שנה מתוקה כדבש/בועז בן זאב

לקראת ראש השנה, ניתן למצוא בחנויות הספרים מלוא החופן ספרי בישול חדשים ומהודרים. השנה החלטתי להקדיש פוסט לספר אחד בלבד, קטן וצנוע, בעל כריכה רכה שעל כריכתו חלת דבש נהדרת ודבורה מאושרת.

הספר "שנה מתוקה כדבש" אשר יצא בהוצאה משותפת של מדיה 10 ודבורת התבור נכתב על ידי בועז בן זאב ועלותו 69 ₪. הספר אמנם קטן ולא מושך את העין כמו אחרים, אבל יש בו ערך לימודי גבוה ומתכונים המתכננים שימוש בדבש שמקורותיו שונים. כן, מתברר כי צוף הנאסף מפרחים שונים יוצר דבש בעל איכויות שונות (צבע, טעם וערכים בריאותיים).

הספר מכיל מידע על יצירתו של הדבש, טיולים בארץ זבת חלב ודבש בעקבות הדבורים העמלות להכינו ומתכונים החל ממנות פתיחה, סלטים, מנות עיקריות, רטבים וכמובן קינוחים.

הנה ציטוט ששבה את ליבי בפתיחה לספר:

"בעבר נכתב על הצוף כי הוא נשמתם של הפרחים, דמעות של אושר על יופיו של הולם, מתנה מתוקה המרכזת בתוכה נתינה רחבת לב ושאיפה סמויה לקבלה והדבש, מה הוא הדבש אם לא זיקוק ותמצית מתנת היופי הזו של הטבע באמצעות שליחיו?"

ציטוט זה אולי ממצה את מטרת הספר כולו שעל אף פשטותו הופך גם הוא לשליחו של בן זאב בהכרת תכונות הדבש לציבור הרחב.

את הספר ניתן לרכוש דרך האתר http://www.dvorat-hatavor.co.il/  שם גם ניתן להתעדכן על אירועים רבים הקשורים לדבש באיזור.

שנה טובה ומתוקה,

קובי

קנטטה לטופו

המערכון האלמותי "קנטטה לשווארמה" של הגשש החיוור, מעולם לא נשמע מזמין ומפתה יותר משילשום בערב. כמי שפתוח לכל אתגר קולינארי ומוכן לטעום מהכל על מנת לספק את יצר הסקרנות שלי, השתתפתי שלשום בארוחה טבעונית במקום הקרוי "המטבח של נלי". ביפו.

הארוחה הוגדרה ארוחת שף (מאת אלכסנדר גרשברג) וכללה תפריט Prix-fixe בעלות 150 ₪ לאדם עבור ארוחה בת 4 מנות (מרק, מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח) לא כולל שתייה (כך התברר מאוחר יותר).

הציפייה שלי מארוחת שף מבלי להתייחס בכלל לסגנון, היא ציפייה גבוהה. מי שמגדיר את עצמו שף מן הראוי שיעמוד מאחורי שתי האותיות הללו, כאילו אוגוסט אסקופייה עצמו עומד מאחוריו ונושף בערפו. אך כגודל הציפייה גודל האכזבה.

מיקום הארוחה והתנאים בהם התקיימה היו בעייתיים מאוד. הארוחה התקיימה בחוץ, בעלטה כמעט מוחלטת למעט תאורת הרחוב הדלה, במזג אויר קריר שלא לומר קר מחוזק במשבי רוח שנעו להם בין 38 סועדים שהיו מסודרים בשולחנות משותפים משל היינו בארוחה בקיבוץ. דבר לא הכין אותנו לצורך בלבוש מתאים ויותר מכך במצב רוח מתאים לשבת מרפק אל מרפק עם אנשים שלא הכרנו.

הארוחה עצמה הייתה, איך לומר, נטולת תבלינים ברובה. וכי מה טעם הדרת מקומם של תבלינים (כולל עשבי תיבול) שהם מתנת הטבע? היעדר מוחלט של מלח הזכיר לי שלמזלי אני עדיין לא סובל מיתר לחץ דם ולכן מטבח בסגנון בית חולים לא קורץ לי. גם אם היה ניסיון למצות את טעמי המצרכים מהם הורכבו המנות, הניסיון נחל כישלון צורב. המנות היו דלוחות, חסרות יצירתיות הן ברמה הקולינארית והן ברמת ההגשה. לא היה שם לא עוף ולא מעוף. דווקא מנת הטופו שהייתה המנה העיקרית, הצליחה להפתיע אותי מעט שכן אני סולד בד"כ מטופו. המנה הייתה משביעה וערבה לחיכי (לאחר הוספת מלח).

מרק עגבניות ושומר ממנו חששתי בגלל טעמי האניס של השומר היה נטול כמעט כל טעם שהוא מעבר לטעם מינימלי של העגבניות שנכחו בו. אלמלא הפיסטוק הטחון שפוזר מעל ברוסקטה שמשקלה הסגולי העלה מעט את מפלס המרק הקמצני ומאידך ספג כל נוזל חופשי שהיה בצלוחית והותיר את המרק במרקם גרבר, לא היה במנה דבר שיכול היה להציל אותה משיעמום מוחלט.

