‏הצגת רשומות עם תוויות קלייטמן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קלייטמן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 31 ביולי 2009

אימה בקפה גרג

ביידיש אומרים – 'אַז ס'איז ניטאָ קיין פיש איז אַ הערינג אויך אַ פיש' ובתרגום מילולי: אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג. זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי בשעה שקיבלנו את מנות הפתיחה והמנות העיקריות המבחילות במנה העסקית של קפה גרג בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

בסיום יום העבודה נפגשתי עם עמי בדיזנגוף סנטר לקניות. אחרי שהסתובבנו והסתובבנו והסתובבנו, שהרי אי אפשר אחרת בסנטר הבנוי מעגלית, תקף אותנו הרעב. מאחר והיינו בדרכינו אל חנות "צומת ספרים" הנפלאה, נחו עינינו על בית הקפה/מסעדה "קפה גרג" שבסמוך לחנות. הידיעה שאנחנו לא מגיעים למסעדת פאר הייתה ברורה מלכתחילה והכוונה הייתה להזמין מנות שישביעו את רעבוננו ותו לא. לשמחתנו הרבה, נוכחנו לדעת שבשעה 17:00 מנות עסקיות עדיין בתפריט ובמחירים סבירים 49-79 ₪.

הקונספט עליו בנו את שמות המנות העסקיות השונות מגוחך ולא קשור לתוצאה הסופית, "עיסקית מפנקת", "עיסקית מפנקת מאוד", "עסקית דגים מאוד" – האם לא די ברמתה הירודה של העברית השגורה בפי הנוער? האם התחביר עבר איזושהי וועדה מסתורית שאישרה אותו? האם הטבח עבר קורס בסיסי שיצדיק את השמות?

כעבור זמן המתנה לא מבוטל, עמי הזמין "עסקית מפנקת" ובה סלט עוף ושתייה קרה ואילו אני הזמנתי "עסקית מפנקת מאוד" (כל אחד בהתאם לגודלו) שהכילה "עציץ אנטיפסטי במילוי גבינות רזות", לזניה ושתייה.

ממתינים לפינוק ולפינוק מאוד, נזכרנו כי בכל פעם שחלפנו על פני קפה גרג, המקום היה מלא מפה לפה בדיוק כפי שהוא כעת, עובדה שיכלה בקלות לרמוז על הצלחתו הקולינארית של קפה גרג בנוסף להצלחתו בתחום הקפה.

הסלט של עמי הגיע, קטן מאוד ובתכולה של 90% עלי חסה, 5% נתחי עוף ו- 5% של מה שככל הנראה נשאר במטבח מהיום העמוס. העציץ שלי הגיע 10 דק' מאוחר יותר. אנטיפסטי לא ממש היה שם, כריזנטמה שיכלה באותם הרגעים לשמח את ליבי, גם לא הייתה שם. למען האמת גם עציץ לא היה שם. לצערי העציץ היה צלחת קטנה ולא עציץ אמיתי אותו הייתי מעיף בחדווה למטבח של הטבח המרושל.

מראה המנה היה פשוט מזעזע, על הצלחת התגלה "זר" קטן של חסה, פרוסה אחת של חציל מגולגל כאילו נח על משכבו בשלום על גבי סוג של נוזל לבן שאמור היה להיות גבינה. אם זו גבינה רזה, היא כל כך רזה שלמונח אנורקסיה דרוש תיקון מיידי במילון. קראתי למלצרית ושאלתי איפה הפרחים של העציץ, לטענתה בתוך פרוסת החציל הבודדה מגולגלים אחר כבוד פלפלים קלויים (אולי ניצני פלפלים?).

בפעם הבאה שאחפש עציץ, אחפש אותו במשתלה. החזרתי את המנה (לזכות המקום ייאמר שללא כל קושי) וביקשתי את האופציה השנייה – מרק עגבניות.

המרק הגיע בטמפרטורה של לפחות 90 מעלות (לפני צלסיוס), בקערה עמוקה וגדולה והריח לא רע בכלל. אבל, אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג, נכון? אם אינכם רוקחים מרק עגבניות אמיתי מעגבניות אמיתיות, רישמו שאתם מרטיבים ומחממים מרק עגבניות אבקתי או מרק עגבניות בתוספת חומרי גלם תעשייתיים שלא ניתן להתעלם מהם. למרק היה טעם חזק של אבקת מרק. ישראל מתייבשת! אל תבזבזו מים יקרים על תוצרים דלוחים מראש.

