קנטטה לטופו

המערכון האלמותי "קנטטה לשווארמה" של הגשש החיוור, מעולם לא נשמע מזמין ומפתה יותר משילשום בערב. כמי שפתוח לכל אתגר קולינארי ומוכן לטעום מהכל על מנת לספק את יצר הסקרנות שלי, השתתפתי שלשום בארוחה טבעונית במקום הקרוי "המטבח של נלי". ביפו.

הארוחה הוגדרה ארוחת שף (מאת אלכסנדר גרשברג) וכללה תפריט Prix-fixe בעלות 150 ₪ לאדם עבור ארוחה בת 4 מנות (מרק, מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח) לא כולל שתייה (כך התברר מאוחר יותר).

הציפייה שלי מארוחת שף מבלי להתייחס בכלל לסגנון, היא ציפייה גבוהה. מי שמגדיר את עצמו שף מן הראוי שיעמוד מאחורי שתי האותיות הללו, כאילו אוגוסט אסקופייה עצמו עומד מאחוריו ונושף בערפו. אך כגודל הציפייה גודל האכזבה.

מיקום הארוחה והתנאים בהם התקיימה היו בעייתיים מאוד. הארוחה התקיימה בחוץ, בעלטה כמעט מוחלטת למעט תאורת הרחוב הדלה, במזג אויר קריר שלא לומר קר מחוזק במשבי רוח שנעו להם בין 38 סועדים שהיו מסודרים בשולחנות משותפים משל היינו בארוחה בקיבוץ. דבר לא הכין אותנו לצורך בלבוש מתאים ויותר מכך במצב רוח מתאים לשבת מרפק אל מרפק עם אנשים שלא הכרנו.

הארוחה עצמה הייתה, איך לומר, נטולת תבלינים ברובה. וכי מה טעם הדרת מקומם של תבלינים (כולל עשבי תיבול) שהם מתנת הטבע? היעדר מוחלט של מלח הזכיר לי שלמזלי אני עדיין לא סובל מיתר לחץ דם ולכן מטבח בסגנון בית חולים לא קורץ לי. גם אם היה ניסיון למצות את טעמי המצרכים מהם הורכבו המנות, הניסיון נחל כישלון צורב. המנות היו דלוחות, חסרות יצירתיות הן ברמה הקולינארית והן ברמת ההגשה. לא היה שם לא עוף ולא מעוף. דווקא מנת הטופו שהייתה המנה העיקרית, הצליחה להפתיע אותי מעט שכן אני סולד בד"כ מטופו. המנה הייתה משביעה וערבה לחיכי (לאחר הוספת מלח).

מרק עגבניות ושומר ממנו חששתי בגלל טעמי האניס של השומר היה נטול כמעט כל טעם שהוא מעבר לטעם מינימלי של העגבניות שנכחו בו. אלמלא הפיסטוק הטחון שפוזר מעל ברוסקטה שמשקלה הסגולי העלה מעט את מפלס המרק הקמצני ומאידך ספג כל נוזל חופשי שהיה בצלוחית והותיר את המרק במרקם גרבר, לא היה במנה דבר שיכול היה להציל אותה משיעמום מוחלט.

מנת טמפורה מגזר-בצל-ג'ינג'ר עם קרם שמנת חמוצה הוגשה על סלט קינואה עם שקדים וגיבוב צנון לצידה הייתה מנה רעה לא פחות מהשאר ובכך שמרה על ההומוגניות. הדבר היחיד שהיה נחמד במנה הוא שפעם הראשונה טעמתי טמפורה מזנגוויל. למרות טעמיו העזים של הזנגוויל גם פה הצליח הטבח לרומם את דליחות השורש האומלל. מעניין.

