אימה בקפה גרג

ביידיש אומרים – 'אַז ס'איז ניטאָ קיין פיש איז אַ הערינג אויך אַ פיש' ובתרגום מילולי: אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג. זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי בשעה שקיבלנו את מנות הפתיחה והמנות העיקריות המבחילות במנה העסקית של קפה גרג בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

בסיום יום העבודה נפגשתי עם עמי בדיזנגוף סנטר לקניות. אחרי שהסתובבנו והסתובבנו והסתובבנו, שהרי אי אפשר אחרת בסנטר הבנוי מעגלית, תקף אותנו הרעב. מאחר והיינו בדרכינו אל חנות "צומת ספרים" הנפלאה, נחו עינינו על בית הקפה/מסעדה "קפה גרג" שבסמוך לחנות. הידיעה שאנחנו לא מגיעים למסעדת פאר הייתה ברורה מלכתחילה והכוונה הייתה להזמין מנות שישביעו את רעבוננו ותו לא. לשמחתנו הרבה, נוכחנו לדעת שבשעה 17:00 מנות עסקיות עדיין בתפריט ובמחירים סבירים 49-79 ₪.

הקונספט עליו בנו את שמות המנות העסקיות השונות מגוחך ולא קשור לתוצאה הסופית, "עיסקית מפנקת", "עיסקית מפנקת מאוד", "עסקית דגים מאוד" – האם לא די ברמתה הירודה של העברית השגורה בפי הנוער? האם התחביר עבר איזושהי וועדה מסתורית שאישרה אותו? האם הטבח עבר קורס בסיסי שיצדיק את השמות?

כעבור זמן המתנה לא מבוטל, עמי הזמין "עסקית מפנקת" ובה סלט עוף ושתייה קרה ואילו אני הזמנתי "עסקית מפנקת מאוד" (כל אחד בהתאם לגודלו) שהכילה "עציץ אנטיפסטי במילוי גבינות רזות", לזניה ושתייה.

ממתינים לפינוק ולפינוק מאוד, נזכרנו כי בכל פעם שחלפנו על פני קפה גרג, המקום היה מלא מפה לפה בדיוק כפי שהוא כעת, עובדה שיכלה בקלות לרמוז על הצלחתו הקולינארית של קפה גרג בנוסף להצלחתו בתחום הקפה.

הסלט של עמי הגיע, קטן מאוד ובתכולה של 90% עלי חסה, 5% נתחי עוף ו- 5% של מה שככל הנראה נשאר במטבח מהיום העמוס. העציץ שלי הגיע 10 דק' מאוחר יותר. אנטיפסטי לא ממש היה שם, כריזנטמה שיכלה באותם הרגעים לשמח את ליבי, גם לא הייתה שם. למען האמת גם עציץ לא היה שם. לצערי העציץ היה צלחת קטנה ולא עציץ אמיתי אותו הייתי מעיף בחדווה למטבח של הטבח המרושל.

מראה המנה היה פשוט מזעזע, על הצלחת התגלה "זר" קטן של חסה, פרוסה אחת של חציל מגולגל כאילו נח על משכבו בשלום על גבי סוג של נוזל לבן שאמור היה להיות גבינה. אם זו גבינה רזה, היא כל כך רזה שלמונח אנורקסיה דרוש תיקון מיידי במילון. קראתי למלצרית ושאלתי איפה הפרחים של העציץ, לטענתה בתוך פרוסת החציל הבודדה מגולגלים אחר כבוד פלפלים קלויים (אולי ניצני פלפלים?).

בפעם הבאה שאחפש עציץ, אחפש אותו במשתלה. החזרתי את המנה (לזכות המקום ייאמר שללא כל קושי) וביקשתי את האופציה השנייה – מרק עגבניות.

המרק הגיע בטמפרטורה של לפחות 90 מעלות (לפני צלסיוס), בקערה עמוקה וגדולה והריח לא רע בכלל. אבל, אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג, נכון? אם אינכם רוקחים מרק עגבניות אמיתי מעגבניות אמיתיות, רישמו שאתם מרטיבים ומחממים מרק עגבניות אבקתי או מרק עגבניות בתוספת חומרי גלם תעשייתיים שלא ניתן להתעלם מהם. למרק היה טעם חזק של אבקת מרק. ישראל מתייבשת! אל תבזבזו מים יקרים על תוצרים דלוחים מראש.

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'

הלזניה שלי הגיעה. ריח ומראה המנה, סטייל מלונות ישראל שנות ה-80, חיסל סופית את הציפייה גם לשבוע מהאוכל וגם קצת ליהנות ממנו. במקרה זה לא יעלה על הדעת ליהנות מכל העולמות. המנה, שאין לי ספק שהייתה מוכנה מראש בכלי האובאלי בו נחה, חוממה לטמפרטורות שתמצאו אולי באזורים הקרים של השמש. ניסינו. באמת שניסינו. למרות המראה, למרות טעם ואיכות הלזניה הירודים, למרות טעם אבקת מרק פטריות שלא ברור לי איך הגיע למנה ובעיקר למה, ולמרות שכל הצלחת שחתה במה שככל הנראה אמור היה להיות גבינה.