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'

הלזניה שלי הגיעה. ריח ומראה המנה, סטייל מלונות ישראל שנות ה-80, חיסל סופית את הציפייה גם לשבוע מהאוכל וגם קצת ליהנות ממנו. במקרה זה לא יעלה על הדעת ליהנות מכל העולמות. המנה, שאין לי ספק שהייתה מוכנה מראש בכלי האובאלי בו נחה, חוממה לטמפרטורות שתמצאו אולי באזורים הקרים של השמש. ניסינו. באמת שניסינו. למרות המראה, למרות טעם ואיכות הלזניה הירודים, למרות טעם אבקת מרק פטריות שלא ברור לי איך הגיע למנה ובעיקר למה, ולמרות שכל הצלחת שחתה במה שככל הנראה אמור היה להיות גבינה.

שאלת המלצרית התמימה אודות טיב המנות נענתה בהנהון מבויש מצד שנינו. היא לא אשמה. לעומת זאת הצעה לקינוח וקפה נענתה בשלילה חד משמעית ובקשת חשבון לתשלום.

אני חייב לציין, כפי שכבר ציינתי, שהמקום היה גדוש באנשים באותה עת כמו בכל פעם אחרת שחלפתי לידו. האנשים נראו נהנים ומאושרים בכל פעם שבחנתי אותם. אני לא נהניתי ולא הייתי מאושר (מהאוכל לפחות). האוכל לא היה ראוי בשום קנה מידה. אם אי פעם אשוב לנסות את המקום, יהיה זה לקפה בלבד.

שלכם,
kubush

יום שישי, 19 ביוני 2009

מסעדת רפאל - לא מה שחשבתם


אין הרבה מסעדות ששמן מוכר וידוע כ"רפאל", מסעדה עטורת שבחים שהקונצנזוס סביבה איתן ושריר. יתרה מזאת, "רפאל" כה אהודה שספק אם אי פעם תשמעו לשון חורשת רעות אודותיה.

עבור מי מכם שטרם ביקר ב"רפאל", מדובר על מסעדה הממוקמת בקומה התחתונה של מלון המלך דוד בתל אביב (הירקון 87). החלל הרחב של המסעדה, המעוצב בחן רב וברכות שקשה להתעלם ממנה, יכול להכיל בקלות מספר רב של סועדים. אבל את "רפאל" מאפיינת דווקא תחושת אינטימיות. לאופי המקום תורם לא מעט נופם הפנורמי של הטיילת וחוף הים הנשקף מהחלונות הגדולים, מה שהופך את המסעדה לתל-אביבית כל כך.

גם השירות ב"רפאל" לעילא ולעילא. אני מתכוון לבדיקות מדודות של המלצרים את השולחנות, המלוות בשאלה "האם המנות לטעמכם?", כמו גם להגשת קראף המים, מזיגתם לכוסות והקפדה על ניקוי השולחן בין המנות בצורה כמעט בלתי מורגשת. אלה תכונות שהלוואי והיו מדביקות את כל המלצרים בארץ. אני מנחש שצוות המלצרים במקום עובר סדרת חינוך קשה אך משתלמת, כשחושבים על הסועד שזוכה לשירות קשוב, אדיב ומצוין.

לכן אין פלא שרפי כהן, שף המסעדה, צוטט פעם (7/2003) באומרו: "אני פרפקציוניסט. פרפקציוניזם מהסוג שעושה אולקוס. כרגע אני שאוב למסעדה ולקריירה ואין לי זמן לדברים אחרים. אהבה לא תהיה לי עד שארגיש שסיימתי את המלאכה". מילים אלו אכן מגולמות במסעדה במלואן. בכל מה שקשור לשירות, ניקיון, סרוויס, מיקום ואיכות מרכיבי המנות, "רפאל" היא כליל השלמות.

ובכל זאת, חידת ההצלחה של "רפאל" מעולם לא התפענחה לנגד עיני בגלל אלמנט אחד קריטי – האוכל.