לקינוח קיבלנו את אותן הצלוחיות בהן אכלנו את ה"מרק". בצלוחיות הוגש קינוח "שוקולטה חמה וסמיכה משוקולד מעולה ובתוכו עוגיית שקדים קריספית, בננה וגלידת בננה-חמאת בוטנים". לפני שאתם "מתעלפים" על הקינוח, בואו ננתח לרגע את שם המנה בהשוואה לתוצר שהוגש לשולחננו. השוקולטה הייתה פושרת מינוס ונוזלית כמי הירדן. שוקולד מעולה? כן היה לו פוטנציאל להיות שוקולד מעולה אבל הוא שכח לממש אותו. עוגיית השקדים שטבעה רק עד מחציתה, לא כי היא הייתה מאוד גדולה, אלא כי פשוט לא הייתה שם די שוקולטה, לא הייתה קריספית אלא גוש קשה ולא ידידותי לחיתוך בכף ששימשה אותנו בקינוח. הייתה זו משימת חיתוך אשר יכולה היתה להסתיים בקלות בשפריץ חום על החולצה. פיסת בננה אכן הייתה שם וכך גם רבע תות ותבלין חריף (הפתעה!), גלידת בוטנים גם היא הייתה שם ודאגה לקרר עוד יותר את השוקולטה ה"חמה".

לארוחה האומללה הזו היו מספר חסרונות ובראשם הטבח שחטא לדעתי לתואר שהדביק לעצמו, המצרכים שהיו ממוצעים ומטה באיכותם, השירות הלא ממוקד, זמן המתנה שעלה על מחצית השעה בין המנות ובאחד המקרים אף כלל מופע שירה של אנוק (ביתה של נלי), הסידור השיתופי של היושבים והמחיר שהיה הרבה מעבר לתמורה שניתן היה לצפות לה.

נקודת אור הייתה בכל זאת, חברתם של חברינו עמם ישבנו לאכול את הארוחה הזו נעמה לנו.

ולכל חבריי הטבעונים, אני יודע שאוכל טבעוני הוא אוכל טעים, אין סיבה שלא יהיה כזה, אני ואתם הרי חולקים את אותם המצרכים פשוט בשימוש שונה לעיתים. אל תתנו לחובבנים חמדנים להוציא לכם שם רע.

קובי

חאג' כחיל - לסקרנים שבינינו

הזמנו מקום והודענו כנדרש שאנחנו באים לאכול את מנת הדגל. מה רבה הייתה ההפתעה שלי ושל חבריי למראה המנה.

המחשבות שחלפו בראשי נחלקות ל-2:

1. לא, לא, לא. זו לא מנה לארבעה אנשים, גרגרנים ותאווי בשר ככל שיהיו. זו מנה שחמישה אנשים ואפילו שישה יכולים לחלוק בכיף. כיף שבסיומו ניתן יהיה אף לשבת בנחת ולחלוק יחד עם הטלה אגב שיחה קינוח וקפה בסוף הארוחה.

2. אוי, זה היה טוב. הטלה חיכה לנו כמו שאנחנו חיכינו לו. הוא היה שזוף וממולא ואילו אנחנו כעת שבעים ומדושני עונג. מעיין סימביוזה שקשה להסביר בין נטרף וטורפיו. אולי אפילו אנדוסימביוזה עתה כשהטלה הפך לחלק מאיתנו.

מסעדת חאג' כחיל, הסבה לי עונג מספר פעמים בשנה החולפת. משהחלטתי לכתוב עליה, היה זה בלתי נמנע שאעשה כן, רק אחרי שאטעם את מנת הדגל שוק טלה ממולאת באורז, אנטריקוט טחון ושקדים.

מסעדת חאג' כחיל אינה עוד מסעדה מזרחית שבה תאכלו בשר 'על האש' וסלטים בנאליים. חאג' כחיל השכילה את המטבח הביתי עם טעמים גליליים, אם ניקח בחשבון את סלט העכוב (בעונה), בשילוב עם צלייה עילית ('על האש').

אחד הסימנים שאני תמיד מחפש במסעדות שנושאות אופי עדתי או עממי, הוא נוכחותם של אנשי העדה. בחאג' כחיל, על אף מיקומה התיירותי משהו, בואך כיכר השעון ביפו, תמיד מצאתי נוכחות ברורה של סועדים ערבים במסעדה. כאלו שראית על פניהם את הבעת השמחה. סימן טוב, לא?