שאלת המלצרית התמימה אודות טיב המנות נענתה בהנהון מבויש מצד שנינו. היא לא אשמה. לעומת זאת הצעה לקינוח וקפה נענתה בשלילה חד משמעית ובקשת חשבון לתשלום.

אני חייב לציין, כפי שכבר ציינתי, שהמקום היה גדוש באנשים באותה עת כמו בכל פעם אחרת שחלפתי לידו. האנשים נראו נהנים ומאושרים בכל פעם שבחנתי אותם. אני לא נהניתי ולא הייתי מאושר (מהאוכל לפחות). האוכל לא היה ראוי בשום קנה מידה. אם אי פעם אשוב לנסות את המקום, יהיה זה לקפה בלבד.

שלכם,
kubush

שבלול

ביום רביעי האחרון חיפשנו לנו מקום שקט לבלות בו רק שנינו. החלטנו שנמל תל אביב המחודש יהיה מקום הולם.

פיתוח הנמל בשנים האחרונות עשה פלאים במקום. לאורך הנמל הצפוני נבנה דק עץ המעוצב כגלים, תאורה רכה ובתי קפה פרוסים לאורכו. עמידה במקומות מסוימים נותנת הרגשת אינסוף שפשוט מרתקת אותך למקום. הכל מאוד סטייליסטי, אפילו הדייגים דגים בסטייל.

עברנו לנו בין המקומות המוכרים, שלוותה, קום איל פו, ספידו בר, כולם היו עמוסים ונראה כאילו האנשים שפקדו אותם היו מעט משועממים. החלטנו לחזור על עקבותינו, מעברם השני של ההאנגרים ולחפש מקום על בן יהודה. עודנו צועדים, שמענו מוסיקת ג'ז חזקה בוקעת מתוך מועדון. התקרבנו והנה מועדון "שבלול" עמד לפנינו. החלפת מבט דומם בינינו הספיק כדי להבין כי הפור נפל: הערב שלנו נקבע על ידי השבלול.

מארחת חביבה פגשה אותנו בכניסה, שאלה האם הזמנו מקום והאם זו הפעם הראשונה שלנו במועדון. זכינו להסבר קצר וחיוך מקסים והתיישבנו בשולחן מרכזי וקטן. על הבמה עמדו 7 נגנים - "שביעיית הג'אז של אלברט פיאמנטה". לצערי ההופעה החלה בשעה עשר בערב ואילו אנחנו הגענו לקראת סיום. האנרגיות המתפרצות של השביעייה היו מדהימות, שביעייה משובחת שעוד ארצה לראותה בהזדמנויות קרובות. המקום התאים לאווירה שבעליו בחרו ליצור - אינטימי, שולחנות קטנים, אוכלוסיה בטווח גילאים 25-70, קיר אחד מצופה לבנים ואילו על המקביל תמונות אמנים המופיעים במקום כעדנה גורן, אלי מגן ועוד.

מרוב התפעלותי מהמקום כמעט שכחתי - איך אפשר בלי אוכל? התפריט אינו רחב מדי וטוב שכך. בכל זאת זה מקום המכבד את יוצריו ומספק מנות שניתן לאכול בין ההופעות (לי לפחות לא נעים לנשנש סטייק כשמישהו מופיע מולי). הזמנו צלחת אנטיפסטי (שכחנו לומר למלצרית שחצילים לא יתקבלו בברכה ולכן הם נותרו כלאחר כבוד על הצלחת מבלי שנגענו בהם) - על הצלחת הונחו בצלי שאלוט שבושלו בבלסמי, פלפלים אדומים קלויים, ארטישוק מעולה, עגבניות חצי מיובשות, חצילים ו-3 פרוסות גבינה צהובה משובחת. ליווינו את צלחת האנטיפסטי במרטיני ביאנקו בשבילי ומשקה אניס בשביל עמי. מאוחר יותר הזמנו גם עלי גפן שתובלו בתוספת בהרט באורז, תוספת שדווקא הייתה מבורכת.

בדומה לצלחת האנטיפסטי, ניתן להזמין במקום צלחת נקניקים או צלחת גבינות, סלטים שונים וכריכים - אוכל קל התואם לאווירת המקום. עם סיום הופעתם של שביעיית הג'אז של אלברט פיאמנטה עלה ההרכב הצעיר הקווארטט של עופר שפירא - מהם נהנינו קצת פחות, כנראה שלהקות ג'אז (אינני מתיימר להיות מומחה גדול) משתבחות כמו יין עם השנים. שבלול הוא בהחלט מקום בו ניתן להתרווח על הכסא וליהנות מכל רגע.

קובי