יום מופלא בדרך האמלפיטנית

בוקרו של ליל הפיצות הגדול בנאפולי הפציע בלוויית קולותיהם הרמים של סוחרים, צפירות נהגים נפוליטניים ואימהות המשלחות את ילדיהן לבית הספר. ארוחת בוקר קצרה, סקירת מפות הדרכים והופ יוצאים לדרך.

ביום זה קיבלתי החלטה. לא, לא להתחיל דיאטה. השתגעתם? החלטתי שאני עולה על הכביש לנהיגה פרועה אך בטוחה.

כנהג העולה על מכונית מרוץ בשבע עיניים פקוחות, אוזניים מחודדות ורגליים דרוכות על דוושות הרכב יצאתי מהחנייה אל עבר היציאה מהעיר. שתי דקות לרחוב הסואן של נאפולי ועוד 5 דקות של נהיגה מצוינת חיזקו בי את האמונה שהנה אנו כבר יוצאים מהעיר, אלא שאז כבה הרכב.

הזמן כמו עמד מלכת, כשאנחנו באמצע מסילת חשמלית הממוקמת בטבורו של צומת סואן במיוחד. הרגשתי כמו כוכב ברגעי השיא של אופרה, אלא שאת אריות הנפלאות של ורדי החליפו צליליהם של צופרי רכבים. הקונצרט הסתיים באקורד התנעת הרכב, שחתם את האַרְיָה לפיאט ואלפא רומאו וקירב אותנו לכביש E45 המיוחל.

השארנו את נאפולי מאחורינו ויצאנו אל עבר עיירות הנופש הדרום מערביות של מחוז קאמפניה האיטלקי. סורנטו, פוזיטנו ואמלפי הנה אנחנו באים.

אנחנו הישראלים שמקדשים את אילת, תל אביב, טבריה ואת הצימרים שהוצבו על כל חלקת אדמה טובה בשני העשורים האחרונים כאתרי הנופש האולטימטיביים, נשבים בקלות בקסמו של ה"חוץ לארץ" בזכות עיירות כמו אלו שתמונותיהן מוצגות כאן. לעומתנו, הם, האיטלקים, יודעים מהו חופש רגוע בלי הכול כלול ועם הרבה נחת רוח.

מרגע שירדנו מהכביש המהיר אל כביש SS16 המתפתל לאורך חוף הים התיכון, לכדו את עינינו נופים קסומים המעוטרים בעיירות תלולות שראשיתן בצוק איתן וסופן בנמל אורחים מנוקד יאכטות. טראסות אין ספור, נוף ירוק שנוגע במים התכולים המנצנצים במליחותם, פיתולי הכביש והמנהרות הרבות גרמו לנו לעצור מספר פעמים ולו בכדי להתפעם מהשתלבותו של האדם בטבע המקומי. היו בינינו שתיארו את הנופים כנופי הגליל, אך בצפיפות ופראות גדולים באופן משמעותי.

אמלפי הייתה העיירה הראשונה אליה הגענו. על אף שהגענו בשלהי עונת התיירות, אמלפי הייתה שוקקת חיים (לא הייתי רוצה להגיע לשם חודש מוקדם יותר). חנייה מצאנו רק בפאתי החוף בסמוך למזח. בצאתנו מהמכונית מצאנו את עצמינו הלומים בפנים משתאות לנוכח הציור שנפרש למולנו. הכבישים המתפתלים בהם אך נסענו חבויים בינות מנהרות החצובות בהר והרחוב הראשי והקטן של העיירה עולה מן החוף אל תוך ההר עצמו, סופו חבוי מעינינו. טראסות מכל עבר ואיטלקים שעוד כובשים את מלונות הפאר שהם חלק בלתי נפרד מהציור הזה.