בשנה האחרונה ביקרתי מספר פעמים ב"רפאל", ימים שונים, שעות שונות, תפריטים שונים. בכל פעם זכיתי למנות פתיחה ומנות עיקריות שנוצרו ממרכיבים באיכות בלתי מתפשרת, מירקות שזועקים טריות ומרטבים מצוינים. אך התפיסה הפרפקציוניסטית של כהן עד כדי כך מושלמת שהיא חסר תעוזה ועניין. הכול ארוז ומוגש באופן מוקפד, הכול מאוד מדוד, מאוד מדויק, טכני. משעמם.

תחושת השעמום מ"רפאל" זכתה לביסוסה הסופי בביקור האחרון שלי, בעקבות התנסות בתפריט ארוחת סוף שבוע. הייתה זו סעודה בחברת 4 אנשים נוספים. בין המנות הראשונות שהוגשו לנו היו סיגרים מרוקאים ממולאים בעגל חלב ובלוית טחינה, חציל בלאדי שרוף עם יוגורט כבשים וטחינה, גרבדלקס סלמון כבוש מלווה בנגיעות קרם פרש עם ביצי דגים אדומות וויניגרט טעים, "סלט תוניסאי" - שהורכב מתפוחי אדמה, אנשובי, טונה וביצה חצי קשה - וירקות ממולאים.

המנות היו טעימות, אולם אף לא אחת מהמנות התבלטה באופן מיוחד. ניתן לסנגר ולומר שהמטרה הייתה שטעמי המנות ישתלבו היטב, ובכל זאת הייתי מצפה ליותר מ"רפאל".
גם המנות העיקריות שהזמנו היו עשויות כהלכה. ביניהן שניצל עגל, ניוקי עם שרימפס, נתח סינטה יפה ודניס צלוי. כולנו התמלאנו, אך לא מנחת


לקינוח הזמנתי צלחת עם מבחר פטיפורים שזכרתי לטובה מאחד מביקוריי הקודמים. גם הפעם היא הייתה טעימה אך משהו בחינניותה נפגם, למרות הסידור היפה.

הארוחה הזו חיזקה בעיני את אמיתות האמירה כי רמתו של השף אינה נמדדת רק בהכנתם של מאכלים מסובכים, אלא דווקא בהכנה המצוינת של המאכלים הפשוטים. אלא שבמקרה זה הפשטות שלטה בכל. גם אם נהניתי מהטעמים, טעם ההחמצה חזר שוב ושוב.

על אף כל השבחים המורעפים עליה, "רפאל" היא סתם מסעדה. נכון הוא שהמנות מוגשות באופן מתוחכם, המיקום מנקר עיניים והמחירים מנקרי כיסים. אבל האוכל פשוט רחוק מלספק חוויה קולינארית בעלת מעוף.

לסיכום אומר שמאכזב מאוד להגיע למסעדה בציפייה ליפול מהכיסא ולגלות שהדבר היחיד שנפל בארוחה הזו היה צלחת הפירה על ביתם של חבריי.

שלכם,
kubush & amiki

לאתר של "רפאל"

יום שני, 19 בינואר 2009

כותש השום של סבתא ברטה


העברת ידע מאם לבת ומאב לבן הוא נוהג טבעי שלא פוסח על המטבח הביתי, למשל בהעברת שלל מתכונים מסורתיים להכנת מאכלים המאפיינים את המשפחה והעדה. אולם לעיתים זהו תהליך ספונטאני, אליו אנחנו לא מודעים. למשל, הדרך המיוחדת בה מתכונים אלה מוכנים, החל מאופן קיפול הבצק ועד לכל ניואנס בגוף בעת תבלון המנה. טוב, אני קצת מגזים. אבל אם תשימו לב תראו שהמסורת מחלחלת גם למקומות אחרים, אפילו לאופן בו אתם מנקים את הבית או נוהגים ברכב.

למרות זאת, פער הדורות בין ההורים לילדים מונע את "שימור הידע" בצורתו המקורית. מצד אחד, הצעירים משכללים את התהליך בהתאם לרוח התקופה. מצד שני, הפער הזה יכול להביא לכדי היעלמות הידע המסורתי מנוף המשפחה. בשתי המאות האחרונות, ועם חדירת פלאי העולם המודרני, תנאי השטח והקיום עברו שדרוג מתמיד, טכנולוגי בעיקרו. סופו בתהליך עצוב ובלתי נמנע של פיחות בשימור הידע ובנוהגים השונים. כן, הזמנים משתנים.


