בנדיקט

בשנות ה-70 כשהשפה הלא-רשמית השלישית בארץ הייתה פולנית, המילה "חולירע" הייתה מושמעת ברחוב בערך כמו שהמילה "בלאט" מושמעת בימים אלו על ידי יוצאי העדה הרוסית. כשהיו שואלים את סבתא שלי, מה משמעות המילה היא הייתה עונה בעדינות שזה בפולניה כמו להגיד "בוקר טוב". כך פתרה עצמה מן ההסבר המביך, שהרי מדובר במחלה מאוד לא נעימה.

40 שנה אחרי עליית משפחתי ארצה, יצאתי לבדוק האם ארוחות הבוקר טוב שמגישים ב"בנדיקט" יגרמו לי ל"חולירע" או שארווה מהן נחת.

כמה אפשר לשמוע על בנדיקט, המקום ב-הא הידיעה לארוחות בוקר ליליות בתל אביב? בסוף גם אני נשברתי והלכתי לאכול במקום שבו "בוקר טוב" היא הברכה שתשמעו בכל שעה של היום או הלילה. באופן חזירותי במיוחד פקדתי את בנדיקט פעמיים באותו השבוע. ממש במקרה. טוב, אם כבר מוכרחים אז מוכרחים (סכנות המקצוע).

בפעם הראשונה הגעתי למקום באמצע השבוע, מלווה בחברתי ה.שלטת ובן זוגי היקר, אחרי צפייה בהצגה שלא עמדה בציפיות, על אף נוכחותה של אחת ליא קניג, ממלכותיה הגדולות של התיאטרון. התקבלנו בברכת "בוקר טוב" מבלבלת, שכן השמש כבר מזמן מצאה עצמה נוגעת במי הים ושוחה לצידו השני של כדור הארץ. הפעם השנייה במקום הייתה ביום שבת שלאחר מכן, בשעה 04:00 לפנות בוקר, עת יצאנו את מועדון המחוגה בפלורנטין. ליוו אותי שוב בן זוגי, גיסי וגיסי (אין כאן טעות. אנחנו משפחה מרובת זכרים). שוב התקבלנו בברכת "בוקר טוב" עליזה במיוחד. עליזה מדי יחסית לשעה המאוחרת (או המוקדמת, איך שתרצו).

המקום שוכן בשד' רוטשילד פינת אלנבי, מקום משכנה של מסעדת le central ז"ל. בנדיקט אינו סתם שם, זהו שמה של מנה שהגרסאות בכל הנוגע לשנת המצאתה או ממציאה רבות מספור. בעיקרון מדובר על חצי מאפין אנגלי, מעליו בייקון וביצים עלומות כשמעל לכל רוטב הולנדייז (קציפת חלמונים עם חמאה מזוקקת מלח ופלפל מבושלים מעל bain marie). הקורלציה בין התפריט ובין שם המקום לאו דווקא מדויקת. המקום מגיש ארוחות בוקר משך 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. רעיון יפה ובמחירים סבירים באופן יחסי שאומץ על ידי מקומות נוספים אם כי מעטים מדי בתל אביב.

בביקוריי במקום אכלתי (או דגמתי מצלחותיהם של אחרים) מנת וובוס ראנצ'וס (מקסיקאנית), קרוק (סנדביץ') שינקן ואמנטל, פלורנטין, בוקר ישראלית בתוספת תרד וכן פרנץ' טוסט. אני יכול לומר בלב שקט שהתפעלתי מכמות האוכל שהוגשה לנו בשני הביקורים. המנות לוו בסלסילת לחמניות ובריוש ובממרחים (חמאה, ממרח שוקולד נוטלה, ריבה). דווקא הבריוש, שאני מעריץ כל כך, הגיע יבש בפעם הראשונה ואילו בפעם השנייה שכח להגיע בכלל.

את ארוחות הבוקר מאפשר המקום ללוות בשתייה חמה, קרה או בשמפניה. אני לא יודע מה איתכם, אבל את ארוחות הבוקר שלי, בניגוד לאודרי הפבורן היפהפייה בסרט "חופשה ברומא", אני מעדיף שלא ללוות בשמפניה.

