וידאו: אמהות מבשלות - אמא שלי מכינה גפילטעפיש

לכל הבשלנים שבינינו יש דמות אחת מרכזית ממנה למדנו לבשל. בדרך כלל מדובר באמא או בסבתא שלנו.

אפילו אנשים שלא חשבו בילדותם כי המטבח יהיה כר להגשמת משאלותיהם בבגרותם, החלו את מסעם הלא נודע במטבח עם דמות אמהית, מלמדת, מלאת נוסטלגיה קולינארית משלה אותה העבירה אף מבלי להתכוון לכך, לדור הבא.

הכמיהה שלי להנצחה קיבלה טוויסט מעניין כשהחלטתי לתעד את אימי מבשלת את אחד מהמאכלים המסורתיים של יוצאי פולין – הגפילטעפיש. מאחר ואני ידוע כמי שעומד בהבטחותיו, גם הפעם אין מתכון כתוב. מי שירצה ללמוד איך מכינים גפילטעפיש אמיתי פולני יצטרך לצפות בסרטון עד סופו – הנאה מובטחת!

(צילום: לילך קלייטמן שובל, עריכה: דורי גולדשטיין)

בהזדמנות זו אני פונה לכל אמא או לכל מי שיש לו/לה אמא בעלת מתכון מיוחד (לא דווקא עדתי) שהייתה רוצה להצטרף אל הסרטונים המתוכננים בהמשך, לפנות אלי למייל kubush1@gmail.com .

בהזדמנות זו אאחל לכל קוראיי הנאמנים

חג פסח שמח וטעים

אחותי הקטנה מכינה את ארוחת ראש השנה

אחותי הקטנה יכולה לפתוח את השנה החדשה בתחושת סיפוק וגאווה רבה. על שום מה? על שום הצלחתה במבחן המורשת האולטימטיבי בין אם לבת. המבחן ממנו חוששים דורות ההמשך כאילו היה זה מבחן יציאתם לבגרות מלאה, בדומה לטקסים שבטיים עליהם קראנו בספרים. אחותי העמידה עצמה במבחן הכנת ארוחת ראש השנה.

הרי אין זו הפעם הראשונה שאחותי מארחת את משפחתה מדרגה הראשונה, ואין זה מן הנמנע לצאת בהודאה שאינה משתמעת לשתי פנים: לאחותי, כמו לאימנו, יש ידי זהב.

אלא שיש משהו מאוד שונה בארוחת חג. ראשית, הוטל על אחותי לקיים את ארוחת ראש השנה הטקסית, בעלת ניחוחות המאכלים המוכרים מבית הורינו, כמרק עוף עם קרעפלאך, גפילטעפיש וכבד קצוץ, משימה שכולה מתנקזת לעולם רווי ציפיות של היושבים לשולחן.

שנית, אלומות הזרקורים שבדרך כלל מתכווננות על אימי כ- chef de cuisine, ועלי כ- sous chef הנאמן שלה, הבהיקו הפעם במלוא זוהרם על אחותי. שלישית, גם דודתי ובן דודי הסבו עימנו לארוחת החג, ולמי שאינו מכיר את דודתי היקרה, ידה על לשונה קלה ויכולה הייתה ברגע אחד לחרב ערב שלם אלמלא כישרונה של אחותי עמד לה.

החרדה, שניכרה בקולה של אחותי כשהתקשרה אלי בשאלה איך עושים בסיס לפבלובה יומיים לפני הסעודה, נגוזה כלא הייתה כשנכנסנו לביתה (כן עומר, כשהיא מופקדת על הכנת ארוחה כזו זה ביתה, כשאתה שוטף כלים זה גם ביתך וזה ממש לא משנה כמה עזרת).

לבושה בשמלה אפורה וחגורה לבנה עטויה סביב מותניה, לרגליה נעלי עקב בשחור וכחול מחמיאות, מחויכת כאילו כבר כבשה את כרסותינו ואף מאמץ או אגל זיעה לא ניכר על פניה. כך קיבלה אותנו אחותי, כאילו שום מאמץ לא נדרש ממנה בהכנת סעודת ראש השנה.

