קטניה (Catania) - עיר ההפתעות הסיציליאנית

ארבע הפתעות חיכו לנו כשהגענו לקטניה.

הראשונה הייתה מראה העיר, שברובו הזכיר את נאפולי ממנה סלדתי כל כך. בניינים חומים מלכלוך, אין חניה, מרבית הכבישים בתיקונים והתנועה סואנת וחסרת מעצורים. ההפתעה השנייה הייתה המלון שמצאנו. ההפתעה שלישית הייתה המסעדה אליה הגענו לאכול, אך לא ניתן היה לצפות את ההפתעה שחיכתה לנו בסופה, והרביעית הייתה שוק הדגים והבשר המקומי.

הדרך לקטניה על אוטוסטראדה A18 העלתה בנו את החשק לטעום עוד מהאי הנפלא הזה. ומאחר והמרחק בין טאורמינה לקטניה הוא כ-50 ק"מ מצאנו את עצמינו במהרה בעיר השנייה בגודלה בסיציליה (300,000 תושבים בעיר וכ-700,000 סה"כ בכל המטרופולין) מקווים שהר הגעש אתנה המאיים מכל עבר או רעש אדמה לא יחרידו את האי עליו אנחנו מטיילים.

כבר למדנו שאם ברצוננו להגיע למרכזה של עיר סיציליאנית צריך למצוא את אחד מהרחובות הבאים: ויה ויטוריו עמנואלה, ויה רומא, קורסו אומברטו או ויה קאבור. מצאנו את אחד הרחובות, אלא שלמלון שחיפשנו לא היה כל זכר. אבי שלף את ה – mi scusi (סלח לי) המפורסם שלו אל מול שוטר מקומי שהתגלה כחביב ויעיל. השוטר, כיוון אותנו אל מלון Hotel Romano ברח' Via Giovanni Di Prima 20, מלון יפהפה שגרם ללסתותינו להישמט ארצה ולכיסינו לרעוד שמא שטרות היורו לא יספיקו ולו לדרוך בלובי המלון, לא כל שכן ללינה משך לילה אחד במלון. להפתעתנו גילינו שהמלון בתקופת הרצה. כך קרה, ששילמנו על מלון הפאר הזה 100 יורו לחדר בסך הכל.

עוד בטרם יצאנו את ישראל, גיליתי שלאחד מעובדיי יש קרוב משפחה שמגיע תכופות לקטניה. דאגתי לבקש המלצות למסעדות הטובות בעיר. בעקבות אחת ההמלצות הגענו למסעדת דגים שמוקמה בתוך שוק הדגים הגדול של העיר Osteria Antica Marina. שוב, הגענו עוד בטרם החלה המסעדה לפעול, למרות שמלצריה ומי שנראה היה כפטרונה ישבו סביב שולחן ברחבה שלה. אבי שיצר קשר חברי מיידי ואף הוזמן לכוס יין בחברת הפטרון לא הצליח לשבור את הקשר שנקשר נגד אנשים רעבים שלא רגילים לנוהג האיטלקי כך שנאלצנו לפנות לסיור בעיר ולשוב למקום שעה וחצי מאוחר יותר.

סיבוב בקתדראלות הגדולות הפך אותנו רעבים עוד יותר וכשהתייצבנו בדיוק בשעה היעודה הובלנו אחר כבוד לשולחן אותו בחרנו כבר בביקורינו הראשון. מלצר בלבוש מחויט ופפיון שחור התייצב לקבל את ההזמנה שלנו. תפריטים אין במסעדה לבד מתפריט יינות, שכן כל מרכולתו הים תיכונית הטריה מוצגת בפני הסועדים על גבי פלטת קרח גדולה ואילו הסלטים לבחירה בתוך המסעדה.

בחרנו ביין Belisto של יקב "Terre di Giurfo". זהו יין אדום העשוי מענבי Frappato הגדלים על אדמה גירית בגובה 550 מטרים מעל פני הים. זן אופייני לחופה הדרום מזרחי של סיציליה. היין יבש מאוד אם כי מותיר טעמים עוצמתיים של פירות יער. טעמים אלו ליוו באופן ראוי את מנות הים השונות.

ביקשנו להביא לנו למנות ראשונות ממבחר סלטי הבית כראות עיניו של המלצר.

בטרם החלו המנות להגיע לשולחננו נתבקשנו על ידי המלצר לסור אל פלטת הקרח על מנת לבחור את המנות העיקריות. בחרנו ג'מבו שרימפס, קלמארי מטוגנים ועמי שרצה פילה פשוט בחר במה שנדמה היה כנתח פילה מתאים.

עד מהרה מצאנו עצמינו שוחים בין קלמארי מוקפצים בחמאה ופירורי לחם, זרועות תמנון מוחמצות, סלט פיקנטי מבושל של עגבניות וצלפי ענק אותם מצאנו בארוחות רבות באי, מולים במילוי מוקרם של גבינות, סלט דגים בבצל "סטייל הרינג" מקומי, דיונונים מטוגנים ועוד מתנובת הים.