היעדרו של אלכוהול (יין, בירות) מהתפריט הוא בהחלט מכשול, היות ומתבקש בחלק ממנות הבשר ללוותן ולתבלן ביין. יחד עם זאת מיץ רימונים טבעי וסגול היה תחליף קר, מרווה וטעים מאוד. אומנם הוא אינו התחליף המושלם ליין אדום בשרני כמו שהייתי רוצה, אבל צריך לכבד את נוהגי המקום אליו אתה בא.

סועד יכול לבחור האם להזמין סלטים מהמגוון הקיים בעלות 25 ₪ לסועד, בלוויית פיתות הנאפות בטאבון במקום. לחילופין יכול להזמין סלטים מתוך התפריט בעלות הרבה יותר גבוהה אבל בכמות סבירה.

החומוס במקום נפלא, סלט הטאבולה הירוק מנוקד בחיתוכי פלפל אדום קטנטנים ושבבי שקדים קלויים, המג'דרה והפריקי מצוינים ואפילו סלט הירקות הקצוץ משאיר אחריו מיץ שכמובן נשתה אף הוא. לצד מנות "רגילות" אלו, אפשר ליהנות מאוד מפרוסות סברס עם כדורי לבנה בשילוב נהדר עם עלי נענע ומעט רכז רימונים. אהבתי את השילוב בין מתיקות וחמיצות, ובמיוחד את שלמות שילוב טעמיהם של סברס ונענע.

סלט העכוב גם הוא טוב. אני מודה שנשביתי בקיסמו של צמח השדה הזה עוד בביקורי הראשון לפני מספר שנים אצל עזבה שבכפר ראמה. מאז ועד היום אני מחפש את העשב בכל מסעדה ערבית אליה אני נכנס. אז אמנם העכוב של עזבה עולה על זה של חאג' כחיל בכמה מונים, אבל זו לא סיבה שלא לאכול אותו בשקיקה.

הבשרים שהועלו על האש היו טובים בכל ביקורי דרך קבב, פרגית ועוד. יחד עם זאת כפי שציינתי בתחילה, כדאי לתת את המקום הראוי לתבשילי המטבח הערבי. אני ממליץ בחום לאכול מסינייה כבש בטחינה, שושברק שהיא מנת כיסוני בצק ממולאים בשר טחון ומוגשים עם יוגורט חם, קבב חלאבי שצורת הגשתו יפה וכוללת צלחת המכילה כדורי קבב כבש בעגבניות הנאפית יחד עם פיתה הסוגרת עליה. בעת ההגשה המלצר חותך את הפיתה ומסיר את מחציתה. אני מבטיח לכם התעלות חושית חיובית עם פריצת האדים לכיוונכם.

מנת הדגל אותה אכלתי בשקיקה בביקורי האחרון מלווה בעוד 3 אנשים, היא שוק טלה ממולאת באורז ובשר אנטריקוט טחון בתוספת שבבי שקדים קלויים. האורז תובל והיה ריחני מהל, פלפל, מעט קינמון ועוד. טעמי השומן שהתמוסס השתלבו במכלול הטעמים ויחד עם זאת הותירו את האורז ברוב חלקי הטלה "אחד אחד". מעל הטלה פוזרו בנדיבות יתרה צנוברים קלויים וחתיכות דבלים בצבע בורדו משכר.

שוק הטלה נח לו על צלחת אובאלית גדולה מאוד כשבשני צידיה תוספת למנה. מבחינתי היה בכך הומור מסוים. התוספת הייתה ערימת עלי בייבי. האם היה זה זכר למה שאכל הטלה לפני שעלה על שולחננו? האם היה זה זכר למה שנצטרך לאכול שבוע לאחר מכן? האם היה זה פיצוי לשולחנות אליהם מצטרפות גם דוגמניות? לעולם לא נדע.