לאחר שהסבנו לשולחן והשקנו את כוסיות היין, החלו המנות לזרום אל השולחן. במנות הראשונות היו זוג חלות צמה, קישואים מוחמצים שנצרבו על גריל, כבד קצוץ, גפילטעפיש, סלט סלק, פלפלים קלויים, סלט ז'וליינים מירקות עם אגוזי מלך מקורמלים במעט סוכר חום ואיך אפשר בלי התזכורת הפולנית לכך שיום אחד לכולנו יהיה פרקינסון – רגל קרושה.

אחותי, שסירבה לכל הצעה שלי להביא דבר מה לסעודת החג, אף נטלה ממני את תפקידי המסורתי בהכנת חלות צמה. נכון, אני קצת מתלונן, אבל באותה נשימה חייב לציין שחלותיה לא נפלו מאלו שלי. כל המנות הראשונות, למעט בז'יז'ינה הרוטטת בה לא נגעתי, היו מצוינות וגם אם אמא עזרה קצת זה בסדר. הרי קשה מאוד להכין מתכונים עם מידות שהן רק "לפי העין".

מיד לאחר ההתפעלות הראשונית והודאתה של אימי בכנות מלאה שהאוכל פשוט מצוין, עברנו למרק העוף. המרק היה גם הוא מצוין ולווה בקרעפלאך ממולאים בשר.
להורי הייתה שכנה ממוצא בוכרי, סוניה קראו לה. היא הייתה בשלנית מצוינת ולימדה אותנו שמרק מגישים בסוף על מנת שלא להכביד על המסובים. הסכמנו עימה פעמים רבות, אלא שמעולם לא הצלחנו לסגל את המנהג החכם הזה ואנחנו ממשיכים במסורת. כך מצאנו את עצמנו מלאים כבר אחרי המרק.

אך אל חשש, המרק לא יכניע אותנו, לא החג הזה. הנה הגיע תורן של המנות העיקריות. פולקע עטופים בבשר אווז וברוטב תפוזים, מנת ממולאים א-לה אהרוני ברוטב רימונים, מנת ירקות מאודים ואורז. המאכל שהדהים אותי יותר מכל היו הממולאים. שתי סיבות לתדהמה שנפלה עלי. הראשונה היא העובדה שטעמם הטוב היה כמעט זדוני והשנייה היא שהמתכון היא של השף אהרוני - פשוט כי מעולם לא הצלחתי בביצוע מתכוניו לשביעות רצוני. יתרת המנות היו משובחות אף הן.

לקינוח הכינה אחותי פבלובה ועוגת תפוחים. למי היה כוח?
לי, לי היה עוד קצת כוח כדי לדחוס גם את הקינוחים הטעימים שאחותי רקחה במטבחה. וכי איך אוכל להשיב את פניה ריקם כשכל מה שעשתה בעודי טועם את הפבלובה היא להתבונן עלי בזווית העין ולחכות למוצא פי.

יש לי שלוש מסקנות מהערב הנפלא הזה הקשורות להיותה אחותי במקרה גם ביתה של אימי ונכדתם של סבתותיי:
1. קיימת מסורת של הכנת הררי אוכל, כאילו געגועים להרי הטטארים שבזאקופנה הם מחלה גנטית דומיננטית.
2. האהבה לבישול וההצלחה לשוות לו מראה נאה וטעם מצוין גם היא תורשתית.
3. גם אחרי שעמלים שלושה ימים רצופים במטבח אפשר להיראות מצוין, או לפחות עד שהאורחים הולכים והאיפור נמרח על הכרית.

kubsuh

צעד פולני לאדם, צעד תימני לאנושות

שוב מגיע חודש אלול, ואיתו תהיות וחששות לא מעטים בנוגע לשאלת השאלות – היכן נערוך השנה את ארוחת החג עמוסת מזון המלכות? שאלה כבדת משקל המחווירה רק אל מול החשש הגדול ביותר: פקקי התנועה האימתניים שמצפים לנו ביציאה מבית הוריי, כשמשפחתי הקרובה חוברת לבית המשפחה המארחת.

