אל יתהלל חוגר כִּמְפַתֵחַ

לפני מספר חודשים חטאתי בחטא היהירות. זו לא הפעם הראשונה וודאי גם לא הפעם האחרונה. לפעמים בא לי להתנהג כמו כל אותם אלו שמשתמשים יתר על המידה בפתיח "שמע לי...", "תקשיב לי...", אני יודע...". רובם משתמשים במשפט יותר משיכולים לתת לו סימוכין בשלב ההוכחות.

כך באחר צהריים אחד פסעתי לי בבטחה אל חנות ספרים שבקניון איילון ברמת גן. כהרגלי, חיפשתי ספרים חדשים שעניינם אוכל אך אינם ספרי מתכונים. כאלו שהם בבחינת אוצר בלום לכל קורות העולם הקולינארי. לאחר שיטוט ארוך שלא העלה בחכתי אפילו בורי, פניתי למתחם המגזינים. שם נחו עיני על מגזין Gourmet אותו עורכת המוערצת האחרונה שלי – רות ריישל שעל ספרה "שום וספירים" כתבתי ביקורת אוהדת.

צילום השער לירחון פברואר 2009 לא הותיר מקום לספק, את הגיליון הזה אני קונה ולוקח עימי הביתה. כשהסתכלתי על תו המחיר הזדעזעתי מהמחיר המופקע שנדרש ממני לשלם עבור אותיות בניחוח חו"ל: 48 ₪ , זה היה מחירו של ירחון שעלותו בארה"ב היא 4.5$ שהם כ – 14 ₪. מישהו יכול להסביר לי על מה נדרשתי לשלם פער של 34 שקלים?!


למרות זאת, המגזין עורר בי תאבון שהפיג את הזעזוע די מהר. כשפניתי לקופה קידמה את פני מוכרת חביבה וקשקשנית לא קטנה שהתפעלה מצילום השער במגזין, והחמיאה לתיאבון שהוא מעורר כאילו הצלם בכבודו ובעצמו עמד מולה. או אז העלתה המוכרת שאלה מעניינת – האם הלחמניות שעל השער מעוטרות בקצח? התבוננתי בצילום ופסקתי באופן חד וחלק, מדובר בשומשום שחור ולא בקצח.

מאחר ולא השתרך תור מאחורי החל דיון מעמיק בנושא קצח VS. שומשום שחור, כשכל אחד מאיתנו מנסה לגבור על השני. הגדלנו לעשות ואף ניסינו למצוא פתרון בתוך המגזין, אך כשמצאנו אותו איש מאיתנו לא ידע האם פירוש המילה המתארת את הלחמניות, הוא קצח או שומשום שחור. קצת נמאס לי ולכן החלטתי שאת הדיון צריך לגדוע. או אז באה שאלתה של המוכרת כיצד אני כל כך בטוח בעצמי. תשובתי הייתה פלצנית, נבובה, לא ראויה ומתנשאת: "אני כותב על תרבות קולינארית לא מעט וכך גם על מסעדות. זה שומשום שחור, תשמעי לי..."

טלפון קצר שיזמה המוכרת לאמה, לימד אותי לקח והפך אותי למשהו בגודל שבין גרגר קצח לגרגר שומשום שחור. פירוש צמד המילים nigella seeds הוא זרעי קצח. אם מישהו מכם יתקל אי פעם במילה nigella תזכרו – קובי יודע מה פירוש המילה.

אגב, מספר שבועות מאוחר יותר רכשתי מנוי לירחון הנפלא Gourmet בעלות מגוחכת של כ-30$ ל-12 גליונות (מחירם של כ-3 גיליונות בלבד במונחים השקליים). מומלץ בחום.

שלכם,

kubush - קובי קלייטמן

שום וספירים / רות ריישל

לאחרונה נפל לידי העונג שבקריאת תרגום לספרה של רות ריישל - "שום וספירים". את הספר מצאתי במקרה בעת שיטוט באינטרנט. לצערי הרב הייתי צריך לנדוד על פני שלוש חנויות ספרים שונות, עד אשר מצאתי עותק של הספר הנכסף.

רות ריישל הייתה מבקרת מדור האוכל והמסעדות של ה"ניו יורק טיימס". לא מדובר בעוד עיתון ניו יורקי או בעוד כתבת בענייני אוכל, אלא בעיתון ותפקיד המגלמים בתוכם את האפשרות לגרום למסעדה עוגמת נפש או צהלות כאילו יום פרסום הביקורת הוא ה-4 ביולי.

רות ריישל מספרת בספרה המרתק על עבודתה כמבקרת מדור האוכל והמסעדות ב"ניו יורק טיימס" ומציגה את תפקיד מבקרת המסעדות כתפקיד נחשק המעורר יראת כבוד ויוקרה מאין כמוהו ("מלך ספרד מחכה בבר, אבל השולחן שלך מוכן". ע"מ 60). הספר מאפשר בחוכמה רבה הצצה לחייה הפרטיים, כמו גם לחיי משפחתה, תחת עבודתה התובענית והקשה.

בניגוד למתרחש בארצנו הקטנטונת בה כל אחד חושב שהוא הקול הקובע הבא בכל הקשור לנושא זה, רות ריישל מביאה בספרה את העולם האמיתי והרציני של כתיבת ביקורת מסעדות, עולם שבטוחני כי חדי המבקרים כדניאל רוגוב (הארץ) יוכלו להזדהות עימו בנקל.

ריתק אותי מיוחד הגילוי בצורך המקצועי של ריישל להתחפש ולמעשה לעטות על עצמה דמויות שונות, זאת על מנת שתוכל לכתוב ביקורות הוגנות, כאלו שלא תישענה על היותה מבקרת המסעדות שנכנסת למסעדה ומואכלת כיד המלך. ביקורות שיכלה לכתוב רק לאחר לפחות שלושה ביקורים בכל מסעדה בתחפושת שונה - כולל הופעה בתור עצמה.

הספר "שום וספירים" כתוב בצורה מרתקת, משעשעת וקולחת. קשה מאוד להניח את הספר מרגע שמתחילים בו את הקריאה. בחוכמה רבה שובצו גם הביקורות עצמן בפרקי הספר השונים. ביקורות אשר יכולות לשמש דוגמא לכל מבקר באשר הוא.

שום וספירים / רות ריישל
חייה הסודיים של מבקרת מסעדות במסווה
הוצאת גרף
2006

באנגלית - Garlic and Sapphires / Ruth Reichel

קריאה מהנה,
קובי קלייטמן
kubush