלטים קרים) ולהוסיף מנה מתוך חלק 2 (מנות קרות), חלק 3 (פסטות ומנות בשריות כמו כבד וסופלקי) או חלק 4 (מנות עיקריות כבדות יותר כמו ריזוטו, נתח לבן, פילה בורי או קבב טלה). בפועל התשלום כולל את המנה העיקרית בלבד (69 עד 97 ₪ לא כולל שתיה וקינוח)

במנות הראשונות טעמתי את פרוסות לחם המחמצת המוגש בתוך שקית נייר חומה בלווית חמאה, ואיולי פלפלים – לחם מצויין, ריחני והאיולי נהדר. סלט קיסר היה בעייתי יותר, אמנם מרכיבי הסלט היו באופן ברור מאיכות גבוהה ביותר (נסו את החסה ולא תרצו יותר לקנות חסה בשוק או הסופר) אבל משהו קרה בין הפעם הראשונה לפעם השניה שאכלתי את המנה הזו. תלתלי הפרמזן פוזרו בנדיבות מעל הביצים הקשות והקרוטונים לוו ברוטב מצויין בפעם הראשונה, לעומת זאת בפעם השניה הפרמזן כנראה היה סקפטי והקריח כי תלתלים כמעט ולא היו שם והביצים החליטו שלא לחבור אל הסלט גם כן. הצנע חזרה ולא היו מספיק תלושים? למה לא מספרים לי שום דבר?

סלט פטוש של המזללה הוא מלאכת מחשבת שבה הפכה מנה פשוטה ועממית ליצירה אלגנטית. יחד עם הלחם הקלוי, גבינת הפטה, זיתים, עגבניות ועוד מרכיבים נהדרים המנה טעימה מאוד. המנה האחרונה בחלק 1 של התפריט היא איקרה מוקצפת עם סלט צנונית, מלפפון ובצל ירוק. שילוב מאוד מזרח אירופאי שברגע זרק אותי לבית הוריי של ילדותי. ההקצפה של האיקרה לעומת זאת היה מיותר היות והוא הפך אותה עדינה מדי ונטולת אופי. על דברים כאלו במזרח אירופה היו מכניסים לכלא. נו באמת, לשחק עם איקרה...

המנות העיקריות היו סיפור אחר לגמרי. אם במנות הראשונות היו עליות ומורדות, כמעט כל המנות העיקריות שטעמתי היו ללא יוצא מן הכלל כבדות להחריד, עמוסות לעייפה בארומות וטעמים שאמנם השתלבו מצוין אחד עם השני אבל לא הותירו מקום להנאה ממרכיבי הבסיס. היו אלו ארוחות מתישות ומאכזבות במידת מה.

מילה על יין ושירות. מחירי היין במסעדה גבוהים מאוד וכך גם מחירי השתייה החריפה. אין ספק שבמזללה "עושים קופה" על חשבון הסועד. השירות, גם הוא בעייתי, השירות אינו קשוב דיו, בהתחשב בכך שבאחת הארוחות היו סה"כ 3 שולחנות מאוישים בכל המסעדה ולא מצאתי שום סיבה לכך. השירות היה איטי וההרגשה שהוא לוקה בחוסר הכרה מלאה של התפריט ניכרה בשני ביקוריי במקום.

נחזור למנות העיקריות

ריזוטו היא מנה שאני מאוד מכבד. במזללה הריזוטו היה מאוד טעים ומיוחד. הריזוטו הכיל קלמארי שלמים ממולאים, בייקון, זיתי קלמאטה, קונפי ארטישוק (לדעתי ארטישוק שלא הוכן במסעדה) ועוד אבל היה גם עמוס מדי בנוזלים. האורז בושל למידה מושלמת ובכל זאת כנראה שהוכנסו יותר מדי נוזלים לסיר או פחות מדי גורמי הסמכה כמו פרמזן. אני רגיל לריזוטו סמיך יותר.

רביולי גבינת עיזים וזעתר היו טעימים אבל בעיקר בצקיים. היו אלו רביולי מבצק מושלם ורוטב שהכיל אפונה, שום, פרמזן ברוטב חמאה. אני חייב לציין כי גם כאן עומס הטעמים העיב והותיר למשל את גבינת העיזים שמילאה את הרביולי ה"דני דין" של המנה. התאמצתי מאוד להרגיש אותה.