המנות באופן כללי היו טעימות. פגמים שמצאתי ולא במאמץ רב פה ושם היו למשל שטיפה לקויה של התרד ב"בוקר ישראלית". מצחיק הוא שאחד האתגרים הגדולים שבהכנת מאכלים עם תרד היא דווקא שטיפה יסודית של העלים עליהם ניתן לבנות ארמונות מכמות החול המצטברת עליהם. שטיפה קלה מדי של עלי תרד תזכיר לנו את הפעם האחרונה בה שיחקנו מטקות ונפלנו עם ראשנו לתוך חול חוף ימה של תל אביב הטעים והאורירי. בקיצור, התרד לא היה שטוף טוב והמנה נאכלה בחריקת שיניים קלה.

בעיה אחרת הייתה שירות שהתקשה להיות ובאופן מובן אולי בהתחשב בשעה הומוגני וקשוב. המלצריות באמת נחמדות, אלא שלתת שירות בשעה ארבע לפנות בוקר גם למלאך גבריאל היה קשה. מתמטיקה היא לא הצד החזק בשעות אלו (אצלי לא חזק בכלל כך שאני בהחלט יכול להיות אמפטי) והריכוז גם הוא נוטה לכיוון הגריאטרי.

במטבח שאגב נמצא מול השירותים, מצאתי להפתעתי שלושה עובדי מטבח שלא נראו לי בוגרי תדמור, ובכל זאת הצליחו להשביע את רעבון חברי ושלי.

את פסק הדין במקרה זה אפשר לסכם ב: טעים אך לא הכרחי, או כמו שהמשפט המפורסם ביידיש גורס: "אנגעהויבן מיט קידוש, און געענדיקט מיט קדיש" - פתח בקידוש וגמר בקדיש.

1 מנה כולסטרול, 2 מנות בריאות

השבוע נחשפו בפני 2 בתי ממכר מזון שאסור היה שייחשפו בפני. האחד אמנם נחשב בריא לגוף אבל לא בריא לכיס. השני, כמו כל דבר שטוב מיסודו - לא בריא לא לגוף ולא לכיס.

1 מנה כולסטרול

זה זמן רב שאני שומע וקורא על חנותו של רן בוק מומחה הגבינות "27.6˚ גבינות" שברמת השרון. מאז שמעתי על החנות לראשונה לפני כשנה אפילו הספקתי לסדר לעצמי במתנה מאחת מידידותי את ספרו של הנ"ל "גבינות" בהוצאת כתר.

כמו דברים רבים אחרים בארץ שנחלקים לשלוש, לי יש שלוש בעיות עם גבינות (חוץ ממוצרים הזויים כלבן, אשל וחבריהם מהם אני מתרחק ועל כך בפוסט אחר). הבעיה האחת היא שמרבית הגבינות טעימות לחיכי הרעב תמידית ובשל כך אני רוצה בחברתן המגוונת בכל עת. הבעיה השנייה היא שמחירן של גבינות טובות ישראליות וכאלו אשר יבואן לארץ רק הולך וגדל, גבוה עד כדי בלתי נסבל לעיתים.

הבעיה השלישית היא הרופאה שלי. היא הדקיקה והתמירה הזו, אשר מתהלכת במגפי עקב חדות וגבוהות בעוד הפנסיונרים בקופ"ח מאבדים שוב את שיניהם התותבות כל אימת שהיא יוצאת לרגע מחדרה, וודאי ניזונה בצהריים מדיקט אורז וגבינה לבנה 1.5% שומן, זה מה שהיא הייתה רוצה שגם אני אוכל. במקום התפריט הקולינארי העשיר שלה אני מעדיף גבינה טובה וסימבסטטין 20 מ"ג. נכון, כולסטרול גבוה מהסוג ה"רע" אינו אורח רצוי בדפנות כלי הדם, את זה אני מבין יפה. אם הוא רק היה מבין שהוא לא רצוי והולך... זה כבר סיפור אחר.