מנת טמפורה מגזר-בצל-ג'ינג'ר עם קרם שמנת חמוצה הוגשה על סלט קינואה עם שקדים וגיבוב צנון לצידה הייתה מנה רעה לא פחות מהשאר ובכך שמרה על ההומוגניות. הדבר היחיד שהיה נחמד במנה הוא שפעם הראשונה טעמתי טמפורה מזנגוויל. למרות טעמיו העזים של הזנגוויל גם פה הצליח הטבח לרומם את דליחות השורש האומלל. מעניין.

לקינוח קיבלנו את אותן הצלוחיות בהן אכלנו את ה"מרק". בצלוחיות הוגש קינוח "שוקולטה חמה וסמיכה משוקולד מעולה ובתוכו עוגיית שקדים קריספית, בננה וגלידת בננה-חמאת בוטנים". לפני שאתם "מתעלפים" על הקינוח, בואו ננתח לרגע את שם המנה בהשוואה לתוצר שהוגש לשולחננו. השוקולטה הייתה פושרת מינוס ונוזלית כמי הירדן. שוקולד מעולה? כן היה לו פוטנציאל להיות שוקולד מעולה אבל הוא שכח לממש אותו. עוגיית השקדים שטבעה רק עד מחציתה, לא כי היא הייתה מאוד גדולה, אלא כי פשוט לא הייתה שם די שוקולטה, לא הייתה קריספית אלא גוש קשה ולא ידידותי לחיתוך בכף ששימשה אותנו בקינוח. הייתה זו משימת חיתוך אשר יכולה היתה להסתיים בקלות בשפריץ חום על החולצה. פיסת בננה אכן הייתה שם וכך גם רבע תות ותבלין חריף (הפתעה!), גלידת בוטנים גם היא הייתה שם ודאגה לקרר עוד יותר את השוקולטה ה"חמה".

לארוחה האומללה הזו היו מספר חסרונות ובראשם הטבח שחטא לדעתי לתואר שהדביק לעצמו, המצרכים שהיו ממוצעים ומטה באיכותם, השירות הלא ממוקד, זמן המתנה שעלה על מחצית השעה בין המנות ובאחד המקרים אף כלל מופע שירה של אנוק (ביתה של נלי), הסידור השיתופי של היושבים והמחיר שהיה הרבה מעבר לתמורה שניתן היה לצפות לה.

נקודת אור הייתה בכל זאת, חברתם של חברינו עמם ישבנו לאכול את הארוחה הזו נעמה לנו.

ולכל חבריי הטבעונים, אני יודע שאוכל טבעוני הוא אוכל טעים, אין סיבה שלא יהיה כזה, אני ואתם הרי חולקים את אותם המצרכים פשוט בשימוש שונה לעיתים. אל תתנו לחובבנים חמדנים להוציא לכם שם רע.

קובי

המטבח של סלייטר (Toast)

נתחיל מביקורת סרטים קצרה מפי מי שהינו הדיוטה בתחום הקולנוע ועוד יותר מכך, מי שידוע כנציג המיינסטרים בהתייעצויות הנוגעות לפסטיבלי סרטים בהם השתתף:  לטעמי המטבח של סלייטר הוא סרט חמוד, בנאלי, מבלי שדילג על אף נוסחא ושמאלץ המוכרים לנו ומבלי שפרט כירורגית על כל נים רגש שקיים בגופי. בכל זאת עם תסריט קצת יותר מתוחכם הסרט היה יכול להיות חוויה מעניינת הרבה יותר. יחד עם זאת, אין ספק שהביצועים הקולינארים בסרט ובייחוד אומנות העמדת קצף מרנג כל כך גבוה על פאי הלימון העמיד לי את הפאי, ולא רק לי.

כיום סלייטר הוא כוכב בתחום הקולינארי כפי שאנחנו אוהבים לקרוא לאלו שאת זמנם מחלקים בין מטבח, טלויזיה, ספרי בישול ועוד.. הוא אינו שף ואין ברשותו מסעדה אבל הוא אחד השמות החמים באנגליה בתחום הגסטרונומי.

הסרט המטבח של סלייטר או בשמו המקורי  Toast, הוא סרט המבוסס על סיפור חייו המאתגר של הבשלן נייג'ל סלייטר (Nigel Slater) אותו מגלמים השחקנים אוסקר קנדי (סלייטר הצעיר) ופרדי היימור (סלייטר הנער). לצידם מככבת הלנה בונהאם קרטר בתפקיד אם חורגת שהבישול הוא מעשה כשפים בידיה.