התחלנו טיול בעיירה במטרה ללכת בה מעט לאיבוד (זה לא ממש אפשרי). הנקודה הראשונה שבה התחלתי לחשוב להישאר באמלפי לעולמי עד הייתה נקודה קולינארית חשובה – חנות שוקולד המצויה מצידו השמאלי של המדרחוב היפהפה, מול קתדרלת אנדרוס הקדוש השוכנת במקום מהמאה ה-11 ומעוצבת בסגנון בארוקי ממנו קשה מאוד להתעלם. לא השוקולדים הם שהותירו בי רושם רב כי אם מקפא בטעם שוקולד מריר ששבה את ליבי. כוסית קטנה מהמתוק-מר הזה ודבר לא היה דרוש יותר כדי לשכנע אותי שזו יכולה להיות תוכנית לא רעה בכלל להגיע לאיטליה פעם בשנה לנופש.

בשובנו אל רכבנו ולעמדת התשלום, גילינו סבר פנים שלא נתקלנו בשכמותו באף מקום אחר. בחור בשנות הארבעים לחייו הסביר לאבי, שלצערו באותו היום דיבר את השפה האיטלקית ללא רבב, משך עשר דקות תמימות (אינני מגזים) את רזי הכנסת המטבעות לתוך מכונת התשלום בחניה, הוצאת קבלה ויציאה מהחניון. עשר דקות בשמש הקופחת לימדו אותנו שלפעמים אינטואיציה יכולה בהחלט להספיק לצורך תשלום בעד חניה.

המשכנו בדרכינו על כביש SS163 אל עבר העיירה סורנטו, אלא שאז נתקלנו בעיירה מסקרנת בשם פוזיטאנו. היות והיה לנו זמן, החלטנו לרדת מההר אל חופה של העיר. חנינו במחצית גובהו של ההר והתחלנו בירידה למטה. חלפנו על פני סמטאות קסומות, חנויות שעיקר תעסוקתן תיירים רעבים לקיטש, מלונות ומסעדות לרוב. גם פוזיטאנו שבתה אותנו בקסמה.

על אף ששעת הצהריים קרבה החלטנו לשמור את רעבוננו למסעדה בסורנטו. ירדנו אל חוף מעוטר אבנים שחורות וצפינו בים הנפלא שנפרש מולנו.

בדבר אחד שגינו. החלטה תמוהה שלא לחזור אל הרכב בדרך בה ירדנו אל החוף. מצאנו את עצמנו עולים ומתנשפים על גרם מדרגות תלול, צר ומפותל אל עבר עתיד בלתי נראה לעין. בשלב מסוים הבנו שהגענו לשביל שככל הנראה נבנה עבור טריאטלון זה או אחר, וודאי שלא עבור חדלי אישים שכמונו. בכל פעם שהתפעמתי מהנוף המציץ מעבר לבתים של המטורפים שהחליטו להתגורר בגובה רב שכזה, החסיר גם ליבי פעימה. עצירות אין ספור ועידוד של מאמני הכושר איתן ועמי גם אבי ואני הצלחנו להגיע אל נקודת האור שבסופה בקבוק מים ורכב מלא מטליות לחות לניגוב אגלי הזעה.

בהגיענו לסורנטו סביב השעה 16:00 החל הרעב לתת אותותיו, אלא שאז גילינו שהמסעדות סיימו את עבודתן ותיפתחנה מחדש רק בשעה 18:30. היות ולא עמדה בפנינו ברירה אחרת, טיילנו לאורך רחובה הראשי Corso Italia של עיר שוקקת חיים זו, מביטים באנשים הלבושים למשעי בהם גם ילדים שנראה כאילו יצאו מתצוגת אופנה של ג'יאני ורסצ'ה.

מצאנו עצמנו סובבים בינות חנויות מעצבים, משקאות, גלידריות, כלי בית והכל ז'ורנל, ז'ורנל, ז'ורנל. בשעה 18:15, אחוזי בולמוס מצאנו את עצמנו מתיישבים במסעדה הראשונה שפגשנו בדרך, טעות שלא תחזור מהלך כל טיולינו בסיציליה עליו אספר בשבוע הבא. הזמנו מנות שקשה היה שלא להתרצות מהן, אך למרבה הצער גילינו שגם באיטליה אפשר לעשות אוכל איטלקי כמו בישראל. פסטה פרימוורה, פסטה קרבונרה, פיצה 7 גבינות ופסטה נוספת הביאו אותנו למסקנה שכשאתה נכנס למסעדת תיירים, תקבל מה שתיירים אוהבים – הטעמים של הבית ולא טעמי איטליה המשובחים.