את המסורת המשפחתית ינקתי מהסבתות שלי - ברטה זיידנוורם ובלומה קלייטמן. כאן אתמקד בסבתי ברטה, שהייתה מה שאנחנו קוראים לעיתים קרובות דווקא בהערצה "חולת ניקיון". סבתא ברטה הייתה אישה עתירת נוהגים, שאת חלקם ניתן להסביר על-ידי בחינת תקופת חייה בטרם עלתה לארץ ובמקורותיה המזרח-אירופאים, עליהם ארחיב בהמשך. נוהגים אחרים היו ככל הנראה תולדה של פיתוח עצמי, מעיין התאמה אבולוציונית לתנאי השטח הארצישראליים.

את המנהגים הללו אציג כאן בעיקר משתי סיבות. סיבה אחת היא היעלמותם המוחלטת או צמצומם של הנוהגים לאחר לכתה של סבתי מאיתנו. הסיבה השנייה היא געגוע לאותם ניואנסים אישיים של סבתי, שהייתה יקרה לי כאם.

מלח

אחד הדברים הבולטים ביותר בהתנהגותה של סבתא ברטה, היה שמירה על קופסת מלח ייעודית מלאה בכל עת. הקופסא עודנה קיימת בבית הורי, אם כי ייעודה השתנה עם השנים. מדובר בקופסת פלסטיק קשיחה ושקופה, בעלת מכסה כתום באטימה מצוינת, המיועדת להכיל כחמישה קילוגרמים. כמות כזו של מלח שולחני רגיל מספיקה כיום לשימוש נרחב ביותר. יחד עם זאת, בכל זמן שהמלח בקופסא איבד ולו סנטימטר אחד מגובהו, הייתה סבתי נתקפת חרדה של ממש וטוענת ש"אין מלח בבית". אני לא זוכר ביקור בשופרסל השכונתי עם סבתא שבסופו לא חזרנו עם לפחות קילו אחד נוסף של מלח לאוסף הגרגירים הלבנים. לכאורה נוהג זה נראה תמוה ואף מצחיק ברמות מסוימות, אלא שיש לכך הסבר אותו למדתי רק לאחרונה.

סבתי נולדה בעיר קרמנצ'וק (Кременчук) שבאוקראינה בדצמבר שנת 1917. התקופה היא תקופת מלחמת העולם הראשונה, תקופה שאחרי שתי מהפכות באימפריה הרוסית (פברואר ואוקטובר - המהפכה הבולשביקית). השנים 1932-1933 הוגדרו באוקראינה כתקופת ה"הולודומור" (גולוד/הולוד = רעב, מור = מגיפה). תקופה בה כשליש מאוכלוסיית המדינה מתה מרעב, כחלק ממה שהוגים מסוימים מגדירים כמדיניותו המכוונת של ממשל סובייטי בראשותו של סטאלין.

בתקופה הזו כנראה שגם מלח לא היה בנמצא. בעת ההיא מלח היה אחד המצרכים המבוקשים והנצרכים ביותר, טרום עידן הקרח לשימוש ביתי והמקררים. המלח שימש לשימור בשר, דגים וכיבוש ירקות ופירות. הוא שימש כתבלין המרכזי כמעט בכל תבשיל שכן כמעט ולא היה בנמצא כל תבלין אחר. מכאן שחשיבותו של המלח ואגירתו היו עצומים בעיני האנשים שחיו בתקופה זו ובכללם סבתי.

היום נוהג זה של אגירת מלח נעלם במשפחתי כמעט לחלוטין. למרות זאת, הן אצל אימי והן אצלי תמיד יהיו בנמצא שני קילוגרמים של מלח. לא משום שאנו משתמשים במלח בכמויות גדולות, אלא כתוצר של נוהג תת-מודע שהושרש לנו מהדור שחלף.



משולש הנירוסטה ומדיח הכלים

במהלך השנים השתכללו כלי המטבח השונים, החל מכלי הבישול והעיבוד וכלה בכלי האשפה. שני סממנים עימם נתקלה סבתי בקשיים הם משולש הנירוסטה המעטר כיורים, ומדיח הכלים, שהגיע לביתנו בשנות התשעים וניסה להחליף, לא בהצלחה רבה, את העושים במלאכת שטיפת כלי המטבח.