את הסרט מלווה צילום איכותי, עיצוב נהדר והרבה אירועים מביכים אם מצד אביו של כוכב הסרט ואם מצידה של החברה הבריטית בשנות ה-60 שלא ממש ידעה איך "לאכול" טיפוסים כמו סלייטר. הצפייה בסרט מבטיחה מבוכה, צחוק, דמעה מדי פעם ובעיקר רעב. את המאכלים המוצגים בסרט אפשר ממש להריח מבעד למסך. התחרות על ליבו של אב המשפחה לא מתירה לצופים להיוותר אדישים. מנות מרהיבות מוגשות בזו אחר זו לשולחן האוכל עד לפיצוץ הגדול.

אחת הנקודות היפות יותר בסרט, היא הקבלת החוויה האנושית מאכילה לזיכרון. הסרט נקרא באנגלית טוסט ולא בכדי. הכנת טוסטים הייתה מומחיותה הבלתי מעורערת של אימו של סלייטר. מומחיות שעיקרה כורח מציאות ועם זאת אחד הזיכרונות החזקים ביותר של סלייטר מתקופת ילדותו.

עצות לבאים לסרט –

1.      לאכול ארוחה טובה לפני הסרט

2.      להתכונן לסרט ממוצע מבחינת הביצוע

3.      להביא 2 ממחטות (לניגוב הדמעות, לניגוב השפתיים)

קובי

חטא היוהרה ברשת השיווק

בימים האחרונים נתקלתי ברחבי תל אביב בשלטי פרסומת של רשת שיווק מזון ידועה. לאותה רשת שיווק יש חלק לא קטן במה שאנחנו קוראים המהפכה הגסטרונומית בישראל. ברשת קיימה את מצוות הגלובליזציה והביאה לפתח מקררינו מוצרים שרשתות אחרות לא היו מעיזות להביא, בעיקר בשל תעודות הכשרות שעל קירותיהן.

דווקא בשל כך, התפלאתי כשקראתי את שלטי הפרסומת של הרשת. אין ספק שיש לנו בעיה כישראלים שעדיין מגבשים את זהותם הקולינארית, בהכרה של פריטים רבים מרפרטואר הגסטרונומיה העולמית. טרם הגענו לשלב בו נדע להבדיל בין זני פירות וירקות, גבינה כחולה היא לרוב עדיין גבינה כחולה ולא כזו העונה לשם בלו סטילטון, רוקפור או קבראלס, חרדל הוא סתם עוד משהו צהוב שיוצא מבקבוק לחיץ ויין הוא משהו ש-95% מהאוכלוסיה קונה ברשתות הגדולות בעיקר לקראת החג מבלי להתייחס יתר על המידה לאיכויות הקיימות.

כרשת שהביאה עושר כה גדול של מוצרים לישראל ודווקא צריכה לקחת חלק בחינוך התושבים לאיכות, לא יכולתי שלא להזדעזע ממודעות בלשון "איזה חרדל מעאפן כולו מלא גרגירים" או "גבינה צרפתית עאלק, הכל פה עובש!" או "סליחה, הקרפצ'יו שהבאת לי נא" והנה אחת בנוסח שנות ה-80 (למי שזוכר את הפרק בו אביתר מחפש עבודה ב"קרובים קרובים") "למה בציר 2007, אין לך משהו חדש יותר?"

עוד הגדילה לעשות הרשת (או משרד הפרסום שלה שכנראה יותר מדי גבינה סתמה את מעבר החמצן למח עובדיו) והוסיפה בעקיצה, סוגריים. ומה בסוגריים? "מי שמבין נהנה יותר". אז לא רק שצחקנו "הפוך על הפוך" על כל אלו שאולי לא יודעים למה יש חרדל עם גרגירים או למה בגבינות צרפתיות מסוימות (כמו בעוד אחרות מרחבי העולם וישראל) יש עובש, המפרסמים הגדילו לעשות ואף טרחו לציין בפני הקוראים, כי אם אינם יודעים הם כנראה לא מבינים, אז חבל על הזמן ושפשוט ימשיכו לדרכם.

אני מבקש למחות מכאן בכל תוקף על הזלזול של הרשת עצמה בתפקידה כפורצת דרך לישראלים רבים שלא הכירו רבים מהמוצרים שהביאה הרשת אל עולמם. עוד אני מוחה על הדרך המזלזלת בה החליטה הרשת, לפנות רק לאוכלוסיה מסוימת שתדע לפענח את כוונת המפרסמים המתחכמים. חטאתם לכוונתכם המקורים להביא קונים חדשים אל חנויותיכן היפות, בתקווה שזו אכן הייתה הכוונה (לפרסם עבור קהל שבוי נראה לי מיותר).

החמור מכל הוא שהחטא נעשה ביוהרה מטופשת שאינה מצחיקה ולו במעט. ועכשיו יבין אותו פלוני שחרדל עם גרגירים אינו פסול או שיין מ-2007 אינו פסול? תגידו לי אתם.

זו – אינה – דרך – לחנך – או - למכור (ומי שיבין יהנה יותר).