טרטר "פלשתיני" הוא וריאציה מקומית על סטייק טרטר. המרכיבים "חנקו" את הבשר ולא הותירו דבר מסטייק טרטר הקלאסי. הבשר הוא שייטל קצוץ בתוספת טחינה גולמית, צנוברים, יוגורט, חצילים שרופים, פול ירוק וכמון. שוב יותר מדי מרכיבים עוצמתיים שהעיבו האחד על השני. למרות שהמנה הייתה אכילה לטעמי עידון היה עושה אותה מנה טעימה.

רוסטביף סינטה עגל עם כבושים ותפוצ'יפס מעושן היה מדהים! התפוצ'יפס היו נפלאים ויכולתי לאכול מהם עוד ועוד. הבשר היה עשוי לעילא ועילא ומחירה של המנה סביר בהחלט (75 ₪) למרות שהיה בה מעט מדי בשר. בעודי כותב שורות אלו אני נזכר שוב במנה וריר נוזל מזווית פי ולא בגלל פציאליס. חס וחלילה.

לסיכום, מסעדה עם מוצרים ברמה הגבוהה ביותר אבל ביצוע בעייתי מאוד, שירות בינוני ומחירים סבירים (עסקית). למרות השף המוכשר אולי זו בכ"ז לא אחותה הקטנה של כתית, אולי רק בת חורגת מאב משותף.

שלכם,

קובי

איטליה היום הראשון

טיסה באל איטליה הביאה אותנו באוקטובר האחרון לטיול לאורך דרום המגף האיטלקי והאי סיציליה שנבעט ממנו באלגנטיות איטלקית השמורה בד"כ למגמות העיצוב ולגברים שלה. ארבעה גברים (אבי, איתן, עמי ואנוכי) יצאו למסע שעיקרו אנשים, אוכל, יין וערים שאת יופיין וייחודן אין די מילים לתאר.

את רומא לא בנו ביום אחד, הבנו את הרמז ולא נשארנו בה אפילו יממה אחת, מיד עם קבלת הרכב בשדה התעופה, ולאחר שהבנו איך יוצאים מהחניון מבלי לפרוץ מחסום חשמלי, מיד לאחר שהבנו שכדי לנסוע לאחור צריך להכניס הילוך קדימה, ומיד לאחר שהבנו שמפתח הוא מחווה שאינה מחייבת היום בהתנעת רכב מסוג רנו, עניין שלקח לא יותר מכחצי שעה-שעה-שעה וחצי - יצאנו לדרך.

חמושים בחששות מפני האיומים הרבים ממורשתו של נינו פרינה (הזוכה הראשון במירוץ פורמולה 1, 1950) הגלומה במגפי הנהג האיטלקי הממוצע, יצאנו משדה התעופה הישר לתוך הפקק הראשון שהמחיש לנו כמה מהר באמת אפשר לנסוע באיטליה.

המטרה הראשונה של יומנו הראשון לטיול הייתה התרעננות מטיסה ארוכה והגעה לנאפולי מרחק כ-250 ק"מ דרומה מרומא. מצאנו את עצמנו סוטים מרחק 7 ק"מ משדה התעופה לעיר Ostia שלחוף ימה של איטליה. סיבוב קצר במקום הלא חשוב הזה הביא שניים מאיתנו לשוק העירוני בחיפוש אחר שישיית מים. עשר דקות, הן הזמן ש"בוזבז" בתוך בליל ריחות פרובוקטיביים בשוק המקורה בו התערבבו עשבי תבלין שאך זה נקטפו, דגים, נקניקים וגלגלי גבינה אימתניים. בעשר דקות אלו נגזל עברי כפי שהכרתיו. החלה צעידה אל עבר עתיד שימלא תובנות שלא הכרתי עד אז.

צריך קפה בשביל להתרענן. כך מצאנו את עצמנו לוגמים קפה מצוין, מתבוננים לים התיכון בחברת 3 פנסיונרים שעצרו גם הם ליד דוכן הקפה שעל חוף הים לאחר רכיבת בוקר על אופניהם ומתענגים על הבוקר החדש הזה.

החלטנו לנסוע דרומה לאורך החוף. חלפנו על פני עיירות נופש זנוחות ועשרות קבוצות של רוכבי אופניים לבושים במיטב אופנת הרוכבים. מהירות הנסיעה הממוצעת הייתה 40-50 קמ"ש, אכן הרגשנו פרועים. זקנות קצרות רואי על הכביש היו נוסעות מהר יותר.