הביקור בחנותו של בוק הייתה רק נספח לביקור פרידה מחברה טובה בשם ליאת שנוסעת לעבוד מרחק קטן מכאן, באנגולה. נפגשנו ביום שישי האחרון ברחוב סוקולוב 81 ברמת השרון, פעם ראשונה שלי ברמת השרון ופעם אחרונה שאני רואה את ליאת בחודשיים הקרובים לפחות. גודלה הקטן של החנות הפתיע אותי שכן ממה שהספקתי לראות באתר החנות התרשמתי ממשהו יותר מפואר (ח.ח. לצלם). בחנות מצאנו יין, זיתים ובעיקר הרבה גבינות יפות, מסריחות מכל עבר. הדבר היחיד שידעתי שאני צריך לקנות הייתה גבינה כחולה פיקנטית – אחרי טעימה שניתנה לנו ע"י המוכר בחנות רכשתי גורגונזולה מצוינת.

את הביקור לא ניתן היה לסיים בגבינה אחת ולכן התפתיתי לקנות גם קילו (שחלקתי למחרת עם הורי) של גבינת פטה מסוג Combi Weiв גרמנית מעולה (50% שומן, למרות שאחרי החלוקה זה רק 25% ובביסים קטנים זה בכלל בורח. מדובר בגבינה דיאטטית). לסיום קרצה לי גבינת גאודה שלא יכולתי להסיר ממנה את מבטי. גבינה כתומה, שברירית, סימפטית, מיוחדת ובת 3 שנים גם היא עלתה על המשקל ומצאה עצמה בשקית שלי.

ליאת, שארוחתה היומית זהה לדעתי לזו של הרופאה שלי, נדהמה מהגבינות ושוב נבעתה מהמחשבה שאין באנגולה חלב מפוסטר.

הנזק הכלכלי עמד על 137 ₪ שצויינו על חשבונית שהסתיימה במילים say cheese, ההנאה שבאכילת הגבינות עמדה על 10 מתוך 10 והנזק הגופני? עדיין לא כל כך נורא.

2 מנות בריאות

כהכנה לספיגת הכולסטרול של יום שישי, גיליתי ביום חמישי ממש במקרה שברח' הרצל הרמת גני, ממש לא רחוק מביתי נפתח סופרמרקט בשם עדן טבע מרקט. השלטים והכניסה הוארו באור שקרא לי להיכנס להתרשמות. התלבטות שהסתיימה בעוד תא מח שכיבה את עצמו, הביאה אותי לפתחו של סופרמרקט חדש, מצוחצח (שרק יישאר כזה) ומלא כל טוב.

המקום מחזיק במוצרים הנחשבים אורגניים מתוצרת הארץ ומתוצרת חוץ, מסודרים לדבעי. התפלאתי מאוד כשמצאתי מוצרים מכל קצוות הקשת – מהברור מאליו – ירקות ועד לחומרי ניקוי (אני חייב לבדוק פעם מה זה אגוזים לכביסה והאם בסוף יוצאת כביסת פופקורן). הסתובבתי במקום כ-40 דקות משתאה מכל מה שמצאתי שם. לשמחתי מצאתי מוצרים שפגשתי בתערוכת Israfood והצטערתי שלא יכולתי למוצאם במקומות אחרים. כאלו היו למשל פלפלים קטנים חריפים, שמן אבוקדו ועוד. במקום ניתן למצוא גם "בית מרקחת" טבעי.

יצאתי מהסופר כשבידי פלפלים למילוי בגבינה שקניתי למחרת אצל רן בוק, פשתן טחון, שמן אגוזי לוז בעל ארומה משגעת ואורז בר שחור ש לצערי תמיד יזכיר לי שותפה שהייתה לי כשגרתי בתל אביב ובישלה מטעמים מהאורז הזה.

הנזק הכלכלי עמד על 111.37 ₪, השמחה שבמציאת מקום כזה הייתה רבה עד כדי כך שהצלחתי לשכנע את אמא שלי להצטרף אלי לחנות בשבועיים הקרובים לסיור השלמות.

