הכול החל בסיבוב תמים עם אימי בעיר הולדתי פתח תקווה, כשהבחנתי מבעד לאחד מחלונות הראווה של חנויות בגדים ברחוב איכילוב ביפה, יפה העיראקית שלא ראיתי שנים, יפה עוזרת הגננת מגן טרום חובה ברחוב נורדאו.
הגן של הלנה ושרה כבר אינו עומד על תילו. הווילה בעלת גג הרעפים האדום, ארגז החול הגדול והנדנדות הצבעוניות, פינו מקומם לפני מספר שנים לבניין מגורים רב-קומות.
בגן הלנה ושרה הכרתי את יפה ואת בני. יפה הייתה עוזרת גננת נאמנה לה נדרתי נדר שלא הצלחתי לממשו עד ליום זה, ובני היה סטודנט למקצועות הטרום חובה כמוני.
כשהגעתי לגן הילדים, כמי שגודל בסביבה פולנית, לא ידעתי כמעט את השפה העברית ומכאן צמחה אגדה אורבאנית על פיה הבטחתי ליפה את עסקת חייה – אלמד אותה פולנית תמורת לימודיה אותי את השפה העברית. בני לעומת זאת, כנראה נדר נדר סודי מאוד עליו לא ידעתי, לשמור על האוכל שלי.
חלפו הימים ולמדתי עברית, אבל יפה דוברת העיראקית והעברית, נותרה אילמת בשפה הפולנית.
מגן הילדים הנפלא של הלנה ושרה יש לי עוד זיכרון שמלווה אותי עד היום, ובעיקר בכל פעם שאני רואה אשכול ענבים עסיסי.
אם תפגשו מוכר בשוק פתח תקווה העונה לשם בני דעו לכם שכל מצבור הענבים שהוא מחזיק שייך לי בבלעדיות. וכל זאת למה?
בשעות הארוחה בגן הילדים ישבתי אני, ילד פולני רזה, סתור שיער ונטול פרוטקשן, ולידי ישב בני, שאינו שייך לעדה הפולנית, שהיה ילד מגודל ומשום כך גם רעב יותר.
בימי הקיץ היו מלוות אותי סבתי ואימי לגן כשבאמתחתי שקית ענבים ירוקים מנותקים מזמורותיהם. מלאכה לא קלה שניכר כי הושקע בה זמן לא מועט, כל זאת כדי שאוכל לקנח את ארוחת העשר בפרי מתנובת הארץ.
מאוד אהבתי ענבים, וגם בני אהב מאוד ענבים. את הענבים שלי הוא אהב. דווקא את אלו שהוכנו עבורי באהבה רבה. בני כך התברר העדיף שלא לאכול את "פרי העשר" שלו, שוודאי הצריך מאמץ אכילה רב יותר, אלא טעם עד כלות מ"פרי העשר" שלי.
כך קרה שעד שיפה יקירתי שתחיה לא העירה לנשים שבחיי (אימי וסבתי) כי אינני זוכה לאכול את הקינוח המיוחל, לא ידעתי מהו טעמם של הענבים הירוקים העסיסיים.
מאז חלפו להם 30 שנים ובני גדל להיות בעל דוכן בשוק פתח תקווה. וודאי מרוויח יותר ממני ואוכל יותר ענבים ממני. ועדיין, בכל פעם שאני עובר לידו, אני לא מעז להזכיר לו את החוב המוסרי שלו כלפי. בעיקר כי היום הוא מגודל עוד יותר ונראה רעב עוד יותר.
אולי אם אפגוש את יפה שוב, ביום מן הימים, אבקש ממנה להסתובב עימי בשוק ולנסות לגבות את חובי בעודי מסתתר מאחוריה. אישה מבוגרת ממני ב-30 שנים ונמוכה ממני בכ-15 ס"מ. ואולי סתם אמשיך לעבור מפעם לפעם ברחובות העיר שהשתנתה לה כל כך עם השנים, מחפש את יפה כדי לומר שלום ואת בני כדי לראות כיצד הוא מפלח אבטיח.
הגן של הלנה ושרה כבר אינו עומד על תילו. הווילה בעלת גג הרעפים האדום, ארגז החול הגדול והנדנדות הצבעוניות, פינו מקומם לפני מספר שנים לבניין מגורים רב-קומות.