קובי

מסעדת אלרביע - גליל מערבי מפתיע

מסעדת אלרביע היא מסעדה ערבית גלילית הנמצאת בכניסה לישוב הנוצרי מעיליא. מסעדה שהיא אופרציה שלמה של אישה אחת בשם מרים חדאד. מרים, מתפעלת מסעדה בעלת חזות פשוטה מאוד ומאחוריה מסתתרת שחקנית ראשית שהמפגש עימה מספק את התפאורה החסרה בעוד שחקני המשנה הן מנות האוכל.

ניחוחות וטעמי סומק, הל וציפורן הם חלק לא מבוטל מהמסעדה הממוקמת בתחנת הדלק סונול בכניסה ליישוב. הנוסעים על כביש 89 ימצאו אותה בקלות רבה. את פני המבקרים מקבלת מרים שהיא הבעלים והבשלנית של אלרביע, עם חיוך רחב וברכת ברוכים הבאים אמיתית וכנה.

מרים שלמדה את אומנות הבישול הלבנוני מסבתה, זוכה ללא מעט לקוחות חוזרים. כשנכנסתי למקום, הפרעתי לזוג שקינח את ארוחתו בשיחה עם מרים. שיחה עם הזוג חשפה כי הם אמנם מאילת אבל בכל פעם שעולים צפונה אל הגליל, הם עוצרים לאכול באלרביע או נכון יותר לפגוש את מרים עימה רקמו יחסי ידידות במהלך כ-7 הפעמים בהן אכלו ממטעמיה.

ביקורי אצל מרים היה בשעות הערב, בימים שלפני חג המולד וכמו בכל ישוב נוצרי בעולם, גם במעיליא הרחובות מקושטים לקראת החג הקרב ובא, נוצצים בשרשרות התאורה העוטפות כל בית וצלב הנוצץ למרחוק מעל הכנסייה המקומית. מחזה יפה אם התמזל מזלכם להיקלע למקום בשעות הערב של חודש דצמבר.

את הביקור פתחנו במנות קטנות שעוטרו כמעט כולן בשקדים או שומשום. קיבלנו לשולחננו צלחת זיתים דפוקים, חומוס מעוטר שמן זית ושבבי שקדים קלויים קלות, פרחי כרובית צרובים ברוטב טחינה ושומשום לבן ושחור, מטבוחה נפלאה ופרוסות חצילים מטוגנות קלות כשמעליהן טחינה ושוב שומשום דו-גוני. את המנות ליוו פיתות מעשה ידיה של מרים.

מילה על החצילים – אני מופתע בכל פעם מחדש כשאני נהנה ממנת חצילים שהרי אני ידוע בסלידתי מהם. יחד עם זאת, מקומות מיוחדים, שעשייתם הקולינארית נשענת על תרבויות שונות מוכיחים לי מדי פעם שכשמשקיעים בחצילים את האהבה לה הם ראויים וכשמשקיעים בחומרי גלם משובחים, אני נופל בקסמם כאילו מעולם לא אמרתי מילה בגנותם. מנת החצילים של מרים משלבת שמנוניות הטיגון, חצילים בעלי טעם מעודן כמעט נסיכי, קטיפתיות הטחינה שגם היא מעשה ידיה וחמיצות מסוימת של לימון ושומשום המתפצפץ בין השיניים בכל ביס. פשטות אצילית.

מנות הביניים היו עלי גפן עליהם אני לא מוותר אף פעם וקובה. סליחה, לא קובה אלא הקובה בהא הידיעה ומתוך ידיעה שקובה כזו עוד לא אכלתי (יחסית לפולני אכלתי הרבה קובה בחיי). עלי הגפן בושלו בעגבניות והיו בהם טעמים בשריים שהשתלבו לכדי מנה נפלאה. הקובה הייתה שונה במרקמה ממה שהכרתי עד כה. מרים אומרת שכך הלבנונים מכינים אותה ואינה מוכנה לגלות את הסוד וזאת על אף שמקיימת במסעדה סדנאות קובה המיועדות לקבוצות. מרקמה של הקובה היה פריך ופריר בקלות בפה. הייתה זו קובה מטוגנת עם בשר משובח ותיבול נהדר.

למנה עיקרית ביקשנו עוף ממולא אורז ובשר. התיבול היה מושלם וגם מנה זו עוטרה בשבבי שקדים קלויים. מרים סיפרה שלקוחות קבועים מתקשרים יום יומים לפני הגעתם, מבקשים להכין מנות שאהבו והיא, כמי שנאמנה ללקוחותיה מכינה הכל מתוך אהבה רבה. אני צריך לזכור להתקשר בפעם הבאה ולהזמין שתי מנות שהיא ממליצה עליהן בחום – שח'ל מחשה (shechel mechshe) ומקלובה.

לאחר שסיימנו את הארוחה המצוינת המשכנו לשוחח ארוכות עם מרים. מסתבר שמרים התאלמנה לפני מספר שנים מבעלה, אבל למרות הקשיים לעמוד בראש עסק משלה מצליחה להביא את אהבתה הגדולה למטבח, אל לקוחותיה. מתכוניה הלבנוניים של סבתה שמורים בסוד, עד שתחליט לפרוש ותחבר ספר מתכונים לציבור הרחב. חבל שלא מסתמן דור המשך לעשייתה, אבל כפי הנראה מרים תמשיך לבשל עוד שנים רבות גם במסעדה וגם למשפחתה הענפה הנתמכת בידיה המבורכות.

