Joya not so Joyfull

ג'ויה היא רשת מסעדות פופולארית השייכת לרשת ארקפה. סניף רמת החיל מהווה נסיון לא רע ליצור אוירה כמו-איטלקית אבל גנכשל במקומות החשובים באמת.

אני אוהב מסעדות איטלקיות, זה ניכר בבלוג ובכרס שלי. לכן ביקור במסעדה המתעתדת להיכלל בקטגוריה של מסעדה איטלקית כג'ויה שברח' הברזל 4 ברמת החיל הינו בגדר חובה גסטרונומית לעצמי ולאומה כולה.

לרוב מסעדות ברמת החיל ממקומות בחללים תעשייתיים, ענקי ממדים ומנוכרים. ביקור במסעדת ג'ויה גילה כי מעצביה הצליחו ליצור, דווקא בחלל כה גדול, אוירה אינטימית ומזמינה המפעילה את החושים מבלי להתאמץ. מוזיקה איטלקית מתנגנת ברקע, סרט ניאו-ריאליזם איטלקי מרצד מעל הבר, כשלתפאורה המחושבת הותאמה תאורה רכה ומחמיאה.

בין חלקיה השונים של המסעדה חוצצים מדפי עץ גדולים עליהם מונחים אחר כבוד מוצרים איטלקיים כלימונצ'לו, יינות אדומים, שימורים, ארגזי ירקות (בשביל האווירה הכפרית), רטבי פסטות ומקררים המכילים קופסאות פסטה ממותגות של "ג'ויה", מוכנות לבישול ביתי.

בקצה החדר ממוקם בר גדול ובצידו תנור לבנים ואורו הזהוב תורם עוד לרכות המקום. מעל הבר עומדים כחיילים במסדר צנצנות ירקות מוחמצים יפהפיות.

למרות שהרגשתי כאילו הגעתי ליריד מכירות מוצרי איטליה, שכן גם התפריט היה מעוטר בפרסומות למכוניות פיאט, מים מתוצרת סן פלגרינו וחברת התעופה האיטלקית, לא התפתיתי לרכוש ממוצרי המקום. מהר מאוד הבנתי שאת מה שאני רואה במקררים בעצם מחממים ומגישים לי בצלחת.

מלצרית ופרח אדום בראשה הגיעה אל שולחננו באווירה נינוחה מדי, משל היינו חבריה שבאו לאכול בביתה. לא אהבתי את הגישה. גם את שאלתה מאוחר יותר לא אהבתי. למרות שמדובר בסלנג מקובל, השאלה "הכל בסדר עם המנות שלכם?" העלתה בי תמיהה האם המנות אכן תוכלנה להשיב? למה לא לשאול אותנו אם אנחנו נהנים מהמנות. המנות כבר ז"ל, שלומן לא ממש חשוב לאף אחד.

למנה ראשונה הזמנו קרפצ'יו. כמו בכל המסעדות הגיעה צלחת לבנה גדולה עליה פרוסות קרפצ'יו כשבמרכזה עלי אורוגולה, תלתלי פרמזן, טפטופי שמן, מלח גס ולחם קלוי בצד. המנה הייתה מאכזבת מאוד. מלח גס שפוזר בגסות, טעמו של השמן שנבחר ללוות את המנה היה חיוור ואילו פרוסות הבשר - אם כבר בחרה המלצרית להאנישן - נעכרו מצער על שעוללו להן עד כדי כך שתש כוחן מלהציג טעם משלהן.

בעודנו מנגבים את ידינו מהשמן שעטף בצורה מוגזמת את הלחם הקלוי שהוגש לנו, הגיעו אל שולחננו מנת פפרדלה דניה ופיצה מעוטרת בארטישוק (קרצ'ופי) ופרושוטו.