בסוף הארוחה, פיצינו את עצמנו בטיול נוסף לאורך הרחוב הראשי בעוד דמדומי היום החולף צובעים את השמיים בתכול עמוק וצהוב מנורות הרחוב המתערבב בו בקולאז' של צבעים. גילינו גלידרייה שמהלך שיטוטינו הייתה תמיד מלאה בני נוער. מעוטרת בכל חללה תמונות אין ספור מציעה גלידריית Primavera A Cafiero את אחת הגלידות הטעימות ביותר שטעמנו לאורך הטיול. טרייה, מעוררת חושים ומפייסת.

מסומאים מחוויות היום הנפלאה, יצאנו בחזרה אל "נמל הבית", נאפולי. בשונה מתיאורי הבוקר, חוויית הנהיגה גרמה לי להצטער על שלא נשארנו באחת מהעיירות הללו בכל פעם שמהירות הנסיעה ירדה שוב מתחת ל-20 קמ"ש. עומס תנועה באורך 17 קילומטרים בגלל כביש בשיפוץ וצומת T סואן בסופו.

כשהגענו בשעות הלילה לנאפולי, שוטרי המקוף כבר חיכו בפתח המלון שלנו (נקודת האיסוף הלילית) ואילו אנחנו מצאנו את עצמינו עוצרים לצלחת גבינות, נקניקים ויין הבית במסעדה המוזנחת שברחוב הסמוך למלון. בסופו של דבר גם בתחום הקולינאריה קצרנו הצלחות.

שלכם,
קובוש

נאפולי כמעט רק בשביל הפיצה

אחת מהערים שנחרטו עמוק בזיכרוני היא נאפולי ולאו דווקא בשל מעלותיה. גם פחד מותיר את רשמיו בבני האדם ומי כמוני יודע.

אפתח בהמלצה חמה לכל אלו שטרם ביקרו בנאפולי, ובכוונתם להגיע אליה באמצעות רכב פרטי: עצרו דקה לפני הכניסה לעיר, נשמו עמוק ותתכוננו לשכוח כל מה שלמדתם על נהיגה נכונה/בטוחה. אז ורק אז תהיו מוכנים באמת להיכנס לעיר.

הכניסה לנאפולי ברכב פרטי שקולה להיסחפותם של דגים בזרמי האוקיינוס, או אם תרצו בצורה פשטנית יותר כאוס מתוכנן מראש.

עת הגיעו שעות בין ערביים של היום הנהדר שחווינו, אף אחד לא יכול היה להכין אותי לאימה שעומדת בפתח. הכניסה לעיר לחיפוש מלון ללון בו את שתי הלילות הבאים תפסה אותי אחוז אימה, בעודי אוחז את הגה המכונית בשתי ידי בזמן שעיני לומדות לרצד כל אחת לכיוון ומראה שונה.

נסחפתי בשעה 17:00 לתוך הויה דה לה רוזה האישית שלי. כבישים עירוניים מרוצפים אבנים קטנות ועקומות, מהירות ממוצעת של 70 קמ"ש, כיכרות שזכות קדימה בהן היא אכן זכות שיש למתי מעט, תמרורים שמזמן הפכו ללא יותר מסרח עודף לנוף העירוני המפוקפק, הולכי רגל שספק אם ראו אי פעם מעברי חציה ומהגרים שככל שהתקרבו למכונית בשני הצמתים היחידים בהם נאלצתי לעצור כך הייתי בטוח שכותרות העיתונים של יום המחרת יעוטרו בתמונותינו. נאפולי על המפה.

בסופו של סיוט הגענו למלון המיועד, או אז גילינו כי מחיריו הפכו פרועים מאז הפעם האחרונה בה אבי ואיתן השתכנו בו. כחלוצים לפני המחנה, החלו אבי ואיתן לנדוד ברחובות הסמוכים על מנת למצוא מלון או חדר מיון בשבילי.

