Ruben – סנדוויץ' או כריך?

סנדוויץ' היא מילה ידידותית לשמנים ורזים כאחד, הרבה יותר מהמילה כריך. כריך תמיד נשמע כל כך רשמי, משעמם. נכון הוא שכריך היא מילה עברית תקנית, אך אין בה את הסקרנות שמעוררת המילה סנדוויץ'. הנה למשל דוגמא לכך –

רינה: מה יש לך בכריך?
יוסי: אותו דבר, חביתה ומלפפון

ולעומת זאת,

רינה: מה יש לך בסנדוויץ'?
יוסי: מיונז עם בשר מעושן ברוטב חרדל עם סילאן ופלחי עגבניה.

קיבוץ גלויות והרבה עניין, זה מה שתמצאו ב – "Ruben". סנדוויץ' אמריקאי, מלפפון חמוץ פולני, לחם שיפון צרפתי, בירת לאגר אוסטרית בשם קייזר מהחבית ובשר שהמשרה שלו נרקח בארץ ישראל. אם משטרת ההגירה לא תעלה על קיבוץ הגלויות הזה, אולי אף נזכה ליהנות ממנו תקופה ארוכה יותר מהתקופה שהסנדוויץ' שרד בידי.

נכון הוא שהסנדוויץ' הגיע כל הדרך הארוכה מארה"ב, אלא שהדעות אודות ממציאו חלוקות בין ניו יורק לאומהה (נברסקה). מקור אחד גורס שחנווני בשם Reuben Kulakofsky המציא את פלא העולם הזה עבור חבריו לקבוצת הפוקר, עליה נמנה גם מנהל מלון בלאקסטון, שאף הכניס אותו לתפריט הצהריים. מקור אחר גורס שמי שהמציא את הסנדוויץ' העברייני הזה הוא Arthur Reuben, מי שהיה הבעלים של מעדניית רובנ'ס בניו יורק, בשנת 1914. למען האמת זה לא ממש משנה מי המציא את הסנדוויץ', מה שחשוב זה שהוא הגיע לרח' יהודה הלוי 112 בתל אביב.

המקום מעוצב באווירה חמימה עם מדפי עץ רבים, אביזרי רטרו ומראה כללי של מעדנייה. אפשר לשבת על הדלפק בפנים, או בחוץ למי שאוהב את חום הקיץ התל אביבי תחת הצלון הכתום. ריח הבשר החמים שעבר עישון ואידוי שולט במקום ומשווה לו תחושה ביתית. את הדלפק מאיישים 2-3 מוכרים שלכל אחד מהם תפקיד, מפריסת הלחם שעל המדפים, דרך פריסת הבשר ועד סידור הסנדוויץ'.

סידור הסנדוויץ' אינו פשוט כלל, שכן בין 2 פרוסות הלחם שלדברי המוכרים "נועדו רק כדי לשמור על הידיים נקיות", מוכנסים בין 200 ל-400 גר' בשר פרוס דק-אתם תבחרו. את סנדוויץ' ה-400 גר' כבר קצת קשה להחזיק אבל אל דאגה אפשר להתגבר בזכות האריזה היעילה.

לתוך הסנדוויץ' מתווספים לבחירתכם ירקות, כרוב כבוש, חרדל רגיל או חרדל מעורבב עם סילאן ועוד. לא נשכח את מלפפון הקורנישון (צרפתית Cornichon) הכבוש תוצרת פולין, המצורף בשלמותו אחר כבוד לאריזה. המלפפון הפולני יושב לו לבד (כמעט בחושך) מעל הסנדוויץ' באריזה שלא הצלחתי לפענח עדיין.

המחירים גם הם הוגנים ונעים בין 24 ₪ לרובן בקר או הודו 200 גר' ועד 42 ₪ לרובן דאבל (400 גר'). הבירה סוף כל סוף במחירים שפויים – 12-14 ₪.

The Best Sandwitch in Tel Aviv, כך כתוב על הגלויה של Ruben, הסנדוויצ'יה החדשה של תל אביב. לפעמים לא נעים להודות, יש אמת בפרסום. אכלתי, נהניתי, אחזור בקרוב השחיזו הסכינים.

נכון שהרבה יותר כיף לומר סנדוויץ' מאשר כריך?

שלכם,

קובי קלייטמן
kubush

מה מריל סטריפ מבשלת לנו הפעם?

פעם, לפני שנים רבות, לא היה נהוג להפיק לטלוויזיה תכניות בישול כדי לסתום שעות שידור. נכון שיש שפים ובשלנים מעניינים, כגון חיים כהן, ישראל אהרוני וגיל חובב, אך הבשורה הקולינארית שלהם מתגמדת לעומת פועלה של האישה שהגיעה למרקע הטלוויזיה עם בשורה חשובה באמת.