לצערי באף אחת מהפעמים לא אזרתי די כוחות לאכול גם מהקינוחים של המקום, אם כי אני יכול לנחש שאם הם חופפים לשירות ולאוכל, גם הם יהיו הצלחה. המחירים מעט גבוהים בהשוואה נניח למסעדה גלילית מקבילה, אבל למי שמתעצל לנסוע עד הגליל, חאג' כחיל היא בהחלט מסעדה ערבית ראויה לחוויית טעמים ביתית עילית.

בתיאבון,

קובי קלייטמן

פועה

פועה השוכנת ברחוב צדדי ביפו העתיקה בואכה שוק הפשפשים (רח' רבי יוחנן 8), מגלמת בתוכה את המהפכה השקטה המתחוללת ביפו בשנים האחרונות, המושכת ישראלים כמו גם תיירים לחזור לאזור מתפתח זה.

הכניסה לפועה משולה לכניסה לחנות רהיטים בשוק הפשפשים בשינוי קטן, באף חנות רהיטים אליה נכנסתי לא הוצע לי תפריט מלא, מקסימום עץ מלא. המקום מחולק לחלל חיצוני וחלל פנימי, שניהם מעוטרים בשטיחים ישנים, ריהוט שעל רובו ככולו מצויות תוויות מחיר למקרה ומי מהסועדים ירצה לקחת את שולחן הסעודה עמו הביתה. רעיון חביב שמשרה בהחלט אוירה שונה ומכניס מעט מן השוק הסמוך לתוך האווירה הכללית.

התפריט של המסעדה הולם את הבורז'ואה שכבש את יפו בסערה בעשור האחרון במקביל לתהליך הג'נדריפיקציה שעובר על האזור. ואכן בין יושבי המסעדה ניתן למצוא אמנים מקומיים שהעתיקו את מושבם ומקום עבודתם לאזור, תושבי הבניינים החדשים, תיירים וישראלים חוץ יפואים כמוני.

הסלטים מושקעים מאוד, מנות הבשר חלקן בעלות אופי בייתי מאוד וחלקן מנסות להיות מתוחכמות יותר. כאן המקום לציין את סלט החיטה (42 ₪) שמורכב מסלרי, תפוחי עץ ירוקים, ריחן, אגוזים, חסה וחיטה כמובן כל אלו ועוד טובלים ברוטב סילאן, שמן זית ולימון. סלט נפלא. סלט נהדר נוסף הוא סלט ירוק עם גרעינים קלויים של דלעת וחמנייה ברוטב ויניגרט והדרים.

בין המנות העיקריות יש לציין מנה טובה של קבב על ירקות שורש אפויים, אורז וטחינה ירוקה. מנה גדולה וטעימה. לעומתה, מנת כופתאות דלעת בקארי חביבה ותו לא. המנה המלווה בקוקוס, כשלצד מתקתקות הקוקוס, פיקנטיות הקארי. הדבר היחיד שמאכזב במנה הוא דווקא מילוי הדלעת. דלעת אינה רכיב בעל טעם או ארומה דומיננטיים ולכן טעמיהם של הקוקוס ועוד יותר מכך הקארי מחרבים כל סיכוי נואש שתנסה הדלעת לבצע על מנת שתורגש. זוהי מנת בצק בקוקוס וקארי.

תפריט היינות מכובד גם הוא ומכיל בעיקר יינות בוטיק ישראלים אם כי במחירים לא פרופורציונאליים לרמתה של המסעדה. למרות זאת באחד מביקורי במקום שתיתי יין שרדונה נהדר וקליל של יקב פלטר. כוס זו חשפה אותי ליקב שטרם טעמתי בעבר וליין חביב (32 ₪).