שלכם,

קובי

המזללה - סימן שעוד לא הגענו...

המזללה היא אחותה הצעירה והעממית של כתית, מסעדתו של השף מאיר אדוני. המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין בתוך אחד ממבניה הישנים והיפים של תל אביב. החלל מנוצל היטב, העיצוב מינימאלי וניתן למצוא פינות מסתור לשבת בהן כך שההרגשה היא שאתם חלק מחלל סועדים גדול אבל עדיין באווירה אינטימית.

לעומת המינימליזם שבעיצוב המסעדה על האוכל לא ניתן לומר את אותו הדבר. לאחר שהייתי פעמיים במזללה במהלך ארוחות עסקיות, אני חייב לציין כי לא לכך ציפיתי ממי שהוא אמן קולינארי בכל רמ"ח איבריו. כנראה בחר שף מאיר אדוני לסטות במודע מדרכו המוכרת בכתית ולהציג תפיסה קולינארית שונה. תפיסה בעלת עומס טעמים שלפעמים היו מעט יותר מדי בשבילי ולעיתים גם לא עקביים.  ביקורי במקום לא הותירו בי ספק כי "סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק.... וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה."

תפריט הארוחה העסקית מחולק לארבעה חלקים כאשר לסועד הזכות לבחור מנה ראשונה מתוך חלק 1 (סלטים קרים) ולהוסיף מנה מתוך חלק 2 (מנות קרות), חלק 3 (פסטות ומנות בשריות כמו כבד וסופלקי) או חלק 4 (מנות עיקריות כבדות יותר כמו ריזוטו, נתח לבן, פילה בורי או קבב טלה). בפועל התשלום כולל את המנה העיקרית בלבד (69 עד 97 ₪ לא כולל שתיה וקינוח)

במנות הראשונות טעמתי את פרוסות לחם המחמצת המוגש בתוך שקית נייר חומה בלווית חמאה, ואיולי פלפלים – לחם מצויין, ריחני והאיולי נהדר. סלט קיסר היה בעייתי יותר, אמנם מרכיבי הסלט היו באופן ברור מאיכות גבוהה ביותר (נסו את החסה ולא תרצו יותר לקנות חסה בשוק או הסופר) אבל משהו קרה בין הפעם הראשונה לפעם השניה שאכלתי את המנה הזו. תלתלי הפרמזן פוזרו בנדיבות מעל הביצים הקשות והקרוטונים לוו ברוטב מצויין בפעם הראשונה, לעומת זאת בפעם השניה הפרמזן כנראה היה סקפטי והקריח כי תלתלים כמעט ולא היו שם והביצים החליטו שלא לחבור אל הסלט גם כן. הצנע חזרה ולא היו מספיק תלושים? למה לא מספרים לי שום דבר?

סלט פטוש של המזללה הוא מלאכת מחשבת שבה הפכה מנה פשוטה ועממית ליצירה אלגנטית. יחד עם הלחם הקלוי, גבינת הפטה, זיתים, עגבניות ועוד מרכיבים נהדרים המנה טעימה מאוד. המנה האחרונה בחלק 1 של התפריט היא איקרה מוקצפת עם סלט צנונית, מלפפון ובצל ירוק. שילוב מאוד מזרח אירופאי שברגע זרק אותי לבית הוריי של ילדותי. ההקצפה של האיקרה לעומת זאת היה מיותר היות והוא הפך אותה עדינה מדי ונטולת אופי. על דברים כאלו במזרח אירופה היו מכניסים לכלא. נו באמת, לשחק עם איקרה...

המנות העיקריות היו סיפור אחר לגמרי. אם במנות הראשונות היו עליות ומורדות, כמעט כל המנות העיקריות שטעמתי היו ללא יוצא מן הכלל כבדות להחריד, עמוסות לעייפה בארומות וטעמים שאמנם השתלבו מצוין אחד עם השני אבל לא הותירו מקום להנאה ממרכיבי הבסיס. היו אלו ארוחות מתישות ומאכזבות במידת מה.

מילה על יין ושירות. מחירי היין במסעדה גבוהים מאוד וכך גם מחירי השתייה החריפה. אין ספק שבמזללה "עושים קופה" על חשבון הסועד. השירות, גם הוא בעייתי, השירות אינו קשוב דיו, בהתחשב בכך שבאחת הארוחות היו סה"כ 3 שולחנות מאוישים בכל המסעדה ולא מצאתי שום סיבה לכך. השירות היה איטי וההרגשה שהוא לוקה בחוסר הכרה מלאה של התפריט ניכרה בשני ביקוריי במקום.