בצק הפיצה היה פריך ודק, אך לא שביר. נהניתי מהבצק כפי שלא אוכל להעיד על שאר חלקי הפיצה. הקרצ'ופי, שהגיע מתוך צנצנות המוכרות לי מהסופר השכונתי, נבצע לחתיכות גדולות אשר פוזרו באופן לא אחיד,  מה שיצר עומס משקל בלתי נסבל על הפיצה הדקה. עקב כך ניסיון לאכול פיצה עם הקרצ'ופי התגלה כבלתי אפשרי, כיוון שהרמת משולש העיפה את התוספת אל הצלחת. גם הסכין, אותה סכין שהושארה על השולחן כשהמלצרית פינתה את צלחת הקרפ'ציו, לא התאימה לחיתוך הפיצה ולכן לא יכלה להיות לי לעזר. רוטב העגבניות היה טעים ואילו את הפרושוטו חיפשתי, אך ללא הועיל. הוא ככל הנראה הלך לבדוק מה שלומו מבלי שוב.

הפפרדלה הייתה דקה מדי ורכה מדי. קשה היה לקרוא לה פפרדלה. דווקא הרוטב היה מוצלח באופן יחסי וחתיכות השום שהיו מורגשות בו באופן בולט מצאו אצלנו פינה חמה בלב. נתנו למנה הכוללת ציון נמוך בעיקר בשל הפסטה שלא הצליחה לעמוד בסטנדרטים סבירים. אם פפרדלה זו הייתה מגיעה לפסטיבל הפפרדלה שבעיר Gemmano באיטליה, היא הייתה מנודה מכל עיר או פסטיבל אפשריים.

את הארוחה סיימנו בקפוצ'ינו קטן מבית "ארקפה" שהיה דווקא טוב מאוד.

לסיכום, ג'ויה היא מקום שבו מחממים ומגישים. לדעתי לא אחטא לאמת אם אומר שהמנות הנמכרות בקופסאות מתוך המקררים המעטרים את חלל המסעדה הן גם המנות שמחוממות במטבח ומוגשות אחר כבוד לשולחנות הסועדים במחירים שאינם מצדיקים את התוצאה.

אבל גם לחמם ולהגיש צריך לדעת. פסטה אינה משהו שצריך לזרוק למים רותחים לבשל עד רכות ולשטוף במים קרים, כפי שרות סירקיס לימדה אותנו בשנות ה-80. בפסטה גלומה מסורת ואמנות, שכן היא מעשה ידי אדם שיש לכבד ולהכין בצורה נאותה. אינני יודע מה השכלתם של הטבחים במסעדה, אבל אם הם רוצים להתקדם בתחום הקולינארי לא הייתי ממליץ לרשום את ג'ויה כמסעדה איטלקית שבה עבדו בקורות החיים.

kubush

מה הקשר בין ארכימדס והפסטה שווארמה?

חלפנו על פני ערים ועיירות עם שמות שמתגלגלים על הלשון כאילו היו גלידה סיציליאנית הנמסה בפה לאיטה בטעמים מתפוצצים מחיוּת, עלינו על הר הגעש אתנה עד לגובה בו פסענו בתוך העננים מכוונים תנועת ציפורים נודדות, עד שלא יכולנו עוד ללחות ולרוחות הקרות. חמה ככל שתהיה האתנה בבטנה, עורה מקפיא.

ברדתנו מההר, המשכנו לעיר הבאה במסע. גמאנו 100 ק"מ נוספים על אוטוסטראדה A18 עד הגיענו לסירקוזה, עיר הולדתו של ארכימדס. ניסיון לאתר מלון שהומלץ על ידי lonlyplanet הביא אותנו אל ספק מלון לתרמילאים ספק בורדל כושל. לאחר הבעות פליאה רבות על רוחבם הרב של כבישי העיר המנוגד לתפיסה הרווחת בשאר האי, מצאנו עצמנו במקרה מול מלון 4 כוכבים מרהיב ביופיו שהזמין אותנו להתארח במחיר מצחיק שלא יכולנו לסרב לו. למלון קוראים Grand Albergo Alfeo והוא שוכן ב- Via Nino Bixio 5 (מומלץ לגזור ולשמור).

