חוצפה ישראלית בשבת בבוקר

הבוקר, יום שבת התעוררנו מוקדם מהרגיל (6:30). בהתחשב בחוויות השבוע האחרון טוב היה לו היינו מחליטים להישאר מתחת לפוך החם ולעשות את עצמינו ישנים, ממש כמו כשהיינו ילדים. במקום הרעיון המפתה, נזרק לאוויר רעיון אחר, לקום ולנסוע לנמל תל אביב מתוך מחשבה שאולי השוק המקורה יהיה פתוח ואפשר יהיה לפתוח את הבוקר עם כוס אספרסו טובה וישיבה מול נוף לים משל הייתה זו פתיחתו של טיולינו באיטליה אשתקד.

7:30 וכבר היינו בחנייה שליד רידינג. מתבוננים על הגשר העולה מעל נהר הירקון האימתני, חושבים האם לצאת מהמכונית או לא. גשם זלעפות הותיר אותנו כ-10 דקות במכונית אבל מראה הרצים ורוכבי האופניים שלא חששו להירטב, הוציא גם אותנו עם מטריה קטנה אל הגשם שהלך ונחלש.

בשוק המקורה החלו הכנות ליום עסקים, דוכנים החלו להיפתח וערימות קרואסונים החלו להיערם על מגשי קומות. מחזה נפלא אלא שהשוק היה סגור עד לשעה 8:40. החלטנו לשתות קפה בסניף ארומה שהיה להפתעתנו פתוח לרווחה, מכיל לא מעט אנשים בתוכו בשעה זו של בוקר.

הזמנו קפה ארומה וקוראסון שוקולד. אם לומר את האמת אני מצטער על כך. מנת סוכר גבוהה, גבוהה מדי לשעה כל כך מוקדמת של בוקר. אבל עוד יותר אני מצטער על החוצפה הישראלית שגיליתי במלוא תפארתה. גם אם יראה שאני מנפח מעבר לכל פרופורציה את מה שראיתי, הרי שזהו רק סממן אחד למה שאני רואה בכל יום. מדובר בסיפור אמיתי לחלוטין.

למעט שולחן אחד, כל השולחנות סביבנו היו מלאים אנשים אוחזים כוסות קרטון ואריזות נייר לכריכים שנועדו לטייק-אווי. כידוע, קיים הבדל בעלות המנות והשתיה בארומה בין מקרה בו בחר אדם לשבת בתוך מתחם בית הקפה או לקחת עימו את שהזמין. מדובר על הבדלים שבין 1-3 ₪ פר מנה.

העניין הזה הכעיס אותי מאוד. לא כי אני טרחתי לשלם מחיר מלא, עבור ישיבה במקום ולכן הרגשתי "פראייר". ממש לא! כעסתי כי אותם אנשים נשאלו בקופה (בדיוק כמוני) במהלך ההזמנה האם ישבו במקום או שמא ייקחו עימם את ההזמנה. כולם ענו כי ייקחו עימם את ההזמנה ולכן נעטפה בנייר וכוסות קרטון. התשובה ניתנה במרמה ובמכוון וזאת על מנת לחסוך מספר שקלים מתוך צרות אופקים וקמצנות גרידא.

לא, לא ישבו סביבי סטודנטים, פליטי המחאה החברתית של הקיץ האחרון, גם לא ישבו סביבי אנשים בני 85 שכספי הפנסיה אינם מספיקים להם לקניית תרופות. האנשים שישבו סביבי היו נשים וגברים בגילאי 50-60, כולם מטופחים, מאובזרים בתכשיטים נוצצים משל יצאו לערב באופרה, לבושים לפי צו האופנה וצבועי שיער לפי המודה האחרונה.

אותם אנשים ישבו הרבה מעבר לזמן שאנחנו ישבנו הבוקר בארומה, לכלכו את השולחנות, פוררו את הכריכים שנחו על שקיות נייר במקום צלחות לכל עבר, ובעיקר הוסיפו עוד טינופת לפרופיל "הישראלי שלעולם לא יצא פראייר".

אין זה משנה כמה הרשת משלמת לעובדיה, זה לא העניין. לא יכולתי שלא להרגיש, כיצד בהינף יד אותם אנשים גורמים לניצול של העובדים שכעת צריכים גם לנקות אחריהם ולסדר את מקום מושבם לאחר לכתם מהמקום וזאת מבלי לשלם עבור השירות הזה.