נחזור למנות העיקריות

ריזוטו היא מנה שאני מאוד מכבד. במזללה הריזוטו היה מאוד טעים ומיוחד. הריזוטו הכיל קלמארי שלמים ממולאים, בייקון, זיתי קלמאטה, קונפי ארטישוק (לדעתי ארטישוק שלא הוכן במסעדה) ועוד אבל היה גם עמוס מדי בנוזלים. האורז בושל למידה מושלמת ובכל זאת כנראה שהוכנסו יותר מדי נוזלים לסיר או פחות מדי גורמי הסמכה כמו פרמזן. אני רגיל לריזוטו סמיך יותר.

רביולי גבינת עיזים וזעתר היו טעימים אבל בעיקר בצקיים. היו אלו רביולי מבצק מושלם ורוטב שהכיל אפונה, שום, פרמזן ברוטב חמאה. אני חייב לציין כי גם כאן עומס הטעמים העיב והותיר למשל את גבינת העיזים שמילאה את הרביולי ה"דני דין" של המנה. התאמצתי מאוד להרגיש אותה.

טרטר "פלשתיני" הוא וריאציה מקומית על סטייק טרטר. המרכיבים "חנקו" את הבשר ולא הותירו דבר מסטייק טרטר הקלאסי. הבשר הוא שייטל קצוץ בתוספת טחינה גולמית, צנוברים, יוגורט, חצילים שרופים, פול ירוק וכמון. שוב יותר מדי מרכיבים עוצמתיים שהעיבו האחד על השני. למרות שהמנה הייתה אכילה לטעמי עידון היה עושה אותה מנה טעימה.

רוסטביף סינטה עגל עם כבושים ותפוצ'יפס מעושן היה מדהים! התפוצ'יפס היו נפלאים ויכולתי לאכול מהם עוד ועוד. הבשר היה עשוי לעילא ועילא ומחירה של המנה סביר בהחלט (75 ₪) למרות שהיה בה מעט מדי בשר. בעודי כותב שורות אלו אני נזכר שוב במנה וריר נוזל מזווית פי ולא בגלל פציאליס. חס וחלילה.

לסיכום, מסעדה עם מוצרים ברמה הגבוהה ביותר אבל ביצוע בעייתי מאוד, שירות בינוני ומחירים סבירים (עסקית). למרות השף המוכשר אולי זו בכ"ז לא אחותה הקטנה של כתית, אולי רק בת חורגת מאב משותף.

שלכם,

קובי

השוקולדים של Jacques Genin

חנות התכשיטים היפה ביותר בה הייתי בפאריס הייתה חנות השוקולד של ז'אק ז'נה (Jacques Genin). חנות בה המוכרות מתייחסות לכל פרלין או עוגה בידן, כאילו היו אלו ילדיהן הנמסרים כעת לידיו של אחר. ידיים שבמהרה יהפכו למי שיתרמו את תרומתן האחרונה בדרכם של הפרלינים היקרים אל פיו של הקקאוניבור הגרגרן. אימה בפריז.

חנותו של ז'נה, או סלון הטעימות כפי שכתוב על התפריט, ממוקמת ברחוב  Turenne 133שברובע השלישי של פריז. החנות נפתחת בשעה 11:00 בבוקר. לא דקה לפני, לא דקה אחרי. האמינו לי חיכיתי על ספסל בחוץ, בקור, צופה אל החנות, לא לבוש מספיק חם, משווע לטעום פיסת שוקולד מעשה ידי אמן.

החנות הפינתית מרוצפת פרקט בצבעי חום חמימים מוארת כולה באור יקרות לבן ומכילה ארבעה איזורים -  הפרלינים, ארונות הקרמל והסוכריות, בית הקפה וקומה עליונה, קומת היצור. חלק מעמודי החנות מחופים בלבנים ישנות וככלל האווירה היא כאילו נכנסת הישר לחנות תכשיטים יקרה בטירוף אלא שלצורך רכישת התכשיטים צריך טעם טוב, ראש פתוח וקצת כסף (למרבה ההפתעה לא הרבה יחסית להשקעה).

ז'נה נחשב לילד הרע של השוקולטיירים בפריז, ראשית כי לימודו הוא אוטודידקטי ושנית כי הוא הצליח לפרוץ בגיל צעיר יחסית לתודעה בענף התחרותי הזה. ויחד עם זאת השוקולדים שהוא מייצר הם מהעדינים שטעמתי מעודי. התיבול של השוקולדים שלו מרומז כמעט והמרקם חלק בצורה שקשה לי אפילו לתאר. כל ביס הוא חגיגה וכל פרלין הוא עולם ומלואו.

עלות כל פרלין כ-1.2 יורו (כלומר כ-6 שקלים). מחיר זה כולל עיטוף מלכותי של הפרלינים בתוך נייר שחור, ריפוד וקופסא מתכתית אטומה. הכל תחת הלוגו של ז'נה. התחושה שהייתה לי כשאכלתי מהפרלינים מאוחר יותר הייתה שנפשו של אמן נגלית לפני ועוד ארוכה הדרך להבנתה. 

בון-אפטיט,

קובי

האם ממבשרת תצא הבשורה ?

