לכל מי שמתגעגע לסיינפלד - גם באוכל עסקינן

סיינפלד והבבקה

למה לא לפרגן לפעמים

מזה שנתיים מקונן במוחי רעיון בדמות פסטיבל לתרבות קולינארית. פסטיבל שנועד להעלאת קרנו של האוכל בישראל מדרגה של מצרך בסיסי לעצם קיומנו לכדי מוצר שהוא תרבות קולינארית.

במסגרת הרעיון שלי אספתי (ועודי אוסף) מחברת מלאת רעיונות, כשאחד האספקטים בפסטיבל המתרחש במוחי נוגע ליצירות קולנועיות בעלות זיקה או נגיעה לתחום הקולינארי, על היבטיו השונים והמעניינים.

לכן שמחתי לגלות כי אלמנט זה קרם השנה עור וגידים במסגרת פסטיבל הקולנוע התיעודי "דוקאביב" (07-16/05/09). מדובר על מסגרת ה"דוקו-פוד". מאחר ואחותי עבדה השנה כמנהלת ההפקה של "דוקאביב" מצאתי עצמי מגיע לראשונה לפסטיבל, ובין היתר צופה בסרטי מסגרת "דוקו-פוד" עם קינאה קלה במארגנים.

המסגרת כללה 2 סרטים: "שולחן בגן עדן", שגולל את סיפורה של מסעדת "Le Cirque" האקסקלוסיבית ממנהטן, ו"סיר לחץ", שתיעד את הגשמת החלום האמריקני באמצעות סיפור על תחרות בין שפים מתלמדים. מדובר בסרטים מצוינים ומהנים מאוד. מי שיוכל להניח ידיו על עותק כדי לראות אותם רק ירוויח שכן הם מציגים לציבור הרחב את הצדדים הפחות מוכרים בחיי האנשים העובדים בתחום המסעדנות והקולינאריה. תחום שעם היותו מרתק ומרגש הוא גם קשה, לעיתים קשה מנשוא.

בנוסף, התקיים פאנל מעניין וסוער בו התארחו 4 מסעדנים, צחי בוקששתר, סטיבן לובל, רימון בן יקיר ורפי אדר (מסעדת "פרונטו"), שהתגלה כילד הרע של הפאנל. אדר, כסוף שער בהווה וג'ינג'י בעברו, לא הפסיק להעיר הערות על כל מילה שנאמרה מצד שאר המשתתפים, שנותרו בכל פעם פעורי פה.

אז למרות הקנאה, אני כאן כדי לפרגן למיזם ה"דוקו-פוד". לטעמי הוא צריך לקבל מסגרת רחבה יותר. אני מאחל למארגנים שבשנה הבאה מסגרת זו תתרחב והבשורה תגיע לא רק לחובבי הסרטים התיעודיים, אלא גם לקהל אוהבי הקולניאריה באשר הם.