הסתגרתי ברכב דולק עם חלונות ודלתות אטומים באמצעיתה של מה שנראה כשכונה מפוקפקת, וכעבור כחצי שעה חזרו הסיירים וכיוונו אותי למלון לא רחוק. מלון פשפשים (vergilius) בו, כך מתברר, גרים גם מהגרים בחדרים שכורים.

לא אכביר על מראו המלבב של מה שהיה בעברו הרחוק בית מפואר והיום לא יותר ממלון דירות, נטול חנית אורחים שנעילה כפולה של הדלתות בו מומלצת גם על ידי הפקידים המאיישים קבלה מצוחצחת בלובי מצוחצח מעוטר קיטש ודיכאוני להחריד (אגב זהו מיקום התאספות למשטרה המקומית בשעות הערב).

לאחר מנוחה והתארגנות יצאנו לרחובות העיר לחפש את מה שאבי זכר כפיצרייה הטובה ביותר בה אכל מימיו. כבשנו ברגלינו את רחובותיה המטונפים ועתירי השיפוצים של נאפולי בחיפוש אחר פיצריית TRIANON. בדרכנו ציינו חברי כי חלק מהשיפוצים שבמלוא הדרם אנו חוזים נותרו כפי שהיו לפני 6 שנים. ואני חשבתי שבארץ הבניה איטית.

הגענו לרחוב Via Pietro Collectta שם נשמעה אנחת רווחה כשראינו שתי פיצריות עמוסות. האחת מצידו השמאלי של הרחוב, פיצרייה ששמה מוזכר גם בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" Pizzeria da Michele. בפיצרייה זו מעט מאוד מקומות ישיבה מה שלא מפריע לעשרות אנשים לצבוא על פיתחה בהמתנה לכניסה או לקחת פיצה הביתה. פנינו היו מועדות לשפתה הימנית של המדרכה אל בית מספר 46 בו שוכנת ממתינה רק לנו, פיצריית טריאנון.

גילינו פיצרייה הפרוסה על פני שלוש קומות של בניין ישן. בכל אחת מהקומות צוות מלצרים ותנור אבן לאפיית פיצות. קרמיקה ממיטב הסגנון האיטלקי המזעזע מחפה את קירות המקום ולא מעט כתבות משבחות כולל אלו של הניו יורק טיימס. במקום גרם מדרגות צר שמיועד בעיקר למי שטרם זלל את הפיצה שלו. אני מבטיח לכם שאחרי פיצה כזו יכול רק אדם אחד לשרוד את המעבר בכל פעם.

הפיצה אכן שונה כל כך מכל מה שהספקתם להכיר בארצנו הקטנטונת. מדובר בפיצה המורכבת מבצק דק ורך שהזכיר לי את מרקמו של מלאווח עבה בגודל מגש פיצה משפחתי ובמחיר מגוחך. הרטבים מצטיינים בטריותם ומגיעים במבחר גדול מאוד ובהרכבים מסקרנים. הפיצה עצמה מחייבת אכילה בסכין ומזלג שכן היא כורעת תחת נטל הגבינה והרוטב.

כל אחד מאיתנו הזמין פיצה משלו בעוד זרם האנשים לפיצרייה הולך וגובר עד כדי אפס מקום חצי שעה לאחר כניסתנו. הפיצות כללו פיצת עגבניות עם בזיליקום ושמנת, פיצה עם רוטב עגבניות פשוט, פיצת שבע גבינות ביניהן כחולה מגוררת ופיצה ברוטב עגבניות, שמנת ושינקן מבושל.

הפיצות הוגשו על שולחן עטור מפות נייר בסגנון אנטבה אור יהודה. השירות מבעלי הגבות המסודרות להפליא קורקטי, ולמי שעוד יבקר במקום אין לצפות לחביבות יתר. בעודנו זוללים, ככל שהתלכלכנו יותר, נהנינו יותר. כמות ציקצוקי מציצת האצבעות סביב שולחננו נדמתה לפתע למקהלת צרצרים מדושנת עונג.