הפעם ההזמנה הגיעה כהפתעה מיוחדת מבת דודתי, נורית. זו הפעם הראשונה שאנחנו חוגגים בביתה שבראשון לציון, ובהרכב מיוחד. אם נהייה פולנים עד הסוף – לזכותה יאמר שהאירוע נערך חודשיים בלבד לאחר לידת ביתה השנייה אחרי תשעה חודשים בהן סחבה כרס הריון אימתנית. אם לא הייתי יודע אחרת הייתי אומר שהיא גידלה בביטנה 4 ק"ג דגים לגפילטעפיש משך 9 חודשים, מחשש פן לא יוותר דבר בשווקים אחרי פשיטת הבריגדות האשכנזיות.

הזכרתי את הרכב סובבי שולחן החג המיוחד. במקרה תש"ע מדובר על תערובת חותכת של מזרח ומערב – מאלו שהגיעו לכאן על מרבד קסמים מתימן ומאלו שקיפלו קריסטלים בתוך מרבד כזה בבית בפולניה, אולי מתוך מחשבה שכשיגיעו לארץ ימכרו אותם במחירי קסם שימצבו אותם בדיזינגובה פינת ארלוזרובה. שני הצדדים נותרו עם השטיח ועם הרבה כבוד רמוס, אבל עם ברק בעיניים בכל הקשור להצלחתם להגיע למדינת ישראל, הארץ המובטחת.

בת דודתי, נצר לעדה הפולנית, התחתנה עם בחור נצר לעדה התימנית. שומר מצוות ברוב שעות היממה ומקיים מצוות אדוק – פעמיים לפחות עד כה. אחיו, גם הוא עשה את אותה המחווה לקיבוץ הגלויות הישראלי והתחתן עם נצר לעדת הגפילטעפיש וה"רוטט הזה".

מרכז הסוכנות היהודית שהוקם לכבוד ראש השנה בסלון ביתם יצר שולחן מעניין מאוד, עליו נחו חזרת לצד חילבה, גפילטע לצד ג'ת ומיני מזונות רבים בצלחות הראשונות שלא ידעתי את מטרתם עד לחזרתם של הגברים מבית הכנסת. מאחר והגענו ברכב, העדפנו אבי, גיסי ואני לוותר על תענוג תקיעת השופר בבית הכנסת (כבר תקענו בצופר הרכב בין הפקקים).

עם חזרת הגברים מבית הכנסת, בעלה של בת דודתי החל מסביר את סדר התפילות ואת חיבור תפילות ראש השנה עם תפילות יום השישי המסורתיות. מילה אחת שהוציא מפיו גרמה לאחותי ולי להתבונן זה בזו במחשבה על שטיח מעופף הביתה עם או בלי הקריסטלים. המילה מאה (100) הגיעה יחד עם הסבר על 100 תפילות שיש להתפלל בערב זה טרם ניגשים לארוחה. מילה מפחידה המילה מאה. מאה שנה, מאה דקות, מאה קלוריות של רעב שמקרקרות בבטני, לא פשוט...

לשמחתנו התבדינו מהר מאוד ולאחר שירי יום השישי וברכות על כל מיני המזונות שהונחו בצלחת (תפוח בדבש, לוביה, דלעת, גרגרי רימון ועוד) ניתנה הפקודה ברוב הדר כתקיעת שופר בהתקפות ישראל את אויביהם, להסתער על האוכל.

האוכל בעיני היה מצוין, כזה שנעשה בהרבה אהבה ועם כוונות נכונות. קינוח פרפה החלבה ש"נוקד" ברמיזות רום היה מצוין גם הוא למרות שהיה פרווה. השולחן היה ערוך לעילא והמסובים רבי עניין וחן. לדבר אחד לא הצלחתי להתחבר – החילבה. למרות שאני מנסה בכל פעם מחדש, אינני מצליח להבין את ערגתם של אנשים אליה.

המינוס הגדול בערב חגיגי שכזה הוא שמאחר ומדובר באנשים שומרי מסורת, לא ניתן היה לצלם את מטעמי ושולחן החג. כל שנותר לי הוא לנצור את הערב הזה בליבי, חף מתמונות אך עשיר בזיכרונות טובים.

שנה טובה,

קובי