על ה"בר-מסעדה" בלאס וגאס - פוסט אורח

כל מסעדה אליה אנו נכנסים כדי לשבוע את ליבנו צריכה להתאפיין, לדעתי, לפחות בשני מאפיינים: אופי ואיכות. אולם מעבר לטעם ולאיכות האוכל, שהן הסיבות לביקורנו במסעדה, זו האווירה שממלאת תפקיד חשוב בחוויה. לא תמיד אפשר להסביר במילים מה באווירת המסעדה לכד את תשומת הלב, אך היא ממלאת תפקיד חשוב ובעקבותיה אף נחזור לאותה מסעדה בשנית.

וכך קרה לי (ולחברי) בעת ביקורנו בלאס וגאס לאחרונה. הגענו לעיר ההומה והמיוחדת הזאת בשעות אחר הצהרים המוקדמות. לאחר שהתארגנו במלון מרכזי ב-"סטריפ" (כך נקרא אזור המלונות בעיר), החלטנו לצאת ולאכול דבר מה קל עד לשעות הערב, בהן התכוונו למצוא מסעדה ראויה.

היינו מורעבים שהרי חברות התעופה חוסכות גם בכמות וגם באיכות האוכל שהן מגישות לנוסעים. פסענו לאורך בתי המלון היפים והמהודרים ואת הליכתנו מלווה מוסיקה בווליום גבוה, מתובלת בפרסומות הדוחפות להמר בכל מקום ובכל דרך אפשרית. בתי קזינו לאין ספור בשדרות לאס וגאס הרחוב הראשי בעיר, ואין כל מסעדה באופק.

לבסוף הבחנו במסעדה בעלת השם המוזר "הארלי-דוידסון לאס וגאס קפה". החלטנו לבדוק אם נוכל למצוא שם משהו "מרגיע רעב". עלי להתוודות שסגנון המסעדות שמדברות אלי הוא הסגנון הרגוע, השקט ולא מסעדות הממוקמות ברחוב ההומה. כמובן שמסעדה זו היא ההיפך המוחלט. מצאתי עצמי יושב ברחוב, מוסיקת קאנטרי בוקעת מהרמקולים והמכוניות נוסעות בכבישים הסובבים. אבל היינו רעבים, לא?

המלצר בעל הזקנקן הקטן נתן לנו רגע קט להתבונן בתפריט ומיד פתח ב"מה תרצו לשתות"? חלקנו הזמין בירות ידועות; אני ואחרים הזמנו בירה מהחבית בשם Sam Adams שהתבררה כבעלת ניחוח ונוכחות, וטעם עמוק ומרווה. אנחנו לא בישראל, כידוע, וכך את סלטים ומתאבנים למילוי הבטן ולחיסול כל הנאה מהאוכל אינך מזמין. בית הקפה הזה איפשר להזמין ממגוון מנות שונות ומשונות: פיצות, פסטה, בשרים.

חלקנו הזמין המבורגר, חלקנו סטיק סרלוין (בשר ורד=Sirloin) ואני הזמנתי שדרת צלעות. כל אחת מהמנות באה עם תוספות של צ'יפס ו/או ירקות וכן 2 צלוחיות קטנות המכילות אחת סלט כרוב-גזר ברוטב מיונז ואחת שעועית בטעם מתוק דרומי משולב בזה החריף המקסיקאני. אלה שהזמינו סטיק קבלו גם סלט חסה מקדים, שטריותו זעקה מכל עלה, ושהרוטב שלו יכול להיות אחד מרבים – רוטב גבינת הרוקפור במיונז היה מעולה, לטעמי.

הבשר לא איחר לבוא. צלעות הטלה עושנו ולאחר מכן הושמו במרינדה של אותו שילוב רטבים דרומי ומקסיקני. אחר כך ניצלו כמקובל על האש ובתנור לרוך המתאים. מעבר לטעם, הבשר היה רך כחמאה, כפי שצריך להיות בשר הצלעות, וללא שומן: זו השדרה הנפלאה שאכלתי מימי, ואני חובב צלעות, כולל במסעדות בארץ. הטעם ידידי – סוף העולם. השילוב של הבשר עם הסלטים שכבר ציינתי היה מוצלח ביותר. תענוג של טעם, מראה, וניחוח למרות ההגשה הפשוטה על צלחת מתכת ארוכה וניר לספיגת הנוזלים. מחיר? כ-20 דולר לכל מנת בשר.