הרעב שוב קרא לנו, אך בסיציליה כמו בסיציליה המסעדות נפתחות אחרי 19:00. התחלנו שיטוט בעיר העתיקה המצויה על חצי אי יפהפה. אבי, שעד מהרה שוב אמר את מילות הקסם "mi scuzi", פצח בשיחה יוקדת עם חבורת שוטרים מקומית ששמחו לשמע השאלה "איפה אתם אוכלים את ארוחותיכם החגיגיות".

הכוונה קלה אל עבר היעד הבא לכיבוש וכעבור רבע שעה מצאנו את עצמינו בתוך סמטה ציורית, עומדים בני המסעדה המתוכננת כשסיציליאנית מבוגרת פונה אלינו ומנסה להסביר שהמסעדה עתידה להיפתח בעוד כשעה. אבי האיטלקי שלנו, ניסה לשכנעה להזמין אותנו לארוחה בביתה, אך חרף החנופות שכוונו כחיצי קופידון אל ליבה של הישישה, נאלצנו לכתת רגלינו שעה נוספת ולהשקיט את רעבוננו.

כשחזרנו קיבל אותנו בעל המקום בסבר פנים יפות והושיבנו בתוך חדרה הפנימי של המסעדה. שוב מפות צחורות, מפיות בד אדומות כיין והרבה קיטש שלפתע הפסיק להיות קיטש אלא מציאות יפה, מכובדת ומכבדת כפי שהיא בכל מקום בסיציליה.

שוב הופתענו מהאוכל. אט אט התחלתי להבין שככל שהאי יהיה קטן, נמצא בכל אחת מרוחות השמיים אוכל מעט שונה עם השפעות מעט שונות. הצטיינות יתרה קיבל טעם הירקות האגרסיבי. אגרסיבי, כיוון שזה שנים רבות שלא טעמתי טעמים כל כך עזים ושורשיים של ירקות שנדמה כי זה אך נקטפו מבין עלי הצמח הסוככים עליהם.

לאחר שבחרנו להחזיר את כד יין הבית שהיה לא טוב, הזמנו יין אדום מסוג Chiarmonte 2008 של יקב Firriato העשוי מענבי Nero d'avola המפורסמים של סיציליה. הייתה זו טעימה ראשונה ליין המופק מענבים מפורסמים אלה, הבקבוק חוסל וזו הביקורת שלי עליו לפעם זו.

את היין ליווינו בצלחות אנטיפסטי שבעל המקום בחר עבורנו ובריקוטה. צלחות לבנות הוגשו כשריקוטה גולמית מעוטרת שברי פיסטוקים מונחת עליה. כפי שציינתי בפוסטים קודמים, טעם הריקוטה הסיציליאנית היה עשיר וכך גם מרקמה, והיא כלל אינה דומה לריקוטה שאנו מכירים בארץ. צלחות האנטיפסטי הכילו 7 פריטים מסודרים במעגל – פרוסת נקניק, זוקיני צלוי, חציל צלוי, תרד, פשטידת כרובית, גלילת חביתה ממולאת ריקוטה וסלט קר שמזכיר גיבץ'/רטטוי במרכז הצלחת.

גם עבור מנות הפרימי (ראשונות) נתנו לבעלים חופש אמנותי. הדבר היחיד שנשאלנו לאורכה של הארוחה הייתה השאלה Di terra o Di mare? כלומר האם על המנות להיות מן היבשה או מן הים. הפעם החלטנו להישאר עם רגלינו על הקרקע ולתת לעמי ואיתן לנוח מחוויות הדגים שעברו יום קודם לכן.

המנות שהונחו על שולחננו כללו פסטה farfalle שהלמה בי לחלוטין, שכן טעם הרוטב שליווה אותה היה כשל שווארמה ביתית. טעמתי ונפלתי. ברוטב מצאתי קארי, פיסטוקים, קימל, כרוב אדום ונתחי בשר. מעולם לא תיארתי לעצמי שילוב טעמים כזה במרכיבים הללו. נפלא. המנה השנייה הייתה פנה בשמנת, שקדים וריקוטה עם נגיעות קורנית והשלישית הייתה ספגטי עם עגבניות מיובשות ושמן חמניות שעשה למצב רוחנו המרומם גם כך רק טוב.