אז למה לבקר בנאפולי?
היחס לאמנות הכנת הפיצה היא כמעט תיאולוגית. אפילו חנויות ג'ינס נקראות על שם המאכל הנפלא הזה. פיצה מעולם אחר.
חוץ מזה, נאפולי היא תחנה טובה ליציאה לעיירות הנופש הדרומיות של איטליה למי שאין כסף לשהייה בהן, בהנחה שהכבישים חזור אינם בשיפוצים, שוב.
את נאפולי אפשר לאהוב או לשנוא. אני שנאתי. אבל תמיד יכולה להיות פעם שנייה מתקנת.

שלכם,

kubush

איטליה היום הראשון

טיסה באל איטליה הביאה אותנו באוקטובר האחרון לטיול לאורך דרום המגף האיטלקי והאי סיציליה שנבעט ממנו באלגנטיות איטלקית השמורה בד"כ למגמות העיצוב ולגברים שלה. ארבעה גברים (אבי, איתן, עמי ואנוכי) יצאו למסע שעיקרו אנשים, אוכל, יין וערים שאת יופיין וייחודן אין די מילים לתאר.

את רומא לא בנו ביום אחד, הבנו את הרמז ולא נשארנו בה אפילו יממה אחת, מיד עם קבלת הרכב בשדה התעופה, ולאחר שהבנו איך יוצאים מהחניון מבלי לפרוץ מחסום חשמלי, מיד לאחר שהבנו שכדי לנסוע לאחור צריך להכניס הילוך קדימה, ומיד לאחר שהבנו שמפתח הוא מחווה שאינה מחייבת היום בהתנעת רכב מסוג רנו, עניין שלקח לא יותר מכחצי שעה-שעה-שעה וחצי - יצאנו לדרך.

חמושים בחששות מפני האיומים הרבים ממורשתו של נינו פרינה (הזוכה הראשון במירוץ פורמולה 1, 1950) הגלומה במגפי הנהג האיטלקי הממוצע, יצאנו משדה התעופה הישר לתוך הפקק הראשון שהמחיש לנו כמה מהר באמת אפשר לנסוע באיטליה.

המטרה הראשונה של יומנו הראשון לטיול הייתה התרעננות מטיסה ארוכה והגעה לנאפולי מרחק כ-250 ק"מ דרומה מרומא. מצאנו את עצמנו סוטים מרחק 7 ק"מ משדה התעופה לעיר Ostia שלחוף ימה של איטליה. סיבוב קצר במקום הלא חשוב הזה הביא שניים מאיתנו לשוק העירוני בחיפוש אחר שישיית מים. עשר דקות, הן הזמן ש"בוזבז" בתוך בליל ריחות פרובוקטיביים בשוק המקורה בו התערבבו עשבי תבלין שאך זה נקטפו, דגים, נקניקים וגלגלי גבינה אימתניים. בעשר דקות אלו נגזל עברי כפי שהכרתיו. החלה צעידה אל עבר עתיד שימלא תובנות שלא הכרתי עד אז.

צריך קפה בשביל להתרענן. כך מצאנו את עצמנו לוגמים קפה מצוין, מתבוננים לים התיכון בחברת 3 פנסיונרים שעצרו גם הם ליד דוכן הקפה שעל חוף הים לאחר רכיבת בוקר על אופניהם ומתענגים על הבוקר החדש הזה.

החלטנו לנסוע דרומה לאורך החוף. חלפנו על פני עיירות נופש זנוחות ועשרות קבוצות של רוכבי אופניים לבושים במיטב אופנת הרוכבים. מהירות הנסיעה הממוצעת הייתה 40-50 קמ"ש, אכן הרגשנו פרועים. זקנות קצרות רואי על הכביש היו נוסעות מהר יותר.