לא תאמינו, קוראי, כפי שגם אני – חזרנו למסעדה הזאת בשאר ימי שהותנו במקום. בפעמים אלה ישבנו דווקא בתוך הקפה – מסעדה. או אז נוכחנו לדעת שמדובר במקום גדול, בעל 3 קומות שכנראה מתמלאות רק באירועים מיוחדים. הקיר אותו אתה רואה עם כניסתך למקום מכוסה בדגל אמריקה ולידו תלוי אופנוע אחד. בפינה נוספת מוצג אופנוע שני ומן התקרה תלוי אופנוע שלישי. למי שמעוניין, הקיר הרביעי מכוסה בחולצות ואביזרים המשומשים בעיקר ע"י אופנוענים. לקפה צמודה חנות שמוכרת חלקי חילוף לאופנועים. כל זה, המוסיקה והמבנה בן 3 הקומות, היה מיוחד והשתלב יפה באווירה הדרומית ובמוסיקה הרועשת שמדרבנת לאכול סטייקים וצלעות כיד הבטן הטובה על האוכל.

למי שנוסע למקום – שלוחה המלצה חמה לבר שפתוח עד שעות ערב מאוחרות 7 ימים בשבוע.

בתיאבון,

א. ויינברום

** תודה רבה לידידי שחלק עימנו את חויותיו ועשה אותי רעב. (kubush)

ניחום אבלים, סועדים מרגיזים ומונטיליו אחד

ביום חמישי האחרון נסעתי לנחם אבלים באחת משכונות אור יהודה, או כפי שתושבי המקום מתעקשים – נווה סביון. אני לא אוהב את ה"אירוע" הזה שנקרא "ניחום אבלים", בעיקר בגלל הכורח הלשוני שבו. משפטים שחוקים ודלי משמעות כ"משתתף בצערכם", "תינחמו משמיים", תהיו חזקים" הנאמרים רק כדי לגלגל את המשך השיחה לענייני דיומא. כאילו יש בניחומינו יכולת לגרום לצער להיעלם או להתגמד. למרות זאת אינני יכול שלא לפקוד אירועים מסוג זה, זאת מתוך רצון לכבד את האנשים היקרים לי במצבם הנוכחי. במצבים שכאלה אהבת הזולת שבי לא מתחבטת בשאלות הקשות.

מנהג הוא בעם ישראל להגיש אוכל למנחמים בזמן השבעה. הנוהג מודגש בקרב עדות המזרח עוד יותר מאשר בעדות אשכנז. (ראו לדוגמא את הסרט "שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ). לא פעם נפגשתי בשבעה בקוראסון נאה ושאר חטיפים שונים שלא נעים לקחת, גם לאחר הפצרות ה"מארחים" ועוד. מה, באתי לאכול? האם מן הקוראסון תינחמו?

כך קרה שיום שלם תזונתי הסתמכה על טהרת החמצן הדל שבאוויר, מה שגרר אותי לגישושים במהלך הניחום בבית סבה של טלי אודות מקום קרוב המומלץ לנשנוש מעניין. אחד המקומות שעלה בשיחתנו הוא מקום בו היינו נפגשים לעיתים קרובות במאה הקודמת, כשחיפשנו מקומות מפלט מהעיר פתח תקווה.

פתח תקווה של שנות ה-90 הייתה עדיין שיכורה מניצחון החילונים על הדתיים בקרב שהתחולל על זכות תושביה החילוניים לצפות בסרטים בימי שישי ושבת בקולנוע היכל. נכון שהקרב התחולל בשנים 1984-1987, אלא שמאז ועד לתחילת שנת 2000 לא קרה כמעט דבר וחצי דבר ששינה את חיי הלילה הדוממים של העיר. הילת האירוע עדיין טלטלה את תושביה, ואני, כחילוני בגיל שמחפש את חיי הלילה, הרגשתי כאילו אני גר בפרבר של העיר בני ברק הסמוכה. מעיין גרסת סביוני בני ברק. בצער רב נאלצנו אני וחברי לא פעם לנדוד לערים וקיבוצים סמוכים ובעיקר לתל אביב.