מאחר והאווירה היא הקובעת, המלצריות נראות מקומיות כמו הקהל, אם כי דווקא הן אחד מעקבי אכילס של המקום. בעוד השירות חייכני ואדיב הוא אינו מקצועי ואינו זריז דיו. בביקורי האחרון סעדתי בחברת שני חברי א. ו-נ. ארוחה גדולה באופן יחסי. גילינו שחלק מהמנות הראשונות שהזמנו ליוו מאוחר יותר כתוספת את אחת מהמנות העיקריות. כך יצא שמבלי ששמנו לב, שילמנו למשל עבור מנת טחינה ירוקה באותו הגודל כמנה ראשונה ואח"כ כמלווה למנה עיקרית. הייתי מצפה מהמלצרית לציין בפנינו את העובדה הזו למרות שניתן לטפול את האשמה בנו על כך שלא קראנו את התפריט ברחל בתך הקטנה.

עקב אכילס נוסף הוא המחירים. "בורז'ואה" ו"ג'נדריפיקציה" אמנם נשמעות כמו מילים מפוצצות שטומנות בחובן גם ממון רב, אבל למרות שהאוכל ברובו טעים, רמת האוכל אינה תואמת את המחירים המופרזים, דבר שאינו מונע מסועדים לחזור לפועה שוב ושוב.

לסיכום, התפריט של פועה מגלם בתוכו פוטנציאל שאינו ממומש וחבל. כשההשקעה באווירה הופכת מאלמנט מלווה לאלמנט מוביל, כל שנותר הוא להסתפק בכוס תה ולשקוע בשיחה עם חבריכם. אם באתם לבד, שתו את כוס התה בבית.

kubush

לפיד קרמיקה - זיכרונות ילדות

נוסטלגיה פעמים רבות נתפסת כחיבור שלנו לשורשים. אך מהי בעצם נוסטלגיה אם לא געגוע לדברים שחלפו ואינם? זיכרונות מאירועים שעיצבו אותנו לאורך השנים, רגעים עם אנשים שהיו ואינם, ומקומות שהיוו מרכז חיינו ונעלמו עם השנים החולפות ביעף.

אני מודה כי אני מרבה לחשוב על מה שנעלם, על לכתם של אנשים ועל חוסר הוודאות שהחיים טומנים בחובם. רגע אתה מחבק את האנשים הקרובים אליך ורגע הם נמוגים.

אנחנו דואגים לתעד ולהנציח את הארעיות הגשמית שלנו בכל אמצעי אפשרי, החל בצילומים משפחתיים וכלה בכתיבה אוטוביוגרפית או כל סוג אחר של תיעוד, שילכוד את זיכרונותינו באלבומים ובדפי היומנים. גם אלו יכולים להיעלם או להיחרב בצורה זו או אחרת ויחד עם זאת הם עמידים הרבה יותר מפני פגעי הזמן.

הזכרתי בפוסט הקודם שלי על נלו את המפעל בו עבד אבי - "לפיד". המפעל היה אחד מבין שלושה מפעלים בולטים לייצור קרמיקה בארץ (לפיד, נעמן, חרסה) ושכן ממש מעבר לפינה בה שוכנת מסעדת נלו, על דרך אילת ביפו.לפיד שהייתה בבעלות קונצרן כור, שסגר את המפעל (בימי ישראל קיסר כמזכ"ל ההסתדרות, אם אני זוכר נכון) בסוף שנות השמונים של המאה ה-20.

מפעם לפעם היה אבי מביא אותי למפעל לסיורים במה שנראה היה לי אז כאולמות רחבי ידיים, מכוסים באבק החרס. אני זוכר היטב את התנורים הלוהטים, שגודלם גם כן היה כחדר ושימשו לשריפת תוצרי המפעל, את הפס הנוסע עם כוסות הקפה בעיצובה של ציונה שימשי עליהם עזרתי באחת הפעמים להדביק מדבקות ריבועיות אדומות של הלוגו "לפיד". עוד אני זוכר ניסיונות של אחותי ושלי להמציא מחדש את המונח אמנות נאיבית אגב ציור על כוסות, צלחות ומרקיות שחלקן קיימות עד היום.