בגן הלנה ושרה הכרתי את יפה ואת בני. יפה הייתה עוזרת גננת נאמנה לה נדרתי נדר שלא הצלחתי לממשו עד ליום זה, ובני היה סטודנט למקצועות הטרום חובה כמוני.
כשהגעתי לגן הילדים, כמי שגודל בסביבה פולנית, לא ידעתי כמעט את השפה העברית ומכאן צמחה אגדה אורבאנית על פיה הבטחתי ליפה את עסקת חייה – אלמד אותה פולנית תמורת לימודיה אותי את השפה העברית. בני לעומת זאת, כנראה נדר נדר סודי מאוד עליו לא ידעתי, לשמור על האוכל שלי.
חלפו הימים ולמדתי עברית, אבל יפה דוברת העיראקית והעברית, נותרה אילמת בשפה הפולנית.
מגן הילדים הנפלא של הלנה ושרה יש לי עוד זיכרון שמלווה אותי עד היום, ובעיקר בכל פעם שאני רואה אשכול ענבים עסיסי.
אם תפגשו מוכר בשוק פתח תקווה העונה לשם בני דעו לכם שכל מצבור הענבים שהוא מחזיק שייך לי בבלעדיות. וכל זאת למה?
בשעות הארוחה בגן הילדים ישבתי אני, ילד פולני רזה, סתור שיער ונטול פרוטקשן, ולידי ישב בני, שאינו שייך לעדה הפולנית, שהיה ילד מגודל ומשום כך גם רעב יותר.
בימי הקיץ היו מלוות אותי סבתי ואימי לגן כשבאמתחתי שקית ענבים ירוקים מנותקים מזמורותיהם. מלאכה לא קלה שניכר כי הושקע בה זמן לא מועט, כל זאת כדי שאוכל לקנח את ארוחת העשר בפרי מתנובת הארץ.
מאוד אהבתי ענבים, וגם בני אהב מאוד ענבים. את הענבים שלי הוא אהב. דווקא את אלו שהוכנו עבורי באהבה רבה. בני כך התברר העדיף שלא לאכול את "פרי העשר" שלו, שוודאי הצריך מאמץ אכילה רב יותר, אלא טעם עד כלות מ"פרי העשר" שלי.
כך קרה שעד שיפה יקירתי שתחיה לא העירה לנשים שבחיי (אימי וסבתי) כי אינני זוכה לאכול את הקינוח המיוחל, לא ידעתי מהו טעמם של הענבים הירוקים העסיסיים.
מאז חלפו להם 30 שנים ובני גדל להיות בעל דוכן בשוק פתח תקווה. וודאי מרוויח יותר ממני ואוכל יותר ענבים ממני. ועדיין, בכל פעם שאני עובר לידו, אני לא מעז להזכיר לו את החוב המוסרי שלו כלפי. בעיקר כי היום הוא מגודל עוד יותר ונראה רעב עוד יותר.
אולי אם אפגוש את יפה שוב, ביום מן הימים, אבקש ממנה להסתובב עימי בשוק ולנסות לגבות את חובי בעודי מסתתר מאחוריה. אישה מבוגרת ממני ב-30 שנים ונמוכה ממני בכ-15 ס"מ. ואולי סתם אמשיך לעבור מפעם לפעם ברחובות העיר שהשתנתה לה כל כך עם השנים, מחפש את יפה כדי לומר שלום ואת בני כדי לראות כיצד הוא מפלח אבטיח.
שלכם,
kubush
רשומות
4 comments:
צריך גובה שיגיע לשוק בפ"ת ? אפשר לסדר :-)
אני כל כך נהנית לקרוא את הסיפורים שלך!
סיפור שנוגע בלב.
האם בסופו של עניין ניגשת ליפה העיראקית ואמרת לה משהו, או שהסתפקת באותו מבט ארוך ומהורהר?
בוודאי שנכנסתי - חיבוקים, נשיקות, יואו איך גדלת (תרתי משמע), לא הייתי מזהה אותך ואז עוד חיבוקים ונשיקות ועד לפעם הבאה
הוסף רשומת תגובה