מאחר וכבר אז הייתי פרסר לא קטן (freser=אכלן ביידיש) שמעתי באחד מימיה של שנת 1999 על פתיחתו של מקום חדש בשם "מונטיליו" בגני יהודה, הגובלת בסביון. בתחילה נהרו אל המקום בעיקר צעירים, בהם אני, למה שנראה כשילוב מוצלח של בית קפה ואווירה כפרית. הרעיון היה ועודנו בית עץ ישן בין שאריות של מה שהיה פעם מטע זיתים, ששופץ לכדי בית קפה עם ספריה לכל מי שחפצה נפשו בקפה ושיחה עם אוסקר ויילד.

ההנאה מהמפגש הראשון עם המקום חזרה גם במפגשים הבאים, בהם התפתח בית הקפה למסעדה. מעברי לתל אביב בשנת 2001, הוביל אותי למקומות מעניינים יותר ומונטיליו נקברה יחד עם חוויות אחרות שהותרתי מאחור.

יום חמישי האחרון, היווה ניסיון לחזור למקום, שבינתיים התפתח לכדי מסעדה שהספיקה לעבור מתיחת פנים ולהעלות מחירים לכאלו שאינם עממיים כפי שהיו בתחילתה. מעט חששות מהמחירים, בטן מקרקרת ומפגש מהנה עם אנשים אהובים בנסיבות עגומות, הפגישו אותי ואת בן לוויתי עם מארחת החייכנית ושולחן שבחרתי בסמוך לספרייה (המארחות כמעט תמיד חייכניות, מה נותנים להן לשתות?).

בדיעבד, שיקול דעתי שגה בבחירת מקום הישיבה. לדעתי השולחן שלידינו הוא זה שגרם למלצריתנו המשותפת להתרחק ככל שניתן מרמת שירות סבירה. בשולחן זה ישבה חבורה של בני חמישים פלוס, שחצנים, צעקניים, ועל פי השיחה הקולחת, שלא ניתן היה להימנע מלשמוע אותה, גם מתרברבים על מצבם הכלכלי. אחד היושבים מירר את חייה של המלצרית בסרקזם שהיא לא הבינה ובבוז שגם אותו לא הבינה. לאחר שחבריו וחברותיו אמרו לו שאינו משדר על אותו הגל עם המלצרית המשיך ואף הגביר את סגנונו השפל. אם תשאלו אותי מדוע לא עברנו שולחן? התשובה תהיה שעד להגעת המנות העיקריות שלנו הם עוד היו נסבלים, ולאחר מכן כבר לא היה לנו חשק לשנות מקום אלא לברוח.

הצצה בתפריט חשפה בפני שאכן, כפי שחששתי, המחירים אינם מן הנמוכים בהתחשב בכך שלא מדובר במסעדת שף. יחד עם זאת, החלטנו להזמין למנה ראשונה לביבות פרסה בלוויית סלט קטן ולמנות עיקריות, לזניה צמחונית עם ריקוטה בשבילי ותבשיל פריקי לבן לוויתי.

המנה הראשונה שהגיעה לשולחננו הפתיע אותנו בגודלה ועיצובה הנקי. במרכז הצלחת סודרו עלי ארוגולה וחמוציות מיובשות ברוטב מתקתק. סביב הסלט הונחו 4 כדורי לביבות פרסה גדולות וחלקות למראה שצופו בצורה הומוגנית ויפה מאוד בפירורי לחם עדינים. בהיקף הצלחת נמתח פס מרוטב עלים ירוקים שנכתשו ועליו ארבע ריכוזי יוגורט שעוטרו בעירית. ההגשה הייתה כל כך חיננית שקשה היה להחליט אם לנעוץ את המזלג בלביבות או פשוט לומר תודה ולהתבונן במנה. הרעב כמו תמיד הכריע את הכף והמזלגות שננעצו בכדורי הלביבות חשפו קליפה קריספית דקה ולביבות מצוינות.