עבור ילד ב-10 שנותיו הראשונות היה המפעל קסם של מקום. דבר לא היה חסר שם - לכלוך, אנשים מקסימים שלחלקם המצאתי שמות (כמו פלפל, בעקבות תקרית בה זריתי על לשונו בטיול המפעל לטבריה פלפל שחור), קרמיקה רכה לשחק עימה ו"שיעורי" ציור מאמניות נפלאות ואבא אחד כמובן שדאג להיות המכונאי הכי טוב במפעל.

אם ישנם ביניכם כאלו שאינם מכירים את תוצרת לפיד או שלא שמעו עליה, מספיק יהיה אם תהפכו מעט מן המאפרות, כוסות, ואזות, צלחות שיש לכם בבית או בבית חברי משפחתכם הבוגרים יותר ומיד תגלו את המילה "לפיד" אם בדפוס או בכתב יד. לא מעט פסלים ייצר המפעל הזה שכיום נחשבים פריטי אספנות של ממש.

קרמיקה ששווקה לכל וועדי העובדים, קרמיקה דה לוקס במחירים שווים לכל נפש. קרמיקה שהייתה ועודנה כמעט בכל בית בישראל. אם אתם לא מאמינים לי מספיק שתסתכלו בסלון של ליאורה ויורם מהסדרה קרובים קרובים ותבינו איזו השפעה הייתה למוצרים הללו על עיצוב הפנים של המאה הקודמת בישראל.

ד"ר שקשוקה

יום חמישי. שבוע העבודה שוב לקראת סיום. אורית ואנוכי ישבנו וחשבנו על האפשרויות השונות לבילוי בסוף השבוע, והחלטנו לנצל את אירועי "לילות יפו" לטיול בסמטאותיה, אותן סמטאות קסומות וחבויות, מהן בימים כתיקונם, ניבטים שלטים עליהם רשום "נא לא להרעיש גרים כאן", מוצפות בלילות השבת של קיץ 2007 בהמוני אדם.

אורית דורי ויהונתן בנם אספו אותי ואת עמי מביתנו ברמת גן. השעה בה הגענו ליפו הייתה שעת בין ערביים. השמש בדיוק נגעה את נגיעותיה האחרונות במים טרם תזרח על צידו השני של הגלובוס. נכנסנו ליפו ואי אפשר היה שלא להתפעל כמו תמיד מחדש ממבניה היפים ומהתחדשותה המתמדת.

כבר בכניסה ליפו העתיקה ניצבה במה עליה להקת רוק מבצעת לד זפלין, מעברה השני דוכני עבודות יד. בכיכר קדומים ליד הכנסייה, תזמורת הג'ז של תל אביב מכוונת את כליה ברעש מחריד ומסרבת להתחיל לנגן עד להסדרת התאורה בעוד מאות אנשים ממתינים. בהמשך עוד דוכנים ובמה נוספת עליה מתנגנת מוסיקת עולם.

טיילנו ונהנינו מהאווירה עד שהוכרז - רעב. הילד רעב. אם הוא לא יאכל, אנחנו נאכל את הלב על שלא הפעלנו "שחר אדום" בזמן והתכוננו לאירוע. אז מה אוכלים ביפו? חומוס כמובן. דורי מכיר בדיוק את המקום - חומוס אבו משהו. מקום מעולה, אך מסתורי - איפה הוא? לא ברור - "נמשיך למעלה זה בטח שם..." - לא שם ולא נעליים. דורי פנה לקיוסק הקרוב לשאול היכן החומוסיה, בעוד אנו ממתינים במעלה הגבעה. סימנים שספק ניסו לומר "בואו זה לא רחוק" ספק "הצילו אני טובע" גרמו לנו להתקדם לעברו. "זה כאן ישר וימינה - הוא הבטיח שזה לא רחוק". הולכים.

השמש כבר שקעה והותירה לחות כבדה ומאיימת - כן התחלתי להזיע. התייאשנו - אין חומוס והילד יהונתן עדיין רעב. אולי ד"ר שקשוקה? הרי ראינו את המקום כשחנינו, רבות וטובות שמענו עליו, אך איש מאיתנו מעולם לא סעד שם את ליבו.