על אם הדרך העולה לירושלים, בואך מחלף הראל, נגלית משני צידי כביש 1 המועצה האזורית מבשרת ציון. אגלה כבר עתה, בבושת פנים קלה, כי דווקא נסיעתי האחרונה לפריז היא זו שהביא אותי למבשרת ציון. הייתי צריך לנדוד אלפי קילומטרים כדי להגיע למועצה האיזורית השוכנת בסך הכל 40 דקות נסיעה מביתי. וכל זאת למה? 

מודה אני, שמעולם לא היה לי עניין במבשרת למעט הקסטל המפורסם עליו נפלו גיבורינו במלחמת העצמאות. אלא שדווקא בזמן ראיון שערכתי בפריז עם מנהלת השיווק של הקורדון בלו, עלה שמו של דוד לאור, קונדיטור בוגר ביה"ס ובעליה של "קונדיטוריית דוד לאור" במבשרת ציון. כך קרה שלקחתי הבוקר את מטלטליי לטעום את מעשה ידיו ובו בזמן גיליתי הפתעות נוספות.

עם הגיעי לרחוב היצירה שבמבשרת, גיליתי שדרה קולינארית מפתיעה מאוד ובעלת פוטנציאל עצום, אם כי חבויה ולא יפה במיוחד. במקרה זה כדאי לאמץ את הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו".

בצידו האחורי של הרוחב הצופה אל הרי ירושלים המוריקים, מצאתי מספר עסקים תוססים. קונדיטורייה דוד לאור, מעדני ההר הטוב (בשר ודגים), מעוז הגרעין והתבלין, אבי בן חנות יין וכן מסעדת לינק. הדבר היחיד שחסר לי במכלול הנהדר הזה היא חנות גבינות ונקניקים. תוסיפו את זה ותושבי מבשרת והסביבה יוכלו לאכול ולשתות טוב מאי פעם.

בקונדיטוריית דוד לאור מוצגים דברי מאפה מתוקים ומלוחים, לחמים וכמובן מאפה העונה – הסופגניה. טעמנו לצד קפה בריוש נהדר וסופגנייה עם ריבת תות שלמרבה ההפתעה לא הייתה ספוגת שמן כמו הסופגניות הרגילות שכולנו מכירים. עוד אכלנו (נשנשנו בדרך) קוראסון חמאה עם בצק מדופדף למשעי וריחות חלומיים וקוראסון שקדים, גם הוא מאוד שונה מהמוכר. מלית השקדים הייתה רכה מאוד והציגה טעמי מרציפן חזקים. נכון, מרציפן עשוי משקדים, אבל בדרך כלל טעמי השקדים מעודנים יותר. במקרה זה הנטייה למרציפן דומיננטית מאוד, טעימה וכמי שבמשך שנתיים הכין מאפה בעל אותו שם אך במתכון שונה, הפתיעה אותי.

הקונדיטוריה עצמה אינה פאר היצירה מבחינה עיצובית, אבל החנות הקטנה המכילה 2 שולחנות מספקת בהחלט ומותירה די מרחב לקיומה של קונדיטוריה בחלקה האחורי. מדיו של הקונדיטור לאור הם מדי הקורדון בלו ותעודתו מתנוססת באופן בולט על קיר החנות. מחזה מרשים ושונה ובעיקר מעורר גאווה וחיבור למקורותיו של לאור. בכל מקרה עצם קיומה של קונדיטוריה איכותית כזו במקום קטן ושאינו מפורסם היא חלוציות במיטבה.

חנות היין היא מהמכובדות שפגשתי מבחינת ההיצע והאיזון שבין ישראלי ובינלאומי. יחד עם זאת, המחירים לא הפתיעו אותי, עולם כמנהגו נוהג. מדפיה הגבוהים מאוד של החנות מאפשרים דירוג היינות (והמחירים) כלפי מעלה. השירות מזמין וההיצע יכול להשתלב עם כל רמת אירוח שתבחרו.

מעוז הגרעין והתבלין היא חנות קצת פחות מכניסת אורחים. הייתה בי ההרגשה כל העת שנועצים בי ובלקוחות האחרים מבטים בוחנים. יחד עם זאת, בחנות ניתן למצוא מגוון רחב מאוד של תבלינים, מוצרי אפיה וקונדיטוריה, כלי מטבח וגרעינים שעל פי הריח ששרר בחנות נקלים במקום. חנות בהחלט מעניינת היכולה לספק את כל צרכיו של בשלן מצוי.

נראה כי המתחם מוכר לתושבי האיזור וחלקם אף נשמעו כמזכירים למוכרים את מספר הפעמים שכבר היו בחנותם (מישהו אמר אני רוצה הנחה ולא קיבל?). אני חושב שמעט השקעה בחזות המתחם ועידוד של עסקים נוספים בתחום הקולינארי להיכנס אליו, יצרו פנינה שתמשוך אליה עוד מבקרים בדרך אל...או בדרך מ... ואולי אף תמשוך אנשי עסקים שמחפשים פינה שקטה עם נוף משגע. אז האם ממבשרת תצא הבשורה?