כשהתייאשנו התחלנו בעלייה לכיוון ההרים. שעת צהריים הגיעה ואנחנו עוד רחוקים מאוד מנאפולי, בדיוק כפי שהבטיח הקול המעצבן במכשיר בג'י.פי.אס. גמלה בליבנו ההחלטה כי בעיירה הבאה שתיקרה בדרכנו נחפש מקום לאכול. כך קרה שהגענו לעיר Velletri.

במעלה אחד הרחובות הבחנו במסעדה שנראה היה כי החלה את פעילותה היומית אך לא מזמן. שמה של המסעדה "Da ezio al ponte". לעמי ולי הייתה זו חוויה ראשונה מסוגה שכן זו הפעם הראשונה שלנו באיטליה. חוויה במובן החיובי של המילה, כזו שערפלה את חושינו מתוך הנאה צרופה.

שולחנות עץ ערוכים מפות הדומות לבד וילון פרחוני בצבע טורקיז, חלונות זכוכית עצומים, רצפת עץ ישנה מעלה ניחוחות עץ לח. צלחות ותעודות מזכיות בתחרויות סומלייה וראשו של חזיר בר שהיה לו יום רע אחד, מעטרים את הקירות. לראשונה בחיי האמנתי למה שהיה כתוב על שלט המסעדה, אני באמת מאמין שהמקום קיים מאז 1964.
מזל גדול היה לנו בכך שהשפה האיטלקית היא כשפת אם לאבי. אלמלא הוא, התקשורת המרבית שהיינו יכולים לייצר עם בעל המקום הייתה שפה של חיוכים ללא תוכן.

פתחנו בצלחת נקניקים וגבינות לכל סועד. על כל צלחת הוגשו ארבעה סוגי פרושוטו ושתי גבינות ; מנצ'נגו בניחוח יין עדין וגבינת קצ'וטה בארומה מעושנת קלילה. אל המנות הללו התלווה גם לחם בעל השם המוזר "אי אפשר להפסיק לנשנש אותי" ויין הבית.

מילה על יין הבית באיטליה Vino della casa. נהוג במסעדות רבות להגיש יין בית שהוא, בניגוד למוכר בארצנו, אינו יין של היקב ששילם למסעדה באותו חודש. באיטליה יין הביתה אכן מיוצר ע"י המסעדה, אם בבעלותה יקב או ביקב הסמוך אליה. מדובר ביין אדום או לבן, בעל טעם בוסרי במובן הטוב של המילה. ניתן לדמות אותו ליין שלא עבר תהליכי סינון כך שטעמיהם החזקים של הזג או של חרצני העינב באים לידי ביטוי גם הם. הקמח המלא של עולם היין.

קיבלנו יין בית אדום קר כקרח בקנקן מעוטר. הרגשה מוזרה היא לשתות יין אדום קר כל כך ועם זאת הרגשה שונה ומענגת.

מהלך ישיבתנו במקום זרמו כל העת לקוחות שנראה היה על פי קבלות הפנים להן זכו, כי מדובר בלקוחות קבועים שנהנים שנים רבות מפרי עמלן של טבחיות בעלות ידי זהב.



לאווירה הביתי והחמימה של המקום תרמו לא מעט קרני השמש שפרצו מבעד לעצי האורן שמעבר לכביש, עת הגיעו המנות העיקריות. אכלנו בשקיקה רבה ריזוטו עם חסילונים ופטריות בניחוח לימוני קרמי עדין, ריזוטו פטריות פורצ'יני שנאספו באותו היום, ספגטי עם וונגולה קטנים וספגטי ראגו שעדינותו הדהימה את כולנו. עדינות הראגו, בשילוב הספגטי שהיה בדיוק במידה המתאימה לי (לא XL הפעם), הזכירה לי את רקדני היום והערב במחול השעות מתוך הסרט פנטזיה.

שותים אספרסו קצר, מנגבים את הריר הנוטף ומתארגנים ליציאה אל עבר נאפולי.

פתיחה קולינארית נהדרת לטיול נהדר, יום שמש נפלא ותחילתה של ידידות מופלאה עם מדינת המגף. על נאפולי וסביבותיה בפוסט הבא ולאחריו סיציליה במלוא תפארתה.

Mam's meatballs & more

Mam's meatballs & more

Mama shoure has got great meatballs.
אני שמח לבשר על חוויה שעברתי בשבוע האחרון, בעודי סועד יחד עם 3 חברים יקרים במקום קטן ומקסים בצפון אבן גבירול שבתל אביב.