ואם כבר פערי מעמדות, הדיסוננס המשמעותי ביותר נגלה כ-10 דקות לאחר שהתחלנו לשתות. לסניף נכנסה אישה כבת 70, כפופה, עם הליכון, לבושה במיטב אופנת הטרנינג המוכתם יד שניה, ניגשה לקופה, שילמה מכספה והזמינה כוס תה עם עוגיה. הייתה זו כוס תה אמיתית, מזכוכית עם עוגייה שהוגשה לה על גבי צלחת ולא שקית נייר. את המגש הביאה אל אותה אישה, אחת מעובדות המקום משום שלא יכלה לשאתו בעצמה לשולחן הקטן בו ישבה, ממש משמאלנו. אותה אישה נראתה בעיני באותו הרגע בו התיישבה כרוזנת אצילה בעוד אותם מפוררי קרואסונים נראו כפושטי יד מסכנים.

kubush

אוכלים בשביתות רעב? שביתות לא רק בהסתדרות

ב-14 ביוני 2011 צץ ברשת החברתית פייסבוק עמוד שקרא לחרם צרכנים על גבינת הקוטג' במהלך חודש יולי. לכאורה בעמוד לא היה שום דבר מסעיר שכן עמודים שקוראים לחרם צצים בפייסבוק מדי יום. אלא שדווקא הקוטג' הצליח לעורר גל מחאה בכל הארץ וגרר אחריו דיון ציבורי על כוחות השוק.

בניגוד למאבקים חברתיים אלימים וסוערים המצטלמים טוב למהדורת החדשות היומית, מחאות בתחום הקולינארי רוחשות ומבעבעות על פני השטח בשקט יחסי. רובן של המחאות אינו אלים. חלקן אינדיווידואליות, חלקן אלטרואיסטיות, חלקן פוליטיות וחלקן אפילו גובות חיי אדם, אבל הן תמיד מצליחות להעביר את המסר בדרכי שלום.

הצורה הנפוצה ביותר של מחאה היא שביתת רעב, המהווה כלי מחאתי בינלאומי לאורך ההיסטוריה האנושית. לא רק מבוגרים משתמשים בדרך מחאה זו. קשה למצוא הורה שלא נתקל לפחות פעם אחת במאבק כנגד מחאה עיקשת של ילדיו נגד ארוחת הערב, במטרה לממש את רצונותיהם. מאידך שביתות רעב ציבוריות מסתיימות לא אחת בטונים צורמים.

שביתת הרעב הבולטת ביותר בתקופה האחרונה בישראל הייתה זו של דר' אילדמן, יו"ר הסתדרות הרופאים בישראל. דר' אידלמן שבת רעב כאמצעי להחרפת מאבק הרופאים מול משרדי האוצר והבריאות בחודש יולי האחרון. השביתה ארכה 10 ימים, במהלכם הצטרפו אליו בצעד סמלי רופאים נוספים לתקופות קצרות. שביתת הרעב הסתיימה לאחר פניות של נשיא המדינה וראש הממשלה ובחתימת הסכם שנוי במחלוקת.

שביתת רעב בדרך כלל נושאת מסר פוליטי. ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה שובתי רעב שלימים הפכו גיבורי תרבות, לפעמים בעל כורחם. הבולט מכולם היה מוהנדס גנדי (מהטמה גנדי) שנאבק כל חייו למען עצמאותה של הודו והיפרדותה מחסות האימפריה הבריטית. גנדי התפרסם בצומות ארוכים שקיים, חלקם כחלק מפילוסופית החיים שלו וחלקם כמחאה בלתי אלימה. כך גם, Anna Hazare שבאוגוסט 2011 שבת בהודו נגד שחיתות שלטונית. הייתה זו שביתה שמשכה עשרות אלפי תומכים והסתיימה בחקיקה למיגור השחיתות.

אך לא תמיד שביתת רעב הולידה תוצאות משמחות. בעשור האחרון היו שני מקרים שהסתיימו במותם של שובתי הרעב. בארי הורנה, פעיל בריטי ששבת בפעם הרביעית למען זכויות בעלי חיים ונפטר ב-5.11.2011 ואורלנדו זפאטה טמאיו, בדלן קובני ששבת רעב משך 83 ימים בבית סוהר בו שהה משנת 2003 בגלל השתייכותו לקבוצות המתנגדות לשלטון.