בתיאבון,

קובי קלייטמן

תחרות פרסי האוכל של טיים אאוט 2012

קצר, לעניין, משעשע לפרקים ומספק הצצה למסעדות מסקרנות בתל אביב והסביבה. כך לדעתי נכון לתאר את טקס פרסי האוכל של מגזין טיים אאוט.

טקס פרסי האוכל לשנת 2012 של מגזין טיים אאוט, התקיים ביום שני האחרון במרכז סוזן דלל ברוב הדר וסלבריטאי אוכל משפים, סומלייה (ים) בעלי מסעדות ועוד. הטקס שהונחה על ידי איתי מאוטנר הוקדש בצנעה לשאול אברון ז"ל שזכה בפרס מפעל חיים בשנה שעברה וכבר הלך מאיתנו.

את הפרסים חילקו איתי ולדמן עורך המגזין, תיקי גולן עורכת מדור האוכל וירדן גרונלנד מנהלת לקוחות. הייתה זו השנה השישית שבה הטקס, שהחל את דרכו על מרפסת היכל התרבות בת"א, מתקיים.

להלן תוצאות התחרות בה לקחו חלק 135,000 משתתפים וצוות טיים אאוט (לא ברור מה היה משקל כל אחד מהגורמים בהחלטות). השנה הודקו להן מספר קטגוריות, כך שמספרן הסופי 26 ופרס על מפעל חיים:

האיטלקיה הטובה ביותר – מל ומישל

מסעדת דגים ופירות ים – מאנטה ריי (בחירת המערכת – טורקיז)

Value for Money – ג'ירף

פיצרייה – טוני וספה (שנה 6 ברציפות)

גלידריה – אניטה

פטיסרי/בולנז'רי – קונדיטוריה דלאל (בחירת המערכת – לחמנינה)

ביסטרו/בראסרי – הוטל מונטיפיורי (בחירת המערכת – ברטי)

בר מסעדה – קפה אירופה

בריאות/צמחונית/טבעונית – בודהה בורגר

בית קפה – נחמה וחצי

אסיאתית – בית תאילנדי

המעדנייה – דליקטסן

ארוחת בוקר – בנדיקט

המסעדה היוקרתית – מסה (בחירת המערכת – כתית)

ארוחת לייט נייט – בראסרי

מסעדה טובה מחוץ לעיר – מחניודה (בחירת המערכת הלנה בנמל)

בר – תדר (בחירת המערכת – לוציפר)

הכי רומנטית – ג'וז ולוז

בשר – נווה צדק מקום של בשר

טאפאס ובר יין – ויקי כריסטינה (בחירת המערכת טאפאס בשוק)

פריצת השנה – שף דיוויד פרנקל (פרונטו). בחירת המערכת – שף יאיר יוספי (אלבה)

החדשה הטובה ביותר – שולחן (בחירת המערכת – קיטשן מרקט)

השף הטוב של השנה – חיים כהן

המסעדה הטובה ביותר – טוטו (שנה 2 ברציפות)

בנימה אישית, על חלק מהמקומות כתבתי, באחרים טרם ביקרתי ועל אחדים עדיף שאמלא פי מים. יחד עם זאת, אין ספק שבעידן בו עולמנו הקולינארי נמצא בעין הסערה של עליות מחירים מצד אחד והמשך הניסיון להגדיר את המטבח בישראל מצד שני, חשוב לקיים תחרות כזו.

פרס מפעל החיים ניתן השנה לעזרא מרמלשטיין (בן 69), אחד מעמודי התווך הוותיקים של הקולינאריה התל אביבית, והבעלים של מסעדת ברבוניה. חבר השופטים היטיב לנמק טוב מכפי שאוכל לעשות בעצמי:

"נדמה שעזרא ושתי הברבוניות שלו היו כאן תמיד, גדלו עם העיר הלבנה מתוך החולות הזהובים. לעזרא מרמלשטיין, האיש הידוע יותר בכינויו "עזרא ברבוניה", יש חשיבות גדולה הרבה יותר מהדגים המצויינים שהוא מגיש במסעדותיו, כי בלא מעט מובנים מרמלשטיין היה סוג של נביא. נביא שיכור אמנם, אבל חתיכת נביא. הרבה לפני שהומצאה המילה "גסטרו פאב" הוא היה הראשון שלימד אותנו שבר ומסעדה הם שני הצדדים של אותה מטבע. עם הסשימי, החריימה והדגים המטוגנים הוא לימד אותנו שלקולינריה של החוף התל אביבי אין חוקים, הכל הולך. בעצם, יש אולי חוק קטן אחד: עד קיומה של ברבוניה היה נהוג לחשוב שלדגים הכי מתאים יין לבן. ובכן, טעות: לדגים הכי מתאים וויסקי. תשאלו את עזרא, הוא יספר לכם".

בתיאבון לכולם ושנה קולינארית מוצלחת,

קובי