למנות עיקריות כבר לא היה כוח אבל היינו חייבים לטעום ולכן ביקשנו צלחת בשרים מעורבת. קיבלנו צלחת עם שלושה סוגי בשר, עגל, בקר וצבי במשרים שונים. היה טעים אבל כבר יותר מדי.

על קינוח אי אפשר לוותר ולכן לאחר מנוחת לוחמים מכובדת ביקשנו vin santo מתוק ולא סמיך אך קר מאוד יחד שהגיע עם פיסות שומשום מקורמל וזנגוויל מסוכר. סיום מתוק ליום מתוק.

kubush

שוק הדגים והבשר של קטניה

07:00 וקטניה מתעוררת ליום חדש. בעוד הרחובות הצדדיים עודם ספונים בדמדומי הלילה שחלף, ברחוב הראשי Via Vittorio Emanuele II אנשים ממהרים לעבודה ותלמידי תיכון לבושים במיטב מחלצותיהם ממתינים בתחנות האוטובוס. תנועת המכוניות והאנשים גוברת ככל שמתקרבים לכיכר הראשית Piazza Duomo, הלא היא כמו בכל עיר איטלקית עתיקה שמכבדת את עצמה ולכן נבנתה סביב כנסיה מרכזית.

מאחורי הבתים התוחמים את צידה המזרחי של כיכר רחבת ידיים זו, מסתתר שוק שמתעורר לחיים חדשים ממש ברגעים אלו.

אני מתקרב ומתרגש.

אם לא די בכך שאני לגמרי לבדי בעוד חבריי מתנמנמים בין ציפויי הסאטן החובקים כל חלקה טובה במיטות המלון, אני מתחבט כל הדרך באיזו עדשה להשתמש לאילו צילומים. בעיקר אני מתרגש לראות שוק דגים ובשר אמיתי, כזה שעוד טרם ראיתי דומה לו בהיקפו ובססגוניותו. מצפה לראות את השוק כפי שניסיתי לדמיין ערב קודם בעודי יושב במסעדה במרכזו של שוק ריק.

עוד רגע קט לפני הכניסה לשוק אני עוצר למראה תעלת מים זורמים ובה שני גברים מדושנים בסרבלי פלסטיק מנקים את תחתית התעלה. התבוננתי בהם ארוכות מבצעים את מה שנדמה היה מלאכתם בעשורים האחרונים והבנתי שאני מביט באחד התפקידים החשובים ביותר המאפשרים את קיומו של השוק אליו אני עומד לפסוע. שני האנשים הללו, דואגים לזרימת מים תקינה מהנהר שעובר מתחת לעיר אל האבנים המרצפות את השוק כולו. אלמלא זרימת המים הבלתי פוסקת ריחות השוק המעוררים והמפתים היו הופכים במהרה לצחנה נוראית שהייתה מבריחה את הקונים וסביר שגם את הרוכלים בסופו של דבר.

פסיעות אחדות אל תוך השוק חשפו בפני רחבה גדולה עליה מביטים בעניין רב חבורת פנסיונרים ומספר רחובות המתפצלים ממנה. לכל אחד מהרחובות נושא קולינארי משלו.

הרחבה והרחובות הצמודים לה הם שוק הדגים ופירות הים. הפנסיונרים הסקרנים צפו, כך מסתבר, בקרב היומי בין שני רוכלים על המחירים אותם יציגו לציבור הקונים על גבי השלטים. קרב שלא נדם, גם לא כעבור שעה וחצי משחלפתי על פני הרוכלים בפעם הרביעית.