שמו של המקום mama's meatballs & more מסגיר את מומחיותו ולא משאיר יותר מדי מקום לדיון, אבל באמת שלא צריך להסתיר כשהאוכל גורם ליוצריו גאווה.
נכנסו למקום הבנוי כדיינר/בר קטן הנתמך במרפסת שמש בגודל הדיינר עצמו. עיצוב המקום פשוט מאוד וללא קונספט מיוחד, אלא שהמפגש החייכני עם צוות המקום והאוירה הרגועה משרים את ההרגשה כאילו הרגע פגשנו את הקונספט בכבודו ובעצמו.

בחרנו להזמין מנות פתיחה קטנות - לחם מרוקאי חם, מחית שעועית בשמן זית וקונפי שום, טחינה וסלט כרוב עם חמוציות בכמון. אחת הסועדות בשולחן כמובן שהייתה חייבת להזמין סלט ירקות. הרי איך אפשר לאכול כ"כ הרבה דברים טעימים מבלי לצרף מנת בריאות מזוייפת. סה"כ הסלט היה ירוק וטעים.

מחית השעועית היתה טעימה באופן מפתיע וחוסלה כליל, סלט הכרוב שהזכיר לי וורסיה אחרת שהכנתי בעבר לפי מתכון של חברה ותיקה בשם רונה ובו כרוב עם ענבים ומיונז, היה מעולה והכמון הוסיף לו ארומה מיוחדת שעשתה בו שמות.

לאחר חיסול הטרור, המנות הראשונות ופתיחת התיאבון לעוד הזמנו את המנות העיקריות. כמובן שכשמגיעים ארבעה אנשים למקום מסוג זה יש את יתרון הטעימה המקסימלית, הווה אומר כל אחד מזמין מנה שונה כך שהיום אני יכול לכתוב לא על מנה אחת ולא על שתיים אלא על ארבע מנות.

אני הזמנתי את המנה האלמנטרית מבחינתי בכל הקשור לכדורי בשר - כדורי בשר ברוטב עגבניות, פלפלים ולימון כבוש. האחרים הזמינו כדורי בשר ברוטב טנזייה (פירות יבשים ושקדים קלויים), כדורי קינואה עם כרישה, פורטבלו ובייבי מוצרלה ומנה נוספת כדורי ריזוטו וגבינת עיזים בליווי בייבי מוצרלה ופלפלים קלויים.
המנות לוו בפירה, אורז, בורגול או סלט ירוק לבחירת הקהל.

כל המנות, כולן ללא יוצא מן הכלל היו טובות אלא שהמנה שאני הזמנתי היה טעימה, אך פשוטה ככל הנראה כפי שהייתי צריך לצפות מראש ולא "נפלתי מהרגליים" כשאכלתי אותה.
מנת כדורי הקינואה הייתה מדהימה הן במרקם והן בטעם שילוב מעולה של רעיון וחומרים. כדורי הבשר ברוטב טנזייה היוו הצלחה בפני עצמה. ידידי שהזמין את המנה ומעט פיקפק בשילוב המתוק בבשר אותו כל כך אוהב התבדה והיה מרוצה מאוד מהמנה כמו גם אוחזי המזלגות האחרים בשולחן אשר דאגו לנקר במנה זו אגב שיחה.
מנת כדורי הריזוטו גם כן הייתה טעימה מאוד ועשויה ללא רבב אם כי כמו המנה הראשונה שציינתי ללא ייחוד.

ניתן בהחלט לומר כי המקום עונה על המצופה ממקום מסוג זה ואף מעט יותר, השירות אדיב וחייכני עד מאוד. המחירים סבירים והאווירה טובה. נצלו את ימי השמש החמימים של האביב לישיבה במרפסת המקום המשקיפה אל תוך חלקו הצפוני של רחוב אבן גבירול בואך כיכר מילאנו. בהחלט מקום שכדאי לנסות ולהמליץ לאחרים.

בתאבון, kubush

על חומותייך ירושלים...

לפני שבועיים עלינו לעיר הבירה ירושלים והתנחלנו בה למשך שלשה ימים. העלייה לרגל הייתה לכבוד פסטיבל הסרטים הבין-לאומי שהתקיים זו הפעם ה-24 בסינמטק הירושלמי המחודש. עוד בשלבי התכנון ברור היה שיש צורך למצוא פתרונות איכותיים להעברת הזמן בין הסרטים, ומה יותר טוב מגילוי טעמים מסעירים במסעדות הירושלמיות?