חוויתי תענוג של ריחות ים וטעמים מיוחדים ועשירים, לכך תרמו לא מעט היין, המיקום והחברה הנהדרת. אנשים מסוימים יסלדו ממסעדת דגים הממוקמת בתוך השוק עצמו, אחרים כמוני יוקסמו ממראה רצפות האבן העתיקות המבריקות ממי השטיפה האחרונה של מי נהר Amenano שהוזרמו עליהן ועדיין מנצנצים תחת פנסי הערב. ריחות השוק שרק נסגר והותיר את הווי היום לסועדים להתענג עליו. דומה היה שעוד ניתן אפשר היה לשמוע את צעקות הרוכלים והמיית הקונים, או שאולי היה זה היין שהוביל אותי למחוזות דמיון אלו.

המנות העיקריות הגיעו וחגיגת ריחות נוספת עלתה בנחירינו. אפילו מנת ספגטי ברוטב עגבניות שהוכנה במיוחד עבור איתן, שאינו אוכל פירות ים וזה המקום להודות לו על התעוזה והסבלנות שהפגין כלפי בחירתנו לשבת במסעדה זו, הייתה מצוינת וטרייה בכל מרכיביה.

הכל היה טעים לבד ממנה אחת, אותה מנת פילה שהונחה על צלחתו של עמי. המנה הייתה מרירה ובשרה היה נימוך אך תפל. אפילו לימון לא סייע להציל את המנה והיא נותרה כלאחר כבוד על הצלחת.

החשבון שקיבלנו בסופה של הארוחה היה ההפתעה הגדולה ביותר של אותו היום. מחד מחירי המנות כולן היה סביר,מאידך מנת הפילה התגלתה כמנת פילה דג חרב שעלתה 40 יורו. הייתה זו המנה היקרה ביותר ובפער עצום מיתרת המנות שאכלנו. לו הייתה טעימה היינו מוחלים על עוגמת הנפש שהותיר המחיר אלא שלא מצאנו כל נחמה. על עגמת הנפש ניסינו לכסות באמצעות שאריות בקבוק היין.

כך או אחרת, הארוחה הייתה נפלאה והאווירה הייתה משכרת. עמי אפילו הספיק לצלם סרטון קצר:


בדרכינו חזרה למלון, מבושמים ומצפים להיכנס לתוך מיטות עטויות בדי הסאטן, הודעתי לחברי שבבוקרו של יום המחרת בכוונתי לקום מוקדם לראות את השוק שבו זה אך אכלנו מתעורר לחיים.

הנה תמונה אחת מתוך הווי השוק עליו אספר בפעם הבאה.

שלכם,

kubush

טאורמינה החוויה הסיציליאנית הראשונה שלי

500 קילומטרים ביום אחד. זהו המרחק שעלינו לחצות כדי להגיע מנאפולי לאי המופלא, סיציליה.

יצאנו לדרך בגשם זלעפות, שלשמחתנו היה מנת חלקינו רק במהלך הנסיעה. מרבית הדרך השתרכה על פני כבישים שנבנו בגובה רב. כך מצאנו את עצמינו לא פעם מרחפים בין עננים צחורים, בעוד הם מלטפים את פסגות ההרים ומסתירים את הנמוכים יותר לחלוטין. הרגשנו כאילו יופיטר ליווה אותנו לטיול במחוזותיו הכמוסים.

השעות חלפו, הגלגלים נשחקו והופ – אנחנו במעבורת של Villa San Giovann, השמש שוקעת במערב, מבט אחרון לפרידה מהיבשת ואנחנו על האי בחופה של סיציליה. משם עוד 50 הק"מ האחרונים לאותו יום, שהובילו אותנו לשערי העיר Taormina. העיר הראשונה במסענו הסיציליאני.

* * *

טאורמינה היא עיר עתיקה שנוסדה במאה השמינית לפנה"ס על שטח של 13 קמ"ר ובגובה 204 מטרים מעל פני הים. מצאנו את רחובה הראשי של העיר תחום בין שני שערי כניסה ואפילו מגיני דוד בתוך מבני המשטרה המקומית ומלון פאר ששכן בסמוך לו. לשאלתנו האם היו אלו בתי כנסת עתיקים נענינו בשלילה ובהסבר כי באזור זה בפאתיה של העיר העתיקה שכן הגטו/המתחם היהודי העתיק.

מבני העיר צנועים והעיקריים שבהם מסודרים לאורך הרחוב הראשי Corso Umberto. מבט אל הנוף מבעד למרפסת הרחוב התלויה על מצוק, עוצר נשימה ביום ובלילה. מפל צבעי הים התיכון והמפרצונים הקסומים אינם מתירים צל של ספק כי ההייפ סביב העיר מוצדק לחלוטין.

* * *

כבר ערב, כולנו עייפים, אפילו עליזה גבאי שהתנגנה לה כל הדרך בתקליט היחיד שהוציאה אי פעם הצטרדה מעט. בכל זאת ההדרנים ארכו יותר מההופעה הצנועה שנתנה במכונית. אבל לפנינו נותר עוד מאמץ קבוצתי אחרון: מציאת מקום ללון בו.