כשהתייאשנו התחלנו בעלייה לכיוון ההרים. שעת צהריים הגיעה ואנחנו עוד רחוקים מאוד מנאפולי, בדיוק כפי שהבטיח הקול המעצבן במכשיר בג'י.פי.אס. גמלה בליבנו ההחלטה כי בעיירה הבאה שתיקרה בדרכנו נחפש מקום לאכול. כך קרה שהגענו לעיר Velletri.

במעלה אחד הרחובות הבחנו במסעדה שנראה היה כי החלה את פעילותה היומית אך לא מזמן. שמה של המסעדה "Da ezio al ponte". לעמי ולי הייתה זו חוויה ראשונה מסוגה שכן זו הפעם הראשונה שלנו באיטליה. חוויה במובן החיובי של המילה, כזו שערפלה את חושינו מתוך הנאה צרופה.

שולחנות עץ ערוכים מפות הדומות לבד וילון פרחוני בצבע טורקיז, חלונות זכוכית עצומים, רצפת עץ ישנה מעלה ניחוחות עץ לח. צלחות ותעודות מזכיות בתחרויות סומלייה וראשו של חזיר בר שהיה לו יום רע אחד, מעטרים את הקירות. לראשונה בחיי האמנתי למה שהיה כתוב על שלט המסעדה, אני באמת מאמין שהמקום קיים מאז 1964.
מזל גדול היה לנו בכך שהשפה האיטלקית היא כשפת אם לאבי. אלמלא הוא, התקשורת המרבית שהיינו יכולים לייצר עם בעל המקום הייתה שפה של חיוכים ללא תוכן.

פתחנו בצלחת נקניקים וגבינות לכל סועד. על כל צלחת הוגשו ארבעה סוגי פרושוטו ושתי גבינות ; מנצ'נגו בניחוח יין עדין וגבינת קצ'וטה בארומה מעושנת קלילה. אל המנות הללו התלווה גם לחם בעל השם המוזר "אי אפשר להפסיק לנשנש אותי" ויין הבית.

מילה על יין הבית באיטליה Vino della casa. נהוג במסעדות רבות להגיש יין בית שהוא, בניגוד למוכר בארצנו, אינו יין של היקב ששילם למסעדה באותו חודש. באיטליה יין הביתה אכן מיוצר ע"י המסעדה, אם בבעלותה יקב או ביקב הסמוך אליה. מדובר ביין אדום או לבן, בעל טעם בוסרי במובן הטוב של המילה. ניתן לדמות אותו ליין שלא עבר תהליכי סינון כך שטעמיהם החזקים של הזג או של חרצני העינב באים לידי ביטוי גם הם. הקמח המלא של עולם היין.

קיבלנו יין בית אדום קר כקרח בקנקן מעוטר. הרגשה מוזרה היא לשתות יין אדום קר כל כך ועם זאת הרגשה שונה ומענגת.

מהלך ישיבתנו במקום זרמו כל העת לקוחות שנראה היה על פי קבלות הפנים להן זכו, כי מדובר בלקוחות קבועים שנהנים שנים רבות מפרי עמלן של טבחיות בעלות ידי זהב.



לאווירה הביתי והחמימה של המקום תרמו לא מעט קרני השמש שפרצו מבעד לעצי האורן שמעבר לכביש, עת הגיעו המנות העיקריות. אכלנו בשקיקה רבה ריזוטו עם חסילונים ופטריות בניחוח לימוני קרמי עדין, ריזוטו פטריות פורצ'יני שנאספו באותו היום, ספגטי עם וונגולה קטנים וספגטי ראגו שעדינותו הדהימה את כולנו. עדינות הראגו, בשילוב הספגטי שהיה בדיוק במידה המתאימה לי (לא XL הפעם), הזכירה לי את רקדני היום והערב במחול השעות מתוך הסרט פנטזיה.

שותים אספרסו קצר, מנגבים את הריר הנוטף ומתארגנים ליציאה אל עבר נאפולי.

פתיחה קולינארית נהדרת לטיול נהדר, יום שמש נפלא ותחילתה של ידידות מופלאה עם מדינת המגף. על נאפולי וסביבותיה בפוסט הבא ולאחריו סיציליה במלוא תפארתה.