לשם כך ניסינו לאתר כמה מסעדות איכותיות בסיועו האדיב של האינטרנט, אבל המשימה התגלתה כמורכבת מידי עבורנו. ראשית, המסעדות הירושלמיות לא זוכות לסיקור תקשורתי לו זוכות המסעדות התל אביביות. שנית, אנחנו הגענו לבלות את החמישישישבת בעיר שבה אחוז גבוה של מסעדות סוגרות את המטבח בכניסת ערב שבת מטעמי כשרות.

בסופו של דבר, מקור ירושלמי בקיא המליץ לנו על 2 מקומות: הראשונה, מסעדת "שאנטי" הממוקמת אי שם בסמטאותיה של נחלת שבעה המסתורית. השנייה, מסעדת "רוטיסרי" הממוקמת בתוך מנזר נוטרדאם.

בתום היום הראשון והמאוד מעייף, אותו בילינו בניסוי וטעייה ברחובותיה של ירושלים, עלה בי חשש כי הירושלמי המצוי אינו מסביר פנים ולא יוצא מגדרו כדי לסייע לי למצוא את כיווני בעיר. כך היה גם כששמנו פעמינו למסעדת "שאנטי", שהכניסה אליה נחבאת בחצר פנימית, הרחק משאון הרחוב הראשי, המרוחק רק חצי דקת הליכה ממנה.

כמובטח, ל"שאנטי" אופי מיוחד ושונה מזה אליו התרגלתי במרכז הארץ. המסעדה ממוקמת בתוך מבנה אבן ישן מהמאה הקודמת, בעל קשתות ותקרות גבוהות (פנינה אדריכלית). המטבח פתוח למחצה ומשקיף על יושבי המסעדה. השולחנות עשויים עץ אשר מצידם האחד מדף ישיבה מרופד בתוך גומחת הקיר ובצדדיו הנותרים כסאות עץ פשוטים אך נוחים. את הקירות בחלקה הפנימי של המסעדה עיטרו חיקויים חובבניים לציוריו של הצייר Jack Vettriano.

האווירה במסעדה הייתה טובה והאירוח נראה מבטיח. הזמנו כפתיח לחם עשוי היטב וסלט פטריות מוקפצות ברוטב בלסמי שהיה טעים מאוד. להפתעתנו, המנות לוו במאזטים פשוטים וערבים לחך - סלט סלק, כרובית מטוגנת בזילוף טחינה וקוביות בטטה ברוטב צ'ילי. אל המנות צירפנו בירה טובורג ויין שלצערי הרב לא רשמתי את שמו כיוון שהיה פשוט מדהים ואף הצליח לסחרר אותי מעט (לא מן הנמנע שהסחרור היה תוצאה של "אויר הרים צלול...").

המנות העיקריות שהוזמנו כללו ריזוטו פירות ים ופסטה ברוטב עלום. בשלב זה סחרור היין לא הצליח להסתיר את אכזבתי מאיכות המנות, למרות הסרוויס היפה והמבטיח.
ריזוטו קשה? "אל דנטה" זה לפסטה לא לאורז!!
דמיינו לעצמכם טבח משליך גרגר אורז ע"ג חרסינת המטבח בדומה לעצות הסבתא הנוגעות לפסטה ומחליט - אוקיי! האורז "אל-דנטה" אפשר להוציא את המנה. נכון לומר כי גם ריזוטו יש לבשל לדרגת אל דנטה (על השן) אבל המרקם הסופי שונה בתכלית ממרקמה של הפסטה . על הריזוטו להיות חלק ומחובר גרגר גרגר.
טעמי הרוטב ופירות הים השתלבו בסך-הכל באופן משביע רצון, אך האורז שהוא מרכיבה העיקרי של מנת הריזוטו פוספס ובגדול!
מנת הפסטה הייתה טעימה, אך לא יותר מכך.

ביום שבת, שמנו פעמינו לסינמטק, שם החלטנו לסעוד את ליבנו במסעדה המקומית "לבן". ממקורות יודעי דבר הבנתי כי מדובר במסעדה חדשה ומשופצת. הנוף לחומות ירושלים העתיקה אותו לא צריך היה לשפץ ידהים כל אדם שישב במסעדה ובכך אולי גדולתה. עיצוב המקום נקי ופשוט.