אם אני קורא נכון את תפקידם של הכלים במטבח, הרי שאותו משולש נירוסטה, המותאם באופן מפליא לפינות המעוגלות של כיורי ארצנו, נברא לקלוט אשפה. המשולש אינו בוחל בסוגי האשפה, קליפות של ירקות שזה עתה קולפו, שאריות בשר שנחתך וכל העולה על רוחו הטובה של המטנף הסדרתי העמל במטבח. כל מלפפון בערוגתו וכל כלי בתפקידו. אז זהו שלא! סבתא שלי הקפידה למרק ולצחצח את משלוש הנירוסטה משל היה אחד מהכלים העומדים אחר כבוד בוויטרינה הסלונית.

אשפה לא ראה המשולש מעולם, כי אם מים זכים זורמים סביבו. המשולש היה יוצא מן הכיור כל אימת שהייתה מתרחשת בכיור פעילות ומוחזר בתומה ללא כל רבב. אם היה בן אדם, היה ניתן להמשילו למלך שנושל מממלכתו. לא פעם, כשהזמנתי את חברי הביתה, הייתה מקימה סבתי קולות זעקה כשמישהו היה מעז ולו להניף ידו אל עבר המשולש במטרה להשליך לתוכו דבר-מה. הפח נמצא מתחת לכיור ורק שם מצויה האשפה. את המשולש עזבו לנפשו. הוא נח בפינתו הימנית הקבועה ואל לנו להפריע לו.

מדיח הכלים היה כבר סיפור אחר גמרי. אבטלתו של זה לא הייתה ברורה עד תומה, משהו בסגנון אי-הוודאות הכלכלית של ימינו. למה הכוונה? מדיח הכלים הופעל כנדרש, יחד עם כלים בתוכו, אלא שהכלים שעברו את שטיפתו הרועמת היו כבר נקיים. כאן ניתן ללמוד בבירור על חוסר רצונה של סבתי, שהייתה מדיחה את הכלים בבית בדרך כלל, לסמוך על טכנולוגיות חדשות ולהסתגל אליהן. הייתה זו מלחמת ברטה vs המדיח, שזכתה לא אחת לתרעומת בעיקר מצד חברת מקורות והצומח מסביב לכנרת. אולם סבתא שלי עשתה מה שהיא ראתה לנכון. בימי חייה של סבתי, המכונה זכתה לעשות בעיקר "פיניש" ולהוריד את עיטורי הזהב מכל כלי שעוד נשאר מפולניה.



כותש השום

אם בניקיון עסקינן, אינני יכול שלא להזכיר את כותש השום הכסוף, שכתש לא מעט שום בחייו. היום כותשי שום רבים (ויקרים) מכילים בצידם השני של המכתש שיניים המיועדות לניקוי חורי הבסיס לאחר הכתישה. לדעתי מדובר בתולדה של סבתות מתוסכלות רבות.

סבתי בילתה שעות עם כותש השום בידה האחת וקיסם עץ עיקש בידה השנייה. המטרה: לנקות את הכלי משאריות הכתישה, והיא לא זנחה את הכותש עד שאחרון חוריו הבריק מניקיון. מלאכה שרבים וודאי מוותרים עליה, או לחילופין חוסכים אותה וקונים שום כתוש מוכן בקופסא. מניסיוני במטבח למדתי שאין ארומה עוצמתית כפי זו ששום כתוש טרי מותיר בבישול (בהשוואה לאבקת שום או חלק ממוצרי השום המוכנים). שנית, נכון הוא שאת כותש השום קשה לנקות, אבל בכל פעם שאני משתמש בו אינני יכול להניחו בטרם אוודא כי כל חוריו נקיים משום - הנה עוד נוהג שהשתרש.


המקרר הביתי

בימי נערותי, כשהיו מגיעים אלי חברים הביתה לביקור (אותם חברים סוררים שניסו להשליך אשפה למשולש הנירוסטה), היה נוהג נוסף שסבתי לא יכלה לסבול. מבחינתי, יכלו חברי לגשת אל המקרר על מנת לקחת לעצמם שתייה באופן עצמאי, חלקם אף לאכול. סבתא שלי מעולם לא הבינה איך זה שנותנים לאדם זר (חבר קרוב ככל שיהיה) להתקרב אל המקרר.