המנות העיקריות שלנו הגיעו מיד עם סיום המנה הראשונה, מבלי שהיה לנו רגע לנוח. שוב הופתענו מגודל המנות. נתח הלזניה היה יכול לכלכל את שנינו אם רק היינו מנחשים שזה יהיה גודלו. מילוי הלזניה היה טעים מאוד, פרוסות קישואים שהם מהירקות האהובים עלי וגבינת ריקוטה כמובטח, כשמלמעלה גבינה צהובה שלצערי לא הייתה פרמזן. פרט נוסף שהפריע לי היה איכותם הירודה של דפי הלזניה. אם את דפי הלזניה חסרי האופי מכינים במקום, וספק רב מקנן בי אם הפסטה נעשית במונטיליו, מן הראוי שיוחלף המתכון ומהר. את הלזניה עיטר רוטב רוזה טעים אם כי דליל מדי. בסה"כ מנה סבירה.

מנת הפריקי הייתה הפתעת הערב. פריקי היא חיטה ירוקה קלויה ומיובשת בעלת טעם מעושן עדין. נכון הוא שמדובר בחיטה, אך טעמה שונה מחיטה בשלה ואופן בישולה מזכיר אורז. הפריקי הונח במרכז הצלחת (לתוך רינג = טבעת מתכת המשמשת גם לסידור מנות) כשסביבו ירקות כסלק, כרובית ושומר מאודים וחתוכים גס. מנה חורפית וטעימה מאוד שהתאימה מאוד לתחילתו של סוף השבוע הגשום שהגיע. לבד מהרוטב, שהיה מעט מלוח לטעמנו, המנה עוררה בי השתאות.

בשלב זה של סיום המנות העיקריות קרה דבר שגרם לי מורת רוח. המלצרית שלנו אמנם נכחה במסעדה, אבל מיד לאחר פינוי הצלחות שלנו התעלמה מאיתנו לחלוטין. אמנם המלצרית הגיעה שוב לטפל בשולחן המעצבן שהיה לידינו, אבל לא הוצעו לנו שתייה חמה ולא קינוח.

מי שמכיר אותי יודע שהסובלנות שלי לשירות עולה ביחס ישר לאיכות השירות. המתנה של עשרים דקות מסיום המנות העיקריות מבלי לקבל כל יחס, או לכל הפחות ליצור קשר עין עם המלצרית שאמורה להתעניין בשולחן שלה, הביאה אותי לניסיון להזמין חשבון. גם פעולה זו לא הייתה פשוטה לביצוע שכן המלצרית, שהייתה עסוקה בסולחה בין מנהל המשמרת לברמן על בסיס סידור העבודה לשבוע הבא, התעלמה מתפקידה לחלוטין. לבסוף זימנתי מלצרית אחרת שאך במקרה עברה לידינו להביא את החשבון המיוחל. לאחר קבלת החשבון, שוב עלתה חמתי כשמצאתי את עצמי ממתין עד בוש לשלם. פעולה שלקחה עוד כעשר דקות. סה"כ השלב של אחרי הארוחה היה כמעט ארוך יותר מהארוחה עצמה וקלקל את הטעם הטוב יחסית שהותיר האוכל.

אין ספק שהחשבון היה יכול להיות זול יותר. האוכל, היה טעים מאוד ברובו ומסודר לעילא על הצלחות, אם כי לצערי לא מוקפד באיכות מרכיביו. השירות היה מתחת לכל ביקורת וזאת על אף האמפתיה שחשתי כלפי המלצרית אגב שבעת מדורי הגהנום שעברה עם יושבי השולחן הסמוך לנו. אולם האווירה שאפפה את ביקורי המחודש במסעדת מונטיליו גילתה לי שהמקום שהכרתי לפני 8 שנים קיים כעת רק בזיכרונותיי.

שלכם,

קובי קלייטמן kubush