בארוחת צהריים זו הכפלנו את נפחנו וסבנו 4 אנשים אל שולחן האוכל. מלצרית מבולבלת ניגשה אלינו והגישה תפריטים. בהיותי בררן בכל הנוגע למסעדות, בחנתי את התפריט לעומקו והתרשמתי לטובה מהמוצע בו. התיאבון גבר ונערכתי לביצוע המטלה המיוחלת מכל - ההזמנה!
כעבור זמן סביר ניגש אלינו מלצר, מבולבל לא פחות מהמלצרית הראשונה (אולי הם אחים וזה גנטי...) וביקש לקחת את ההזמנה.

המנה שעליה פינטזתי בנבכי מוחי הקודח בדיוק אזלה, כמובן, והיה עלי לסגת לתוכנית ב', אל המנה ממנה נכוויתי רק שני ערבים קודם לכן - הריזוטו. ספקות גדולים קיננו בי, ויחד עם זאת גם רצון עז להשלים עם מוסד הטבחות הירושלמי. כך שבסופו של דבר, הריזוטו הוזמן. חבריי לשולחן הזמינו - פסטה עגבניות, פילה דג ומנה נוספת שלא אזכיר מפאת כבודה.

בעודנו ממתינים למנות שמנו לב למחזה מדאיג - כ-20 איש צובאים על פתח המסעדה, בעוד מארחת דקיקת גוו עומדת בפתח והודפת בחירוף נפש את הקהל הרב. מדוע המחזה מדאיג? לא משום החשש לחייה של המארחת, לא לה אני דואג. אלא למסעדה שעמדה חצי ריקה ובכל זאת נאלצו עם ישראל הרעב להמתין... מדוע? תובנה הנשגבת מבינתי...

נחזור לאוכל.

3 מנות הגיעו בזמן המתנה שהיה כמעט על גבול החוצפה, אבל המנה הרביעית - אותו פילה דג מהולל - בושש לבוא. התחלנו לאכול, שכן חלקנו חלק מהמנות וחשבנו לעצמנו כי מנת הדג וודאי תגיע לשולחן בעוד מספר רגעים קצר, אם כי בהדרגה החלה לקונן בנו תחושה שהדג כנראה נמצא כרגע בדרכו מנמל יפו או טבריה. למרות שאין זה מקובל בשולחן המזמין מספר מנות להגיש המנות בנפרד ללא הסכמת הסועדים המתין החבר הרביעי. המתין. המתין. המתין עד בוש.

הפסטה הייתה סתמית לחלוטין, והריזוטו להפתעתי הרבה שוב נעשה לדרגת "אל-דנטה" שהביאה אותי לידי הכרזת חרם על מוסד הטבחות הירושלמי. ומה עם הדג... אהה נכון, איפה הדג? ככל הנראה עדיין פולט בועות. מנפנף בסנפיריו הקטנים וחושב מחשבות יפות. כן, לדג היו עוד כ-25 דקות של חסד ומחשבות על זוגיות עתידית, כסף, דירה ועוד מחשבות רגילות אותן מעלים דגים בראשם.

הדג נאות להצטרף לשולחננו ללא כל אזהרה מוקדמת או ניסיון התנצלות ורק לאחר ששאלנו לשלומו - כעבור כ-25 דקות בעודי מתרכז ב"מה עשיתי רע שמגיע לי ריזוטו כזה" בפעם השנייה?!

את מסעדת רוטיסרי לא הספקנו לבקר - אולי בפעם הבאה, לאחר שארגע מחוויותי הקולינריות הנוכחיות. אבל יש לי כמה מסקנות:
מסקנה מספר 1: ריזוטו, לא אוכלים בירושלים
מסקנה מספר 2: דגים, לא אוכלים בירושלים
מסקנה מספר 3: במסעדות, לא אוכלים בירושלים (לפחות לא באלו שביקרנו)
מסקנה מספר 4: לירושלמים יש עוד המון מה ללמוד על רמת שירות ואיכות האוכל מהטבחים התל-אביבים.
מסקנה מספר 5: ורק ירושלים 02

"לבן" כבר לא היה בעיניים ובטח שלא שאנטי - אלא שחור בעיניים וחור מיותר בכיס המכנסיים.

עד לפעם הבאה,
קובי (ותודה לעמי על העריכה והחברה)