החלוצה עליה אני מרהיב שבחים היא אמריקאית תמירה ומרשימה בשם ג'וליה צ'יילד.

התקופה: שנות ה-50, המקום: צרפת. צ'יילד, אמריקאית בשנות ה-30 לחייה המתגוררת עם בעלה בשליחות שירות המודיעין בצרפת, מגלה את אהבתה הגדולה למטבח הצרפתי.

ההתפעלות ותחושת העילוי שאפפו את ג'וליה צ'יילד בעקבות המפגש האינטימי עם המטעמים הצרפתיים הוביל אותה ללימודים ב"קורדון בלו" הפריסאי. לאחר שסיימה את לימודיה, חברה צ'יילד לסימון בק ולואיזט ברטול הצרפתיות. ביחד הן קיימו מוסד שלימד נשים אמריקאיות את סודות המטבח הצרפתי.

במקביל עמלו 3 הנשים על כתיבתו של ספר בישול, שיצא לאור ב-1961 בארה"ב והפך לאחד מספרי הבישול המפורסמים בעולם: "Mastering the Art of French Cooking". מדובר בספר עצום מימדים (734 עמודים בעותק המקורי), אך גודלו לא מנע את הפיכתו לרב-מכר עצום שעותקיו מודפסים עד היום.

בעקבות ההצלחה של צ'יילד המוניטין שלה פרח, אבל הטרנספורמציה שלה לכדי אייקון תרבותי של ממש אירעה בשנת 1963 עת עלתה לאוויר התכנית "The French Chef". בזכות אישיותה הלבבית וסירובה לערוך החוצה את תקלות הבישול שחוותה במהלך הצילומים, צ'יילד זכתה לאהדה עצומה. האהדה לה זכתה התבטאה בצורה מוחשית יותר בשני אותות חשובים אותם קיבלה – האחד הוא לא אחר מאשר אות הכבוד של הליגיון הצרפתי בשנת 2000 והשני הוא אות החופש של נשיא ארה"ב. בנוסף קיבלה ג'וליה צ'יילד מספר תארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות שונות.
את גודל הצלחתה ניתן להשוות לאלו של אופרה ווינפרי ומרתה סטוארט בימינו.

מאז תוכניתה הראשונה ועד מותה בשנת 2004, כתבה צ'יילד ספרים רבים והקליטה אינספור תוכניות טלוויזיה. עתה הגיע זמנו של סרט בכיכובה של דיוה אמיתית אחרת – מריל סטריפ. לא יכולתי לחשוב על שחקנית אחרת שתעז לשחק את צ'יילד. סטריפ, שבשנים האחרונות החליפה דמויות ותפקידים על גבי מסך הקולנוע בהצלחה רבה ובהפגנת יכולות משחק של דיוה אמיתית, משחקת את ג'וליה צ'יילד כמו שרק היא יודעת.

הנה הטריילר לסרט שיצא לאקרנים בישראל בתאריך 8.10.2009 –

צפיה מהנה וטעימה,,

עמיקי וקובוש

אימה בקפה גרג

ביידיש אומרים – 'אַז ס'איז ניטאָ קיין פיש איז אַ הערינג אויך אַ פיש' ובתרגום מילולי: אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג. זו בדיוק ההרגשה שהייתה לי בשעה שקיבלנו את מנות הפתיחה והמנות העיקריות המבחילות במנה העסקית של קפה גרג בדיזנגוף סנטר, תל אביב.

בסיום יום העבודה נפגשתי עם עמי בדיזנגוף סנטר לקניות. אחרי שהסתובבנו והסתובבנו והסתובבנו, שהרי אי אפשר אחרת בסנטר הבנוי מעגלית, תקף אותנו הרעב. מאחר והיינו בדרכינו אל חנות "צומת ספרים" הנפלאה, נחו עינינו על בית הקפה/מסעדה "קפה גרג" שבסמוך לחנות. הידיעה שאנחנו לא מגיעים למסעדת פאר הייתה ברורה מלכתחילה והכוונה הייתה להזמין מנות שישביעו את רעבוננו ותו לא. לשמחתנו הרבה, נוכחנו לדעת שבשעה 17:00 מנות עסקיות עדיין בתפריט ובמחירים סבירים 49-79 ₪.