הרחובות הפרוסים מעל לרחבה הם איזורי ממכר הבשר ואילו הרחובות הצדדיים יותר הם הרחובות בהם נמכרות גבינות ארומטיות, זיתים, סלטים, לחם וירקות ופירות. נדמה כאילו קיים מדרג ברור בין סוגי האוכל כמו בתרבויות רבות אחרות המקדשות מאכלים מסוימים בעוד אחרים נתפסים כדבר נלווה או מאוס.

הדגים ומאכלי הים תופסים את המקום הגדול ביותר בשוק הרחבה והרחוב היוצא ממנה. לכאורה המקום הנמוך ביותר של השוק אבל הפונקציונאלי ביותר היות והאזור חייב בהזרמת מים. הבשר שבתרבויות רבות תופס מקום ראשון בחשיבותו נמצא מעל הרחבה, משקיף אליה בעוד הקונים יכולים להשקיף אליו בנוחות. אינני בטוח שבקטניה כעיר נמל מרכזית חשיבות הבשר גבוהה מחשיבות הדגה. גבינות ושאר ירקות ומאכלים ממוקמים ברחובות הצדדיים כאילו יש בכך אמירה של חשיבות משנית ולא יותר מכך.

מדרג השוק הוא לא אחת ראי החברה. מעניין מה אנתרופולוגים היו אומרים על הסידור שתיארתי.

ירדתי אל שוק הדגים, שם גיליתי את הים במלוא הדרו. הרוכלים היו עסוקים כל אחד בשלבים השונים של הכנת הדוכן ליום הקניות. היו שעסקו בפיצוח צדפות ממינים וצבעים שונים, היו שעסקו בשליית דגים מתוך הדליים המלאים, היו שעסקו בפיזור ערמות קרח על משטחי שיש עליהם יניחו בקפידה עוד רגע קט דגים מסוגים שונים, קיפודי ים קטנים, חסילונים וסרטנים.

המחזה היפה ביותר בו הבחנתי נראה כמאפיין ייחודי לשוק זה. כל הרוכלים עסקו בסופו של דבר בהנחת מרכולתם באופן ציורי וייחודי כל אחד לדוכן שלו. נראה שסידור הדגים וקישוטם, אם באצות או בירק אחר, תפס את החשיבות הגדולה ביותר ואת הריכוז הרב ביותר. חלק מהרוכלים סידרו את הדגים בשורות, אחרים בצורות עגולות, אחרים מגדול לקטן או בערימות מתוכננות. ניכר היה ששלב הסידור היה עדין, קריטי ועילה לפריצת מלחמת עולם בין הרוכלים אם היה מי מהם שהעז ליצור רפרודוקציה של יצירת האומנות שאך זה יצר חברו.

לאחר סקירת שוק הדגים עליתי אל שוק הבשר, שם מצאתי ערב רב של גילאים. כאן גיליתי שלגיל יש כבוד. בעוד הקצבים המבוגרים והמנוסים ללא כל צל של ספק עסקו בפילוט וחיתוך נתחי בשר השונים, סידרו הצעירים את התוצרת תחת חלונות הזכוכית. נוכחתי שאין חלק בבעל חיים שלא ניתן לאכול שכן הכל היה תלוי או מפורק, מוכן לכל מתכון. מהלך שיטוטי בחלק זה של השוק הבחנתי בנער צעיר נושא מגש עם כוסות קטנות של אספרסו חם מכוסות נייר כסף אל רוכלי השוק. היה זה מחזה שהזכיר במקצת את שוק מחנה יהודה הירושלמי.

כניסה לרחובות הפנימיים יותר הסבה לי את העונג הרב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי בבוקרו של יומי האחרון בקטניה. רוכלים היו עסוקים בביקוע גלגלי גבינה גדולים. לחות הבוקר גרמה לריחות המשכרים להמריא הישר לחלל הרחוב ואל אפי שלא ידע מנוחה מאותו הרגע. עצרתי ליד אחד הרוכלים שהקסים אותי בעודו חותך גלגל פרמזן לחצי, מקרב אותו אל אפו על מנת לבחון את טיבו ורק לאחר מכן מניח אותו במקומו למכירה.