הפעם, בניגוד לנאפולי, החוויה לא הייתה מפחידה. טארומינה נראתה ידידותית מאוד, אם כי ככל שהתקדמנו, רחובותיה הפכו צרים יותר ויותר. בסופו של דבר מצאנו מקום לינה מקסים ברחוב מקביל לרחוב הראשי בעיר העתיקה. מלון חמים מעוטר קיטש, בן 7 חדרים ברח' Via Circonvallzione.

ישנם רבים כאלו, אך הסבירות למצוא מקום לינה פנוי במחיר הגון גבוהה יותר בדמדומי עונת התיירות. ערים רבות בסיציליה, כפי שתקראו גם בהמשך, מהוות מוקדי משיכה לתיירים ולאיטלקים נופשים. מספר מלונות הפאר רב מספור, וגם בטאורמינה גילינו כמה מלונות שהכניסה אליהם דמתה לכניסה לארמון.

לאחר מנוחה קצרה ירדנו אל הקבלה, שם נשאל הפקיד ע"י אבי את השאלה החשובה מכל, "היכן אתה אוכל את ארוחותיך?". הפקיד כיוון אותנו אל מסעדת Trattoria Rosticepi בכיכר הכניסה הדרומית לעיר העתיקה ברחוב Via San Pancrazio. מסעדה מקושטת בכלי מטבח מנחושת, קירותיה עץ עד למחציתם, כיסאות עץ ושולחנות מעוטרים מפות לבנות צחורות ומלצרית חייכנית הזמינו אותנו פנימה אל חוויה קולינארית ראשונה בסיציליה.

בסיומה של הארוחה ביקשתי לפגוש את השף, שהתגלה כבעליה הגאה של טרטוריה משפחתית מסורתית המבשל יחד עם מי שהוא כנראה גיסו. בכניסה למטבח, מלווה במתורגמן המדהים שלי, מצאנו את השף עסוק בחיתוך בשר למנות שאינן מפסיקות לזרום מהמטבח הצנוע אל לקוחות המסעדה. השף היה נבוך משטף המחמאות שהרעפתי עליו בתרגומו האדיב מעברית לאיטלקית של ידידי אבי וינברום. עוד יותר התמוגג השף לשמוע כי זהו לילנו הראשון בסיציליה וכי הוא זה שהפך אותו לחוויה קולינארית בלתי נשכחת.

התנהגות מסוג זה היא עניין חריג מבחינתי, אך הרגשתי חובה לגלות את ליבי בפני מי שכל חטאו היו ידי זהב שלמדו את אמנות הכנת מאכלי אימו.

המנות שאכלנו לוו ביין הבית, יין לבן בעל ריח עובש קל ופירותי מעט שהותיר בחך שאריות מענגות ששילבו זרועות בהנאה רבה עם מנות הפתיחה. בין מנות הפתיחה אזכיר מנות אנטיפסטי, פרושוטו וקוקטייל חסילוני גמבי עם פרוסות תפוז ורוטב אלף האיים תוצרת בית שלא מזכיר ולו במעט את תוצרת בקבוקי הרוטב שמלווה אותנו בכל פינה בארץ. בנוסף, כנהוג בכל מסעדה אליה נכנסנו, הגיעו גם מקלוני גריסיני פריכים.

בין מנות הפרימי (ראשונות) הזמנו ספגטי עם וודקה וגבינת גורגונזולה. מנה מצוינת שהצליחה, למרות האלמנטים החריפים המגיעים מתוך הוודקה והגבינה החריפה, לשמור על איזון מרשים בין מרכיביה ולענג אותנו.

המנות העיקריות כללו סקלופינה (סינטה עגל דקה) ששחה להנאתו ברוטב פטריות ופלפל ירוק פיקנטי, טליאטלה א-לה שף (האח לשף!), כתיתה בנוסח סיציליה ודג חרב מגולגל. את מנת הכתיתה הזמנתי אני והופתעתי כשהגיע לידי סטייק בגודל הצלחת עליה הוגש, מטוגן בחמאה ומצופה פירורי לחם פריכים ומלווה בצ'יפס מצוין.

לקינוח הזמנו קינוח סיציליאני מסורתי, קסטה סיציליאנית. מדובר במנה שאינה אטרקטיבית למראית לעין, בשל צבע הקרם המצפה אותה בגווני ירוק כמעט זרחני. אלא שהטעם עולה עשרות מונים על המראה. הצבעים הם צבעי מאכל טבעיים כנהוג ברחבי סיציליה, והריקוטה בגרסתה הסיציליאנית אינה דומה כלל ועיקר לגבינת הריקוטה שאנחנו מכירים בארץ. במהלך הטיול נתקלתי בשימושים רבים לגבינת הריקוטה ובמרקמים שונים שהפתיעו בכל פעם מחדש.

השילוב של אוירה נפלאה, אוכל טוב ומלצרית שהנעימה את זמננו המסו אותי. פשטות אלגנטית מקופלת בעשייה שכל כולה אהבה לעניין. היה זה פתיח משובח לטיול בסיציליה ובפרט בעיר הראשונה טאורמינה.

עד הפעם הבאה,

kubush