מיד עם הכניסה לרחוב בו שוכנת מסעדת ד"ר שקשוקה נסכה בנו תחושת ביטחון עמוקה. ידענו כי אם יקרה לנו משהו אנחנו בידיים טובות - הרחוב מלא ברופאים! ד"ר שקשוקה, ד"ר נרגילה, ד"ר ענתיקה וד"ר לק - ממש אסותא רק לאוכל.

מיד עם כניסתנו למסעדה קידמה את פנינו מלצרית חייכנית ומסבירת פנים. התיישבנו סביב שולחן גדול ודאגנו מיד להתחיל בהחלפת מקומות הישיבה- כאן קר לי, חם לי, המזגן על הילד, הילד יהיה מצונן, טוב לא חשוב הילד כבר מצונן, חם לי וכן הלאה - משחק כיסאות למבוגרים בלבד!

ד"ר שקשוקה עמד לו בצד בתוך חצי גורן שנראה היה כמכיל את קופת סודות המסעדה, מאחורינו זוג תיירים אמריקנים צעיר ומלצרית אחת אדיבה מאד. מיד עם סיום משחק הכיסאות, המליצה לנו המלצרית על מנה עסקית בעלות של 75 ₪ לאדם המכילה טעימות מכל מטעם המוגש במסעדה. נשמע מוצלח עד שראיתי כי הטוריסטים בשולחן מאחורי הזמינו את העסקה. המנות פשוט לא הפסיקו להגיע לשולחן שלהם. כשאומרים בד"ר שקשוקה את המילה "טעימות" מתכוונים למרבה הפלא לצלחות גדולות מכל סוג מזון - בקיצור לארוחה כזו צריך לבוא רעב מאוד - בפעם הבאה אני מבטיח לנסות - זה נראה מדהים!

החלטנו להזמין תפריט ולבדוק במה חפצה קיבתנו. אז מה אוכלים בד"ר שקשוקה אם לא שקשוקה?
הזמנו סלטים לכל השולחן וקנקן לימונדה. חברינו הזמינו כל אחד שקשוקה רגילה ואילו עמי ואני הזמנו שקשוקה מרגז. הילד? הוא ישבע ממנות ההורים (גוזל, לא?)

הסלטים הוגשו מיד, בליווי חלה שלמה ובכמות נדיבה. גם קנקן השתייה הגיע מהר מאוד ועימו עוד קוסקוס מדהים עם שעועית ובשר על חשבון הבית. התחלנו לזלול. (מאחורינו - התיירים עוד חושבים אם זו תוכנית פספוסים או שמא הם באמת אמורים לאכול את הכול). די מהר הגיעו גם מנות השקשוקה להן ייחלנו. המנות הוגשו בתוך המחבתות בהן בושלו. אין ספק כי המחבתות יצאו כבר מזמן לפנסיה - דהויות ועקומות (זקוקות בעוד רגע ללחצן מצוקה שיחבר אותן לאחד הד"ר ברחוב). יחד עם זאת מראה השקשוקה המונחת בתוך מחבת כזו מזכירה בית (טוב לא את הבית שלי אבל בית). המרגז - הטוב ביותר שטעמתי מעודי. מנות השקשוקה היו מעולות ושונות לחלוטין ממה שאני מכיר בבית הפולני של הורי (לאמא שלי יש גרסה מקורית משלה).

לקינוח כבר לא היה ממש מקום אבל קפה שחור ו-2 כוסות תה בהחלט עשו את העבודה. אל השתייה שהזמנו צירפו במקום עוגיות סולת טובות. את עוגיות הסולת אכלתי בשארית כוחותיי, אך בתיאבון רב.
מעל לכל המחמאות למקום חשוב לציין את השירות - אין כמו חיוך פשוט ואמיתי כדי לעשות את חווית השירות למושלמת.

ד"ר שקשוקה - מומלץ לכל מי שסובל מכאבים, לחץ דם או כל מחלה אחרת. רופא אמיתי!