כך מצאתי את עצמי משוטט שיכור ולא מיין בין דוכני גבינות, נקניקים וסלטים עד אשר הגעתי למסקנה שאם לא אשים מיד פעמי לעבר המלון, שם חברי ודאי כבר עסוקים באכילת ארוחת בוקר, הם יאבדו עימי קשר לעולמי עד.

חוויה קולינארית ואנתרופולוגית מהמדרגה הראשונה.

שבת שלום,

kubush

איטליה היום הראשון

טיסה באל איטליה הביאה אותנו באוקטובר האחרון לטיול לאורך דרום המגף האיטלקי והאי סיציליה שנבעט ממנו באלגנטיות איטלקית השמורה בד"כ למגמות העיצוב ולגברים שלה. ארבעה גברים (אבי, איתן, עמי ואנוכי) יצאו למסע שעיקרו אנשים, אוכל, יין וערים שאת יופיין וייחודן אין די מילים לתאר.

את רומא לא בנו ביום אחד, הבנו את הרמז ולא נשארנו בה אפילו יממה אחת, מיד עם קבלת הרכב בשדה התעופה, ולאחר שהבנו איך יוצאים מהחניון מבלי לפרוץ מחסום חשמלי, מיד לאחר שהבנו שכדי לנסוע לאחור צריך להכניס הילוך קדימה, ומיד לאחר שהבנו שמפתח הוא מחווה שאינה מחייבת היום בהתנעת רכב מסוג רנו, עניין שלקח לא יותר מכחצי שעה-שעה-שעה וחצי - יצאנו לדרך.

חמושים בחששות מפני האיומים הרבים ממורשתו של נינו פרינה (הזוכה הראשון במירוץ פורמולה 1, 1950) הגלומה במגפי הנהג האיטלקי הממוצע, יצאנו משדה התעופה הישר לתוך הפקק הראשון שהמחיש לנו כמה מהר באמת אפשר לנסוע באיטליה.

המטרה הראשונה של יומנו הראשון לטיול הייתה התרעננות מטיסה ארוכה והגעה לנאפולי מרחק כ-250 ק"מ דרומה מרומא. מצאנו את עצמנו סוטים מרחק 7 ק"מ משדה התעופה לעיר Ostia שלחוף ימה של איטליה. סיבוב קצר במקום הלא חשוב הזה הביא שניים מאיתנו לשוק העירוני בחיפוש אחר שישיית מים. עשר דקות, הן הזמן ש"בוזבז" בתוך בליל ריחות פרובוקטיביים בשוק המקורה בו התערבבו עשבי תבלין שאך זה נקטפו, דגים, נקניקים וגלגלי גבינה אימתניים. בעשר דקות אלו נגזל עברי כפי שהכרתיו. החלה צעידה אל עבר עתיד שימלא תובנות שלא הכרתי עד אז.

צריך קפה בשביל להתרענן. כך מצאנו את עצמנו לוגמים קפה מצוין, מתבוננים לים התיכון בחברת 3 פנסיונרים שעצרו גם הם ליד דוכן הקפה שעל חוף הים לאחר רכיבת בוקר על אופניהם ומתענגים על הבוקר החדש הזה.

החלטנו לנסוע דרומה לאורך החוף. חלפנו על פני עיירות נופש זנוחות ועשרות קבוצות של רוכבי אופניים לבושים במיטב אופנת הרוכבים. מהירות הנסיעה הממוצעת הייתה 40-50 קמ"ש, אכן הרגשנו פרועים. זקנות קצרות רואי על הכביש היו נוסעות מהר יותר.

כשהתייאשנו התחלנו בעלייה לכיוון ההרים. שעת צהריים הגיעה ואנחנו עוד רחוקים מאוד מנאפולי, בדיוק כפי שהבטיח הקול המעצבן במכשיר בג'י.פי.אס. גמלה בליבנו ההחלטה כי בעיירה הבאה שתיקרה בדרכנו נחפש מקום לאכול. כך קרה שהגענו לעיר Velletri.