בחברת השפע בה אנו חיים היום הדבר נראה מוזר, הרי לא מדובר בכספת. אלא שסבתא שלי ראתה בהתנהגות זו של חבריי לא רק חוסר נימוס משווע אלא גם חדירה לפרטיות. אולי מתוך מחשבה שאיש אינו צריך לדעת מה וכמה יש במקרר (אחד מסמלי הסטאטוס בימים עברו). למרות שנאלצה לסגת מעמדתה בנושא, סבתא לא התרגלה לרעיון מעולם. אגב, חבריהם של הורי ומשפחתי המורחבת מעולם לא פתחו את המקרר או התכבדו בשירות עצמי. אולם חבריי שייכים לדור חדש, דור שחי בשפע שדורותיה של סבתי והוריי לא הכירו בימיהם המוקדמים.

ה"פינתוכל"

למישהו מכם הרשו אי-פעם לאכול בסלון או בחדרו? חס וחלילה, לא נשמע כדבר הזה בימי שלטונה של סבתי. אוכל אוכלים במטבח או בפינת האוכל, אותה כיניתי שנים רבות "פינתוכל" - כי כך סבתא הגתה את צמד המילים הללו. רק לפני שנתיים הבנתי שלא מדובר במילה שמקורה ביידיש אם כי בחידוש לשוני שלא התקבל באקדמיה העברית ללשון אלא רק במוחי הפרטי.

קשה לי לתאר את זעקות השבר כל אימת שניסיתי (לפעמים רק בשביל להרגיז) לשאת צלחת לחדרי. בימינו, כל חדר מצויד במוצרי אלקטרוניקה שלא היו מביישים חמ"ל צבאי, והאכילה מול טלוויזיה או מחשב הפכו לרעה חולה בתרבות המערבית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. יש אף הטוענים כי זו אחת מהסיבות לאכילה לא מבוקרת, לא משביעה, המובילה בסופו של דבר להשמנה.
השוקולד המריר של פאני הרצובה

אפרופו השמנה, בשוקולד פגשתי בעיקר אחרי שאחותי נולדה. לא כי לא היה בבית, אלא כי היא מאוד אהבה שוקולד ודאגה שלחלוק אותו עם אחיה הגדול בכל פעם שהייתה מקבלת חפיסה. כך גדלתי וגדלתי וגדלתי...

יחד עם זאת, זכורים לי שני מנהגים הנוגעים לשוקולד. נוהג אחד היה של סבתא ברטה - לגרר בפומפייה פירורי שוקולד מריר ולפזרם על גבי פרוסת לחם שנמרחה בחמאה. דבר עימו למדתי לחיות באושר. מפעם לפעם אני נזכר במלאכה הקשה שהייתה כרוכה בגירור השוקולד על גבי הפומפייה החדה ומתגעגע. נוהג שני היה דווקא של חברתה של סבתי. לחברה קראו סוניה הרץ או כפי שאני נוהג לכנותה גם היום (שנים לאחר מותה)Pani Hercsowa. אני זוכר ביקורים עם סבתא, בסופם תמיד הייתה לוקחת אותי פאני הרצובה אל המרפסת האחורית, דרך מטבח פורמייקה דמוי עץ, ודוחפת לידי חפיסת שוקולד מריר.

הגעגועים

אני מתגעגע לימים ההם, לטעמים הפשוטים ולריחות הבתים הישנים עמוסי הריהוט ששרד את פולין. לא בגלל העיצוב ה"מדהים" של הריהוט, ולא בגלל הקריסטלים (רוזנטל ולא פחות) שעיטרו כל פינה בויטרינות הפולניות. אלא בגלל האנשים, השפה הפולנית והיידיש שהזינו את אוזני - עד אשר לא יכלו לחלוק לידי סודות, כי גם אם לא הבנתי את כל המילים ההקשר היה ברור. אני מתגעגע לפנים המחייכות של סבתא שלי ולצחוקה המתגלגל.

לפעמים כשאני עומד במטבח ומבשל או אופה אני נזכר באותם רגעים בהם בישלנו יחד, בהם עקבתי אחר כל תנועת יד מתוך סקרנות בלתי נדלית.