שביתות הרעב מצריכות סבילות פיזית ותעצומות נפש, ולכן הרעבים שבינינו ישתלבו טוב יותר במחאה ציבורית נגד יוקר מוצרי מזון. מחאה זו אינה דבר חדש בארצנו. אך ההתעוררות שסחפה אחריה מחאה זו בשנה החולפת החזירה לתודעה הציבורית את העובדה שלציבור הצרכנים יש כח לא מבוטל בקביעת מחירי המזון.

"מחאת הקוטג'" העלתה על נס חרם ציבורי נרחב נגד מוצרים של חברות בעזרת רשת פייסבוק שהפכה כר פורה לצמיחתן של מהפכות גדולות אף יותר. הקוטג' הפך לסמל שהוביל מאבק כנגד מחירים של מוצרי מזון (בעיקר מוצרי חלב) שהופסק עליהם הפיקוח או שלא היה קיים מעולם. מחירו של גביע קוטג' עד לפני 5 שנים היה כ-4 שקלים, אך האמיר ללמעלה מ-7 ₪. המאבק התרחב בהמשך למוצרי חלב רבים אחרים ועודו חי ובועט.

חרמות פוליטיים על מוצרי מזון גם כן מוזכרים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית אז כמו היום. מדובר על חרמות שהטילו מדינות, עמים וקבוצות פרטיות על מוצרי מזון ממדינות אחרות במטרה לפגוע בכלכלת המדינה המוחרמת. לכך למשל נועד החרם הערבי בשנת 1949. תבוסת מדינות ערב מול ישראל במהלך מלחמת השחרור הביאה אותם לאיים על מדינות שהיו בקשרים כלכליים עם ישראל ועימן בניתוק יחסים כלכליים. הודו למשל נענתה לקריאה מדינות רבות אחרות לא.

אך גם ישראל לא טמנה ידה בצלחת עת החרימה מוצרים מיוגוסלביה בפברואר 1968 כמחאה על עמדת טיטו כלפי ישראל בדומה לארה"ב שהחרימה באותם הימים ממש מוצרים צרפתיים מחאה על מדיניות הנשיא דה-גול.

גם היום לא מעט חרמות מונהגים כנגד מוצרים המיובאים מישראל ובעיקר משטחי ההתנחלויות, כך למשל בברלין באוגוסט 2007, התקיימה הפגנה מול כלבו שקיים את "שבוע ישראל", וכך קורה בעוד מקומות רבים אחרים בעיקר באירופה כל העת.

החרם המפורסם ביותר בהיסטוריה היה "מסיבת התה של בוסטון", אירוע מפורסם בו השליכו כמה מתושבי בוסטון בתחפושות אינדיאניות מטען תה יקר מתוך 3 אניות משא בריטיות אל הים, במחאה על המיסים הגבוהים שהוטלו על התה.

נחזור לשביתות, והפעם אלו של חנוונים ואנשי תעשיית המזון. כך נפתח מאמר שהתפרסם בעיתון מעריב בתאריך 26.2.1963: "מעתה יהיו לנו, 'מכירות חיסול' מסוג חדש. לא רק מכירות שבהן מפנה הסוחר את המלאי שנשאר ברשותו מהעונה הקודמת, כדי לקלוט את יצירות האופנה החדשה, ולא רק מכירות-חיסול...אלא גם 'מכירות חיסול' של חנוונים שהחליטו 'לחסל' ייצרן הפוגע בהם, בהרשותו שמוצריו יימכרו במקומות מסוימים – קרי: ב'סופרמרקטים' – במחירים הנמוכים מהמחיר בבית החרושת".

החנוונים אמנם יצאו למאבק ממושך, אך השנים מלמדות על דריסתן הגסה של חנויות המכולת כמעט כליל, תחת רגליהם של טייקוני רשתות המזון הגדולות.

בארה"ב של שנת 1984 התקיימה שביתה רצינית הרבה יותר שאף הצליחה להשיג את מטרותיה במלואן. תחילתה של השביתה בסירובם של בתי קזינו בלאס וגאס לשאת ולתת בעניין שיפור תנאי ביטוח הבריאות לחברי ארגון "Culinary workers union" המונה כיום 60,000 חברים לעומת 18,000 ב-1987. הארגון שבת, בעלי הזי'טונים הורעבו ונוצחו.