הקונספט עליו בנו את שמות המנות העסקיות השונות מגוחך ולא קשור לתוצאה הסופית, "עיסקית מפנקת", "עיסקית מפנקת מאוד", "עסקית דגים מאוד" – האם לא די ברמתה הירודה של העברית השגורה בפי הנוער? האם התחביר עבר איזושהי וועדה מסתורית שאישרה אותו? האם הטבח עבר קורס בסיסי שיצדיק את השמות?

כעבור זמן המתנה לא מבוטל, עמי הזמין "עסקית מפנקת" ובה סלט עוף ושתייה קרה ואילו אני הזמנתי "עסקית מפנקת מאוד" (כל אחד בהתאם לגודלו) שהכילה "עציץ אנטיפסטי במילוי גבינות רזות", לזניה ושתייה.

ממתינים לפינוק ולפינוק מאוד, נזכרנו כי בכל פעם שחלפנו על פני קפה גרג, המקום היה מלא מפה לפה בדיוק כפי שהוא כעת, עובדה שיכלה בקלות לרמוז על הצלחתו הקולינארית של קפה גרג בנוסף להצלחתו בתחום הקפה.

הסלט של עמי הגיע, קטן מאוד ובתכולה של 90% עלי חסה, 5% נתחי עוף ו- 5% של מה שככל הנראה נשאר במטבח מהיום העמוס. העציץ שלי הגיע 10 דק' מאוחר יותר. אנטיפסטי לא ממש היה שם, כריזנטמה שיכלה באותם הרגעים לשמח את ליבי, גם לא הייתה שם. למען האמת גם עציץ לא היה שם. לצערי העציץ היה צלחת קטנה ולא עציץ אמיתי אותו הייתי מעיף בחדווה למטבח של הטבח המרושל.

מראה המנה היה פשוט מזעזע, על הצלחת התגלה "זר" קטן של חסה, פרוסה אחת של חציל מגולגל כאילו נח על משכבו בשלום על גבי סוג של נוזל לבן שאמור היה להיות גבינה. אם זו גבינה רזה, היא כל כך רזה שלמונח אנורקסיה דרוש תיקון מיידי במילון. קראתי למלצרית ושאלתי איפה הפרחים של העציץ, לטענתה בתוך פרוסת החציל הבודדה מגולגלים אחר כבוד פלפלים קלויים (אולי ניצני פלפלים?).

בפעם הבאה שאחפש עציץ, אחפש אותו במשתלה. החזרתי את המנה (לזכות המקום ייאמר שללא כל קושי) וביקשתי את האופציה השנייה – מרק עגבניות.

המרק הגיע בטמפרטורה של לפחות 90 מעלות (לפני צלסיוס), בקערה עמוקה וגדולה והריח לא רע בכלל. אבל, אם אין דג, גם דג מלוח הוא דג, נכון? אם אינכם רוקחים מרק עגבניות אמיתי מעגבניות אמיתיות, רישמו שאתם מרטיבים ומחממים מרק עגבניות אבקתי או מרק עגבניות בתוספת חומרי גלם תעשייתיים שלא ניתן להתעלם מהם. למרק היה טעם חזק של אבקת מרק. ישראל מתייבשת! אל תבזבזו מים יקרים על תוצרים דלוחים מראש.

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'

הלזניה שלי הגיעה. ריח ומראה המנה, סטייל מלונות ישראל שנות ה-80, חיסל סופית את הציפייה גם לשבוע מהאוכל וגם קצת ליהנות ממנו. במקרה זה לא יעלה על הדעת ליהנות מכל העולמות. המנה, שאין לי ספק שהייתה מוכנה מראש בכלי האובאלי בו נחה, חוממה לטמפרטורות שתמצאו אולי באזורים הקרים של השמש. ניסינו. באמת שניסינו. למרות המראה, למרות טעם ואיכות הלזניה הירודים, למרות טעם אבקת מרק פטריות שלא ברור לי איך הגיע למנה ובעיקר למה, ולמרות שכל הצלחת שחתה במה שככל הנראה אמור היה להיות גבינה.

שאלת המלצרית התמימה אודות טיב המנות נענתה בהנהון מבויש מצד שנינו. היא לא אשמה. לעומת זאת הצעה לקינוח וקפה נענתה בשלילה חד משמעית ובקשת חשבון לתשלום.

אני חייב לציין, כפי שכבר ציינתי, שהמקום היה גדוש באנשים באותה עת כמו בכל פעם אחרת שחלפתי לידו. האנשים נראו נהנים ומאושרים בכל פעם שבחנתי אותם. אני לא נהניתי ולא הייתי מאושר (מהאוכל לפחות). האוכל לא היה ראוי בשום קנה מידה. אם אי פעם אשוב לנסות את המקום, יהיה זה לקפה בלבד.

שלכם,
kubush

Eat the Meat: Prosciutto