שלכם,
Jacob Klajtman - kubush

*תודה לחיים כהן על הייעוץ בנושאים היסטורים

יום שבת, 3 במאי 2008

ליל הסדר תשס"ח

כמו בכל שנה, כשבוע וחצי טרם ליל הסדר נפגשנו אימי ואני בסלון בית הורי לניסיון שיחה על "מה מכינים השנה לארוחת ערב ליל הסדר". התשובות כבר ידועות. אמא שלי מתכננת את הכל כבר מראש ואין ממש צורך בתכנונים מיוחדים, לבד מרמת התוספות אותן אנחנו מנסים לחדש מפעם לפעם.

השנה חגגנו ליל סדר מצומצם - הורי, אחותי, בעלה אני וכמובן כלבם של בני קלייטמן - זאזי - הכלב והמהומה.

הגדת הפסח גם השנה כבכל שנה מילאה תפקיד מכריע בליל הסדר, לא זאת בלבד שאנו מסובים לשולחן, קוראים ושרים ממנה, אנו מקפידים הקפדה יתרה שלא לחלוף בטעות את פקודת "שולחן ערוך" המסומן בהגדתו של אבי מזה שנים ע"י פתקית קטנה ("המושיעה" בשמה הלא רשמי).

אחרי שנישנשנו קצת מצה, מרור, חרוסת ופטרוזיליה שברוב חוצפתה התיישבה בדיוק במקומות הכי לא נוחים בשיניים והזכירה מי כאן המרור, ניגשנו לארוחת הסדר. מחשבות על קריאת המשך ההגדה לאחר הארוחה עלו גם הן, אלא שלמרבה הצער לא התממשו שכן האוכל הכריע את המסובין.

תיאור הארוחה:
מנות הפתיחה הקלאסיות הוגשו לשולחן בליווי מסתננים מודרניים: גפילטעפיש, כבד קצוץ, רגל קרושה, פלפלים בתחמיץ, סלט כרובית וברוקולי (א-לה-רחל), סלט פטריות ותירס, חזרת מתוצרת עמיהוד כספי (סבא של גיסי).

המנות היה טעימות מאוד, אני חייב לציין במיוחד את הגפילטע פיש. אני יודע שיש שסולדים מן המראה ומן הטעם, אבל בתור פולני גאה אני חייב לציין שאין דבר טעים יותר באוכל המסורתי מאותן קציצות דג בליווי חזרת (ושהתימנים יקנאו, ליד החזרת של סבא עמיהוד, הסחוג התימני מתוק כדבש).

הרגל הקרושה היא כבר סיפור אחר, יושבי השולחן טענו בתוקף שהיא טעימה מאוד והוסיפו כמו בכל שנה "איך אתה לא טועם את זה, זה מעדן...". ביני ובין עצמי החלטתי - רגל שלא עברה פדיקור לא תמצא עצמה מתעכלת בקיבתי.

על מנת "לשטוף" את המנות הראשונות, הוגש מרק עוף מדהים בליווי קניידלעך (כופתאות). אני מוכן להישבע שאמא שלי שמה משהו בקניידלעך השנה. הם אמנם היו טעימים להפליא, אך התישו אותי בבת אחת, בצורה שלא הייתי מוכן לה.

למנה עיקרית הוגש בשר עגל בירקות שורש, עוף ותפוחי אדמה מעוכים (ע"ע פירה). המנות היוו השראה לאליהו הנביא (או אליהו ענבים כפי שאחדים מכנים אותו) והוא הבטיח לחזור גם בשנה הבאה. לקינוח הרכבנו אמא ואני מנה קפואה רזה מאוד המכילה - ברס, שמנת מתוקה, ועוד מרכיבים שאינם מסייעים למערכת העיכול להתגבר על "צרות" החג.

זו הפעם הראשונה, שארוחת החג התישה אותי כל כך. היין שליווה את הארוחה היה יין קונקורד - אותו אנחנו מייחדים לליל הסדר. יין פשוט מאוד וטעים מאוד שלחלקינו אפילו קיים את מצוות "ושמחת בחגיך..."




אין ספק שארוחת ליל הסדר היא מארוחות החג הכבדות שקיימות במסורת

היהודית (לפחות אצלנו בבית). ארוחה מצוינת שטוב היה אם רמתן של
מסעדות נחשבות לא הייתה נופלת ממנה.


שלכם,
קובי kubush