במעלה אחד הרחובות הבחנו במסעדה שנראה היה כי החלה את פעילותה היומית אך לא מזמן. שמה של המסעדה "Da ezio al ponte". לעמי ולי הייתה זו חוויה ראשונה מסוגה שכן זו הפעם הראשונה שלנו באיטליה. חוויה במובן החיובי של המילה, כזו שערפלה את חושינו מתוך הנאה צרופה.

שולחנות עץ ערוכים מפות הדומות לבד וילון פרחוני בצבע טורקיז, חלונות זכוכית עצומים, רצפת עץ ישנה מעלה ניחוחות עץ לח. צלחות ותעודות מזכיות בתחרויות סומלייה וראשו של חזיר בר שהיה לו יום רע אחד, מעטרים את הקירות. לראשונה בחיי האמנתי למה שהיה כתוב על שלט המסעדה, אני באמת מאמין שהמקום קיים מאז 1964.
מזל גדול היה לנו בכך שהשפה האיטלקית היא כשפת אם לאבי. אלמלא הוא, התקשורת המרבית שהיינו יכולים לייצר עם בעל המקום הייתה שפה של חיוכים ללא תוכן.

פתחנו בצלחת נקניקים וגבינות לכל סועד. על כל צלחת הוגשו ארבעה סוגי פרושוטו ושתי גבינות ; מנצ'נגו בניחוח יין עדין וגבינת קצ'וטה בארומה מעושנת קלילה. אל המנות הללו התלווה גם לחם בעל השם המוזר "אי אפשר להפסיק לנשנש אותי" ויין הבית.

מילה על יין הבית באיטליה Vino della casa. נהוג במסעדות רבות להגיש יין בית שהוא, בניגוד למוכר בארצנו, אינו יין של היקב ששילם למסעדה באותו חודש. באיטליה יין הביתה אכן מיוצר ע"י המסעדה, אם בבעלותה יקב או ביקב הסמוך אליה. מדובר ביין אדום או לבן, בעל טעם בוסרי במובן הטוב של המילה. ניתן לדמות אותו ליין שלא עבר תהליכי סינון כך שטעמיהם החזקים של הזג או של חרצני העינב באים לידי ביטוי גם הם. הקמח המלא של עולם היין.

קיבלנו יין בית אדום קר כקרח בקנקן מעוטר. הרגשה מוזרה היא לשתות יין אדום קר כל כך ועם זאת הרגשה שונה ומענגת.

מהלך ישיבתנו במקום זרמו כל העת לקוחות שנראה היה על פי קבלות הפנים להן זכו, כי מדובר בלקוחות קבועים שנהנים שנים רבות מפרי עמלן של טבחיות בעלות ידי זהב.



לאווירה הביתי והחמימה של המקום תרמו לא מעט קרני השמש שפרצו מבעד לעצי האורן שמעבר לכביש, עת הגיעו המנות העיקריות. אכלנו בשקיקה רבה ריזוטו עם חסילונים ופטריות בניחוח לימוני קרמי עדין, ריזוטו פטריות פורצ'יני שנאספו באותו היום, ספגטי עם וונגולה קטנים וספגטי ראגו שעדינותו הדהימה את כולנו. עדינות הראגו, בשילוב הספגטי שהיה בדיוק במידה המתאימה לי (לא XL הפעם), הזכירה לי את רקדני היום והערב במחול השעות מתוך הסרט פנטזיה.

שותים אספרסו קצר, מנגבים את הריר הנוטף ומתארגנים ליציאה אל עבר נאפולי.

פתיחה קולינארית נהדרת לטיול נהדר, יום שמש נפלא ותחילתה של ידידות מופלאה עם מדינת המגף. על נאפולי וסביבותיה בפוסט הבא ולאחריו סיציליה במלוא תפארתה.